אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 28: גרבי המזל

אף אחד בחדר הכביסה לא אמר כלום. אבל אמי ראתה את מירי מסתכלת על הגרב, ואז על הדלת, ואז שוב על הגרב. וראתה את דוד, שעמד ליד המכונה, מפסיק פתאום לשרוק, ומגרד את הסנטר לאט, כמו מי שנזכר במשהו. גם הם הכירו את הגרב הזאת. או לפחות חשבו שהם מכירים.

אף אחד בחדר הכביסה לא אמר כלום. אבל אמי ראתה את מירי מסתכלת על הגרב, ואז על הדלת, ואז שוב על הגרב. וראתה את דוד, שעמד ליד המכונה, מפסיק פתאום לשרוק, ומגרד את הסנטר לאט, כמו מי שנזכר במשהו. גם הם הכירו את הגרב הזאת. או לפחות חשבו שהם מכירים.

"של מי זה?" שאלה מאיה בתמימות, והרימה את פלאפל, שעדיין לא הסכים לשחרר את הגרב מהשיניים.

"אולי של רוח," אמרה חוטי מהר, וחטפה את הגרב מהפה של פלאפל. "רוחות לובשות גרביים. ידוע. אני אחזיק את זה. כראיה."

והיא הכניסה את הגרב לכיס, ותפסה את אמי ביד אחת ואת ליאו ביד השנייה, וגררה את שניהם החוצה, לחצר, אל מאחורי עץ החרוב, לפני שמישהו הספיק לשאול עוד שאלות.

שם, בצל, היא שחררה אותם, והסתכלה על אמי בעיניים גדולות.

"את יודעת של מי הגרב," אמרה. "ראיתי את הפרצוף שלך. את יודעת."

אמי הוציאה את הפנקס, ולא פתחה אותו. "אני חושבת שאני יודעת," אמרה לאט. "אבל אני רוצה שנבדוק ביחד. כמו תמיד. בלי שאני אגיד שם."

"טוב," אמר ליאו, והתיישב על השורש של העץ. "רמזים. אחד: גרב צמר אדומה, סרוגה ביד, עם תלתן רקום. משהו ישן. משהו שמישהו שומר הרבה שנים."

"שתיים," אמרה חוטי, "ריח של לבנדר במכונה. ומי בבית הגבעה מריח מלבנדר?" היא לא חיכתה לתשובה. "רק אחת. המנהלת. מהקרם ידיים. זה היה בתיק של המגדלור."

"שלוש," אמרה אמי בשקט. "מישהי גבוהה, עם שקית קטנה, הלכה בלילה לחדר הכביסה. מאוחר. כשהאור במשרד עוד דלק. ויש לה מפתח."

"ארבע," אמר ליאו. "היא לא שאלה מי עשה את זה. היא שאלה 'מי נכנס'. כאילו היא כבר ידעה איך, ורק רצתה לדעת אם מישהו ראה."

"וחמש," אמרה חוטי, ונשמה עמוק. "כולם לובשים כפכפים וסנדלים כבר שבועיים. כולם. אפילו דוד, עם הגרביים בסנדלים, מה שזה פשע בפני עצמו. אבל הגברת כהן הולכת כל יום עם חצאית עד הרצפה. ועם נעליים סגורות. באביב. כדי שאף אחד לא יראה מה יש לה על הרגליים."

הם שתקו. רוח קלה עברה בעלים של עץ החרוב, והעורבני צעק משהו מלמעלה, כאילו גם לו יש דעה.

"הגברת כהן," אמר ליאו לבסוף, בלחש, כאילו המילים עלולות להתפוצץ. "המנהלת צבעה את כל החולצות של בית הגבעה בוורוד."

"בטעות," אמרה אמי מיד. "בטוח בטעות. היא הכי רצתה את הצילום הזה. היא אמרה 'לבן, נקי, מגוהץ' שלוש פעמים."

