"קוקוריקו!"
הצעקה הגיעה שוב, מעבר לגדר. ודוד, באמצע החצר, עם הפעמון ביד, נראה כמו מי שקיבל בחזרה משהו שחשב שאיבד לתמיד. הוא הרים את הפעמון, וצלצל. דינג. ומעבר לגדר, מיד, ענתה הצעקה: "קוקוריקו!" ודוד צלצל שוב, ושוב, וקוקו ענה, ושוב, עד שזהבה צעקה מהחלון שמספיק, כולם ערים, גם בכפר, וגם כנראה בעיר.
תוך דקה, חצי מבית הגבעה עמד ליד הגדר עם שיחי היסמין, עם הפנים צמודות לרשת. ומשם, בין העלים, הם ראו.
בחצר של מר בן־עמי, על הגג האדום של הלול החדש, הלבן, זה עם השלט "הארמון", עמד קוקו. עם החזה בחוץ, ועם הזנב מורם, ועם הכרבולת זקופה כמו כתר. הוא נראה מאושר יותר ממה שאמי ראתה אותו אי פעם. וזה הרבה, כי קוקו תמיד נראה מאושר, בעיקר מעצמו. ולמטה, בפתח הלול, מסתכלת עליו בעיניים גדולות, ישבה תרנגולת. תרנגולת אחת. קטנה, עגולה, אפורה, עם נקודות לבנות, כמו שמיים עם כוכבים.
"הנוצה," לחשה חוטי. "הנוצה המנוקדת."
"קוקו!" צעק תום, דרך הרשת. "קוקו, בוא הביתה! הכנתי לך שלטים!"
קוקו הסתכל על תום. וקרא, פעם אחת, בנימוס. ואז הסתובב בחזרה לתרנגולת המנוקדת, ונפח את החזה עוד קצת.
"הוא לא בא," אמר תום, נעלב.
"הוא עסוק," אמר אוליבר, בקול של מי שמבין. "תסתכל עליו. הוא בורח מהבית בגלל אהבה. זה הכי רומנטי בעולם. כמו בסרט."
"אהבה?" אמר דני, בגועל. "אוי. כמו בחתונות?"
"איזה סרט?" שאל בני, שחשב שהוא ראה את כל הסרטים.
"סרט על תרנגולים," אמר אוליבר. "שעוד לא עשו."
אמי פתחה את הפנקס, ובדקה את הרמזים. חור בגדר, מכופף החוצה. נוצה של קוקו על הרשת. נוצה של תרנגולת מנוקדת, מהצד שלנו. לול חדש אצל בן־עמי. ו"קוקו הסתכל על תום כזה". היא הסתכלה על השורה האחרונה. ואז על תום. "תום," היא שאלה. "מתי קוקו התחיל להסתכל עליך כזה?"
תום חשב. "הרבה זמן," הוא אמר. "חודש? מאז החמניות. כל ערב, כשאני סוגר, הוא עומד ליד הגדר, ומסתכל לשם. ולא רוצה להיכנס. ואני דוחף אותו קצת עם המטאטא. ואז הוא נכנס, אבל עם פרצוף."
"מאז החמניות," רשמה אמי. "כלומר, מאז שבן־עמי קנה שתיל, 'בשביל התרנגולות'. ברבים. אז כבר היו לו תרנגולות. או לפחות אחת."
ואז, מאחורי הגדר, נפתחה דלת. ומר בן־עמי יצא לחצר שלו. בפיג'מה עם פסים, ועם נעלי בית, ועם השיער לבן ופרוע, כמו ענן שנתקע בגדר. הוא חזר מהעיר מאוחר בלילה, הוא הסביר אחר כך, ולא ראה כלום בחושך, ונרדם, והתעורר מקוקוריקו מתחת לחלון של חדר השינה שלו. הוא עמד באמצע החצר, והסתכל על קוקו על הגג של הלול, ועל התרנגולת המנוקדת, ועל חצי בית הגבעה שעומד מעבר לגדר. ואז הוא עשה משהו שאמי לא ציפתה. הוא צחק. צחוק רועם, עמוק, שהתחיל בבטן, ועבר בכל הגוף, עד שהוא נאלץ להישען על העץ.
"התרנגול שלכם," הוא אמר, כשהצליח לנשום, "הציע נישואים לתרנגולת שלי."
חצי שעה אחר כך, הם ישבו כולם במטבח של מר בן־עמי. אמי, חוטי, ליאו, תום, דוד, וגברת כהן, שהגיעה, עם החלוק המשובץ, ואמרה שזאת הפעם הראשונה בחייה שהיא מבקרת שכן בגלל רומן. ומר בן־עמי הכין להם תה עם נענע, ושם על השולחן צלחת עם עוגיות שהיו קשות כמו אבנים, ואמר שהוא אפה אותן בעצמו, וכולם אכלו אחת, מנימוס, וטבלו אותה בתה עשר דקות.
והוא סיפר. התרנגולת הייתה קלמנטינה. הוא קנה אותה לפני חודש, בשוק של הכפר, כי מאז תעלומת הפרוז'קטור, כשגילה כמה הוא אוהב לשמוע את קוקו בבוקר, הוא חלם על לול משלו. "כמו בכפר שגדלתי בו," הוא אמר. "אצל סבא שלי. היו לו עשרים תרנגולות. וכל בוקר, הייתי מתעורר מהתרנגול, וסבתא הייתה נותנת לי ביצה חמה, ישר מהלול, ואני הייתי מחזיק אותה בשתי הידיים, כמו אוצר." הוא בנה את הלול בעצמו, וצבע את הגג באדום, וכתב את השלט. "וקלמנטינה הייתה עצובה," הוא אמר. "לבד. תרנגולת אחת זה לא לול. זה בית ריק. אז נסעתי אתמול לעיר, לקנות לה חברה. וכשחזרתי…" הוא הצביע על החלון, שמשם נראה קוקו, עדיין על הגג, עדיין נפוח. "היא כבר מצאה חבר בעצמה."
"והחור בגדר?" שאלה אמי.
"זה אני," הודה מר בן־עמי, והסמיק מתחת לזקן. "לפני שבועיים. הגדר הייתה מכופפת שם קצת, ממזמן. וכל ערב שמעתי את קוקו צועק לשם, מעבר לגדר, וקלמנטינה עונה לו מפה, בקול קטן כזה, קוּק. וזה… זה שבר לי את הלב. אז כופפתי קצת יותר. 'רק בשביל אוויר', אמרתי לעצמי." הוא הסתכל על תום. "כמו שאתה אמרת על הבריח."
ותום, שעד אותו רגע ישב שקט, עם עוגייה קשה ביד, קם פתאום, והלך אל מר בן־עמי, וחיבק אותו. חזק. סביב הבטן.
"מה זה?" שאל מר בן־עמי, המום.
"זה מהשלט," הסביר תום. "מי שמוצא את קוקו מקבל חיבוק מתום. מצאת."
ומר בן־עמי, שאמי זכרה כשכן הכי כועס בכל הגבעה, עם הפרוז'קטור ועם הפנים החמורות, עמד שם, עם ילד בן שבע מחובק לבטן שלו, ולא ידע מה לעשות עם הידיים. ואז, לאט, הניח אותן על הגב של תום. ואמי ראתה שהעיניים שלו נוצצות.
ומאחורי החלון, בחצר, קלמנטינה עשתה "קוּק" קטן, וקוקו ענה לה בקוקוריקו כל כך חזק, שהכוסות של התה במטבח רעדו, ומר בן־עמי אמר שזה, בערך, מה שהוא שומע כל ערב כבר חודש, ושהוא מתחיל להבין איך מרגישים שכנים של זוג מאוהבים.
אבל עדיין הייתה בעיה. כי קוקו לא רצה לחזור. דוד ניסה לקחת אותו, בעדינות, עם שתי ידיים, כמו שלוקחים תרנגול, וקוקו ברח לגג. תום ניסה לפתות אותו עם זרעים של חמנייה, וקוקו נתן את כולם לקלמנטינה. ואוליבר ניסה להסביר לו, בשפת תרנגולים, שהוא המציא במקום, שבבית הגבעה מחכים לו שלוש תרנגולות, וקוקו הסתכל עליו כאילו אוליבר הוא הדבר הכי מטופש שראה בחייו, וזה, אמי חשבה, לא היה רחוק מהאמת.
ואז אמי הסתכלה על הגדר. על החור. ועל השיחים. ואמרה: "ואם לא צריך לבחור?"
כולם הסתכלו עליה.
"ואם קוקו לא צריך לבחור בין פה לשם?" היא אמרה. "ואם הוא יכול להיות בשניהם? לישון בבית הגבעה, כי שם הלול שלו, והמוט שלו, והפעמון של דוד. ולבקר את קלמנטינה, כל יום. ואם יהיה בגדר שער. לא חור. שער."
ומר בן־עמי, ודוד, הסתכלו זה על זה. ואמי ראתה, ממש ראתה, את שני המבוגרים מתחילים לבנות שער בראש.
באותו יום אחר הצהריים, הם בנו אותו. דוד ומר בן־עמי, עם מסור, ועם פטיש, ועם כל ילדי בית הגבעה שמחזיקים מסמרים ומעבירים קרשים ונותנים עצות שאף אחד לא ביקש. שער קטן, מעץ, בתוך הגדר, בדיוק במקום של החור, בגובה של ילד בן שבע, עם בריח משני הצדדים. ומאיה צבעה אותו בצהוב, כמו חמניות. וחוטי קשרה עליו סרט. ותום כתב עליו שלט, בכתב היד שלו, עם ציור של שני תרנגולים שנראים כמו שני ברווזים עם כתר: השער של קוקו וקלמנטינה. וגם של בן־עמי.