"אז למה היא לא אמרה?" שאלה חוטי. "למה היא הלכה למשרד ונעלה את הדלת?"

אמי חשבה על זה. על הקול העייף. על הפנים שלא זזו. על הלסת שהתהדקה. והיא זכרה פעם אחרת, ביום של המגדלור, כשהגברת כהן ביקשה מהם לשמור על "המוניטין של קשוחה". כאילו להיות רכה זה סוד מביך.

"כי היא מתביישת," אמרה אמי. "היא המנהלת. היא זאת שאומרת לכולם 'לא מאשימים בלי הוכחה', ו'כל אחד אחראי למעשים שלו'. ועכשיו היא עשתה טעות ענקית, ורודה, מול כל הבית. ביום הכי חשוב." היא הסתכלה על השעון בחדר האוכל, מבעד לחלון. "וגם, יש לנו עוד שעה וחצי."

"אז מה עושים?" שאל ליאו. "הולכים לחדר האוכל ומכריזים? 'המנהלת אשמה'?"

"לא," אמרה אמי. "כמו עם בני. כמו עם הנעליים. יש דברים שאומרים בחדר אוכל, ויש דברים שאומרים בשקט." היא הושיטה יד. "חוטי. הגרב."

הדלת של המשרד הייתה סגורה. אמי דפקה, פעמיים, ואחרי רגע ארוך נשמע קול. "כן."

היא נכנסה לבד. חוטי וליאו נשארו בחוץ, במסדרון, צמודים לקיר, ומעמידים פנים שהם קוראים את לוח המודעות כבר שבע דקות.

הגברת כהן ישבה מאחורי השולחן, עם המשקפיים ביד ולא על האף. מולה היו פזורים דפים, וטבלאות, ותיקייה עבה שעליה היה כתוב "ישיבת תקציב – יום שלישי". והיא לא כתבה כלום. היא רק ישבה. היא נראתה פתאום קטנה יותר, כמו שבני נראה ליד הגדר של סוכר.

"אמי," אמרה. "אם באת להגיד לי שמצאתם חולצות, אני אשמח מאוד לשמוע."

"לא מצאנו חולצות," אמרה אמי. "מצאנו את זה."

והיא הניחה על השולחן, בין הטבלאות, את הגרב האדומה. עם התלתן. עם העלה הפרום.

הגברת כהן הסתכלה על הגרב. ואז, לאט מאוד, היא הרכיבה את המשקפיים, והסתכלה שוב. ואמי ראתה משהו שלא ראתה אף פעם. את הלחיים של הגברת כהן מתחילות להאדים. מלמטה. כמו כוס שממלאים במיץ פטל.

"פלאפל מצא אותה," אמרה אמי בשקט. "מאחורי המכונה. והחוט מהמסנן מתאים לעלה. והמכונה הריחה מלבנדר." היא נשמה. "ואני ראיתי מישהי הולכת לחדר הכביסה בלילה. ופעם, ביום של המגדלור, ראיתי את הגרב הזאת. מתחת לשולחן הזה."

הגברת כהן לא אמרה כלום הרבה זמן. ואז היא עשתה תנועה קטנה, מתחת לשולחן, והרימה מעט את קצה החצאית הארוכה. על הרגל שלה, מתחת לנעל הסגורה, הייתה גרב אדומה. גרב צמר, סרוגה ביד, מכווצת קצת. עם תלתן ירוק עם ארבעה עלים.

היא לבשה אחת. רק אחת. ועל הרגל השנייה, הייתה גרב אפורה, משעממת, של מנהלת.

"סבתא שלי סרגה אותן," אמרה הגברת כהן, והקול שלה היה שקט מאוד. "כשהתחלתי לעבוד כמורה, לפני הרבה מאוד שנים. היא אמרה: 'תלבשי אותן בכל פעם שאת מפחדת. התלתן יזכיר לך שיש לך מזל'. ומאז אני לובשת אותן בכל פעם שיש משהו חשוב. כל ראיון. כל ישיבה. ביום שבו קיבלתי את בית הגבעה, לבשתי אותן." היא הסתכלה על הגרב שעל השולחן. "ביום שלישי יש ישיבה עם העירייה. ישיבה על הכסף של הבית לשנה הבאה. ישיבה מאוד, מאוד חשובה."

"והן היו מלוכלכות," אמרה אמי.

"המכונה שלי בבית התקלקלה," אמרה הגברת כהן, ונאנחה. "ביום חמישי. ואני… לא רציתי לבקש ממירי. מנהלת שמבקשת לכבס לה גרבי מזל." היא עשתה פרצוף. "אז ביום ראשון בלילה, כשכולם ישנו, לקחתי את המפתח ושמתי אותן בתוך המכונה, עם הלבנים, עם קצת מהקרם שלי, שיריחו טוב. הייתי בטוחה שצמר טוב לא יוריד צבע. סבתא שלי סרגה אותן לפני שלושים שנה, והן אף פעם לא הורידו צבע." היא הנידה בראש. "מסתבר שאף פעם לא כיבסו אותן עם שלושים חולצות לבנות."

"ובבוקר מצאת רק אחת."

"קמתי בחמש, לפני מירי. הוצאתי אחת מהתוף. וראיתי את החולצות." הגברת כהן כיסתה את הפנים ביד אחת. "והשנייה לא הייתה. חיפשתי עשר דקות. ושמעתי את מירי במדרגות, וברחתי. כמו ילדה. כמו אוליבר אחרי מתיחה." היא הורידה את היד. "ואחר כך עמדתי שם, מול כל הבית, ולא אמרתי כלום. אני, שאומרת לכם כל יום שכל אחד אחראי למעשים שלו."

אמי לא ידעה מה להגיד. אז היא הכניסה יד לבטנה של הסוודר, והוציאה את הכפתור הכחול. הכפתור מהמעיל של אמא שלה. היא הניחה אותו על השולחן, ליד הגרב.

"גם לי יש דבר של מזל," אמרה. "אני אומרת לו בוקר טוב כל בוקר. אף אחד לא יודע. חוץ מחוטי. וליאו. ועכשיו את." היא חייכה קצת. "זה לא מביך. זה פשוט… שיש לך משהו שמזכיר לך שאת לא לבד."

הגברת כהן הסתכלה על הכפתור הרבה זמן. ואז היא הסירה את המשקפיים, ומחתה משהו מהעין, ואמרה, בקול הרגיל שלה, הקשוח: "יש לי משהו בעין. אבק. המשרד הזה מאובק."

"כן, גברת כהן," אמרה אמי.

הגברת כהן קמה. היא לקחה את הגרב מהשולחן, ובמקום לשים אותה בתיק, היא התיישבה, חלצה את הנעל, הורידה את הגרב האפורה המשעממת, ולבשה את הגרב האדומה. שתי גרביים אדומות, עם שני תלתנים. ואז היא עמדה, ויישרה את החצאית, והלכה לדלת.

בחוץ, חוטי וליאו קפצו מהקיר כאילו הקיר חשמלי.

"קראנו את לוח המודעות," אמר ליאו.

"יש שם מודעה מעניינת מאוד," אמרה חוטי. "על… על ניקיון."

הגברת כהן הסתכלה עליהם, ולא אמרה כלום. ופנתה לחדר האוכל.

כל בית הגבעה היה שם, בחולצות ורודות ובחולצות של שכנים, ובפרצופים של הלוויה. הגברת כהן נעמדה בפתח. ואז, מול כולם, היא הרימה את קצה החצאית, עד הקרסול. ושתי גרביים אדומות, עם תלתנים ירוקים, הציצו מתוך הנעליים.

"אני רוצה להגיד משהו," אמרה בקול רם. "את החולצות צבעתי אני. בטעות. עם גרבי המזל שלי. ולא אמרתי לכם, כי התביישתי." היא נשמה. "ושאלתי 'מי נכנס' כשידעתי בדיוק מי נכנס. זה לא היה בסדר. אני מתנצלת. בפני כולכם. ובפני מירי במיוחד."