"וגם שלי?" שאל מר בן־עמי, כשקרא.
"וגם שלך," אמר תום. "כדי שתבוא לארוחת שבת. אתה לבד. זה כמו תרנגולת אחת. זה לא לול. זה בית ריק."
ובאותו ערב שישי, בפעם הראשונה, מר בן־עמי ישב בחדר האוכל של בית הגבעה, ליד גברת כהן, עם חולצה מגוהצת ועם צלחת עם עוגיות קשות, שזהבה הסתכלה עליהן בחשדנות של מקצוענית, ואז טעמה, ואז ביקשה את המתכון, כדי לדעת מה לא לעשות.
אמי רשמה: תיק מספר 46: קוקו נעלם. נפתר. איפה: אצל קלמנטינה. איך: חור בגדר, ובריח "קצת פתוח". למה: אהבה. איך נגמר: שער. מה למדתי: לפעמים לא צריך לבחור בין פה לשם. אפשר לבנות שער.
היא הסתכלה על המשפט האחרון הרבה זמן. כי היא ידעה שהוא לא רק על קוקו.
וכל השבוע אחר כך, היא חיכתה. והזמן, כמו תמיד כשמחכים למשהו גדול, זז לאט כמו דבש. היא ספרה את הימים על לוח השנה, ואחר כך את השעות, ואחר כך, ביום האחרון, את הדקות, עד שליאו אמר שהיא נשמעת כמוהו, וזה לא בהכרח מחמאה. היא לא הצליחה לאכול כמעט, וזהבה, בלי להגיד כלום, התחילה להגיש לה בארוחת בוקר רק דברים קטנים, שאפשר לבלוע גם כשהבטן עושה סלטות. וחוטי, ערב אחד, לקחה אותה ביד, בלי מילה, לחדר השקט. וישבה לידה. כתף ליד כתף. כמו שאמי ישבה לידה, אז, עם הדף המקופל.
ורק שם, אחרי עשר דקות של שקט, אמי אמרה את זה. בקול. בפעם הראשונה. "אני מפחדת שהיא תבקש ממני לבוא איתה," היא לחשה. "ואני מפחדת שהיא לא תבקש."
וחוטי לא אמרה כלום. כי בחדר השקט לא שואלים. היא רק לחצה את הכתף, קצת יותר חזק.
ויום לפני, אמי עשתה משהו שבלשית לא עושה כמעט אף פעם. היא שאלה ישר. היא דפקה על הדלת של המשרד, ונכנסה, ועמדה מול השולחן של גברת כהן, עם הידיים מאחורי הגב, ושאלה: "את יודעת מה החדשות של נועה?"
גברת כהן הורידה את המשקפיים. והסתכלה עליה הרבה זמן. "כן," היא אמרה. "אני יודעת. היא דיברה איתי, ועם מרב. כי ככה צריך, כשמדובר בילדה שגרה פה." היא קיפלה את הידיים על השולחן. "אבל זה לא שלי לספר, אמי. זה שלה. וזה שלך, לשמוע ממנה. אני לא אקח לכן את זה."
אמי הנהנה. היא ידעה שזאת תהיה התשובה. אבל היא הייתה צריכה לשמוע אותה.
"אבל דבר אחד אני כן יכולה להגיד לך," המשיכה גברת כהן, וקמה, ועקפה את השולחן, וכרעה מולה, כמו שכרעה מול חוטי, אז, אחרי ההצגה. "מה שלא תבחרי, את לא מאבדת את הבית הזה. אף פעם. הוא לא נסגר. לא לשבועיים, ולא לתמיד. לא בשבילך." היא נגעה, בעדינות, בכתף של אמי, במקום שבו, מתחת לסוודר, בתוך הבטנה, היה הכפתור הכחול. "ובית הגבעה, תזכרי, בונה שערים. לא חורים."
וביום חמישי, בארבע אחר הצהריים, מונית צהובה עלתה לאט בדרך של הגבעה. ועצרה ליד השער. ומתוכה יצאה אישה. גבוהה. עם שיער כהה, אסוף, ועם מזוודה גדולה, ועם כלוב של חתול, שממנו יצא קול זועם, של מישהו שחושב שכל העולם חייב לו התנצלות. והאישה הרימה את הראש. והסתכלה על הבית. על החלונות. ועל הילדה עם שתי הצמות, שעמדה במדרגות הכניסה, עם פנקס ביד, בלי לזוז.
והיא לבשה מעיל. מעיל קל, של אביב. ועליו, בשורה, חמישה כפתורים. כחולים.