הייתה שתיקה כל כך גדולה, שאפשר היה לשמוע את קוקו מחטט באדמה בחוץ.

ואז תום, בחולצה הוורודה שלו, קם על הכיסא, ומחא כפיים. לבד. כפיים קטנות, נלהבות. ואחריו מאיה. ואחריה אוליבר, שצעק "מתיחה של אחד באפריל באיחור!" ואחריו כל החדר, עד שהכוסות רעדו.

"ועכשיו," אמרה הגברת כהן, כשהרעש נרגע, והפינה של הפה שלה רעדה, "הודעה. היום הוא לא יום הצילום הלבן. היום הוא יום שני הוורוד. כל מי שיש לו חולצה ורודה, לובש אותה בגאווה." היא פנתה לרותי. "רותי, אני יודעת שיש לך חולצה ורודה. ראיתי אותך בה בחנוכה. אני צריכה אותה. עכשיו."

רותי כמעט שפכה את הקפה.

בשתים־עשרה בדיוק, הצלם מהעיר הגיע, עם המצלמה הענקית והחצובה, והסתכל על ארבעים ילדים ורודים מול עץ החרוב, ועל הצוות, ועל מנהלת בחולצה ורודה, מעט גדולה עליה, עם גרביים אדומות שמציצות מתחת לחצאית. הוא הוריד את המשקפיים, ושפשף את העיניים, והרכיב אותם שוב.

"ככה?" שאל. "כולם בוורוד?"

"ככה," אמרה הגברת כהן. "בית הגבעה. חמישים שנה. ורוד."

חוטי חילקה לכולם צמידים ורודים שהיא קלעה בחצי שעה, מהר יותר משקלעה אי פעם. סוכר קיבל אחד על האוזן. פלאפל קיבל אחד על הצוואר, ולעס אותו. והצלם אמר "צ'יז", וכולם צעקו "ורוד!", ואף אחד לא הצליח לא לצחוק.

זאת הייתה התמונה הכי יפה שאי פעם נתלתה בכניסה של בית הגבעה. ארבעים ילדים צוחקים, ובאמצע, מנהלת שצוחקת הכי חזק, עם הראש לאחור, וגרביים אדומות. וכל מי שעבר לידה, שנים אחר כך, שאל: "למה כולם בוורוד?" ותמיד מישהו ענה: "זה סיפור ארוך. יש בו גרב."

ביום שלישי, הגברת כהן הלכה לישיבה בעירייה, עם שתי גרביים אדומות. כשחזרה, היא נכנסה לחדר האוכל, והודיעה, בלי להגיד מילה, רק עם אגודל למעלה, שהבית קיבל את כל הכסף לשנה הבאה. ואחר כך, כשעברה ליד השולחן של אמי, היא עצרה לרגע ואמרה בשקט, רק לה: "זה היה בזכות הגרביים. ובזכות בלשית אחת, שלימדה אותי שמותר להגיד 'אני עשיתי את זה'."

באותו ערב, אמי כתבה:

תיק מספר 14: יום שני הוורוד. נפתר. מי: הגברת כהן (בטעות). איך: גרבי המזל האדומות של סבתא שלה. מה למדתי: גם מנהלות מתביישות. ומי שאומרת "אני עשיתי את זה" מול כולם, היא הכי אמיצה בחדר.

היא לא ידעה שביום חמישי, בארבע אחר הצהריים, מישהי חדשה תעמוד מול השער של בית הגבעה. אישה זקנה, עם צעיף ירוק, שתסתכל על החלון של חדר שבע הרבה זמן, ותשאיר משהו קטן על הגדר, ותלך, לפני שמישהו יספיק לשאול מי היא.

אמי הבלשית פרק 28: גרבי המזל - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין