שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 28: תמונה מהלילה ההוא

האלבום היה ירוק, עם כריכה מבד, ועם פינות מעוכות, ועם כתם קפה עגול בצד, בצורה של ירח.

האלבום היה ירוק, עם כריכה מבד, ועם פינות מעוכות, ועם כתם קפה עגול בצד, בצורה של ירח.

שירה הביאה אותו מבוסטון. נועה לא ידעה את זה. אף אחד לא ידע את זה, חוץ מאדם, שראה אותה מכניסה אותו למזוודה בלילה שלפני הטיסה, בין הסוודרים, ולא שאל כלום. הוא היה מונח שם כל הטיול, בתחתית המזוודה, עטוף בצעיף, כמו משהו שצריך להגן עליו מהעולם. או להגן על העולם ממנו.

"לא פתחתי אותו שתים עשרה שנה," אמרה שירה.

זה היה בבוקר שאחרי הקונצרט. ירד גשם, גשם וינאי דק ועקשן, מהסוג שלא באמת נופל אלא פשוט תלוי באוויר, ורוב המבוגרים הלכו למוזיאון. שירה נשארה. היא ישבה על הספה הישנה בלובי של הפנסיון, עם האלבום על הברכיים, ועם התאומות משני הצדדים, ועם שאר הילדים על השטיח, מול הספה, כמו קהל בהצגה שאף אחד לא רוצה לראות ואף אחד לא מסוגל ללכת ממנה.

"למה הבאת אותו?" שאלה נועה בשקט.

שירה ליטפה את הכריכה. "כי חשבתי שאם אני חוזרת לווינה," היא אמרה, "אולי סוף סוף אהיה מסוגלת להסתכל." היא הסתכלה על אלה. "ואז מצאתי אותך. ועכשיו אני מסוגלת."

היא פתחה את העמוד הראשון.

* * *

בעמוד הראשון היו שירה ואדם, צעירים מאוד, עומדים מול גלגל ענק אדום. אותו גלגל ענק. אדם היה עם שיער, הרבה שיער, שעמד לכל הכיוונים, ושירה הייתה עם שמלה צהובה, ועם בטן. בטן קטנה, עגולה, שבקושי רואים.

"זה אתן," אמרה שירה, והצביעה על הבטן. "בחודש הרביעי. עוד לא ידענו שאתן שתיים."

ליבי השמיעה קול קטן. "אוי. אתן בתמונה. אתן בתמונה ואתן לא בתמונה."

"זה הכי פילוסופי שאמרת אי פעם," אמרה ג'ס.

"תודה," אמרה ליבי, ומחתה דמעה.

תום, שישב על השטיח עם הגב אל הספה, הסתובב והציץ בתמונה. "ואיפה אני?"

"אתה עוד לא נולדת," אמרה שירה.

"אז איפה הייתי?"

שירה פתחה את הפה, וסגרה אותו, והסתכלה סביב, כאילו מחפשת את אדם, שבדיוק לא היה בחדר. "היית… בתוכנית," היא אמרה לבסוף.

תום חשב על זה ברצינות. "אז הייתי בתוכנית, ונועה הייתה בבטן, ואלה הייתה בבטן, ואף אחד לא ידע על אלה." הוא הנהן לעצמו, מרוצה. "אז לפחות לא הייתי האחרון שיודע."

שירה דפדפה. היו תמונות של דירה קטנה עם רצפת עץ ועם חלון גבוה, שממנו רואים גגות. של פסנתר ישן, שכור, שאחד המקשים שלו, הסבירה שירה, תמיד נתקע. של אדם עומד על גשר, מצביע על משהו בהתלהבות, ושירה מאחוריו, מצלמת, ומגלגלת עיניים. של בטן שגדלה, ושגדלה, ושגדלה, עד שבתמונה אחת, בחורף, שירה נראתה כמו מישהי שבלעה אבטיח שלם, ועמדה ליד עץ חג מולד ברחוב, וצחקה.

"פה כבר ידענו," אמרה שירה. "שתיים. הרופאה אמרה 'שתיים', ואבא שלכן התיישב על הרצפה. ממש על הרצפה של המרפאה. ואמר 'שתיים' עוד שבע פעמים, כל פעם בקול אחר."

"אני זוכר שזה היה שש," אמר אדם, שבדיוק נכנס, רטוב מהגשם, כי שכח את הארנק. הוא עמד בפתח והסתכל על האלבום, ועל שירה, ועל שתי התאומות שמשני צדדיה, ומשהו בפנים שלו נעשה רך מאוד.

"שבע," אמרה שירה. "ספרתי."

אדם לא התווכח. הוא רק בא, והתיישב על משענת הספה, מאחורי נועה, והניח יד על הכתף שלה. הארנק נשכח שוב.

* * *

אחר כך הגיעו התמונות מבית החולים.

הן היו בעמודים האחרונים, בנפרד, בתוך מעטפה לבנה שהודבקה לאלבום. על המעטפה הייתה חותמת כחולה, קצת דהויה: "פוטו האוזר – סנט אורסולה – תמונות ראשונות". והמעטפה הייתה סגורה.

"שלחו לנו את זה הביתה," אמרה שירה בשקט, "חודש אחרי. מהצלם של בית החולים. כל ההורים קיבלו. אני…" היא נגעה בחותמת. "אני לא הצלחתי לפתוח. הדבקתי את המעטפה באלבום, וסגרתי את האלבום."

"את לא חייבת," אמר אדם.

"אני יודעת," אמרה שירה. ופתחה.

בפנים היו שש תמונות. התמונות היו קצת מטושטשות, כי היה חושך, וכי הצלם, כנראה, עבד עם פנס. בתמונה הראשונה הייתה שירה במיטה, חיוורת מאוד, עם שיער מודבק למצח, מחזיקה צרור קטן בשמיכה ורודה. "זאת את," היא אמרה לנועה, בקול שבור. בתמונה השנייה, אדם, עם אותו צרור, מחזיק אותו כמו מישהו שמחזיק פצצה עשויה מזכוכית. בתמונה השלישית, חדר הפגים, וחלונות, ושורה של אינקובטורים, ובאחד מהם, רחוק, מטושטש, משהו קטן מאוד בשמיכה צהובה.

אלה נשמה פנימה, חד.

"זאת את," אמרה שירה, ושמה את התמונה בידיים של אלה. "זאת התמונה היחידה שיש לי ממך. מהלילה ההוא. אני לא ידעתי שהיא קיימת."

אלה החזיקה את התמונה בשתי ידיים, הרבה זמן, ולא אמרה כלום. היא רק קירבה אותה לפנים, כאילו אם תסתכל מספיק מקרוב, תוכל לראות את עצמה, הקטנה, ולשאול אותה מה היא זוכרת.

"הייתי כל כך קטנה," היא אמרה לבסוף, בקול מוזר.

"אלף שמונה מאות גרם," אמרה שירה. "כמו שקית סוכר וחצי. הרופא אמר שאת לוחמת. הוא אמר שבחיים לא ראה פג כל כך קטן שצורח כל כך חזק."

אלה הרימה את העיניים. "באמת?"

"באמת. שמעתי אותך מהמסדרון. דרך שתי דלתות." שירה חייכה, ואחר כך החיוך שלה רעד. "זה מה שהכי קשה לי, את יודעת? כשאמרו לי שאת… שהתינוקת השנייה… לא הצלחתי להבין איך. כי שמעתי אותך. צורחת. מלאה בחיים. וכל השנים, בכל פעם שחשבתי עלייך, זה מה ששמעתי. צעקה של חתלתולה כועסת."

אלה הסתכלה על התמונה, ואחר כך על שירה. "אני עדיין צורחת ככה," היא אמרה. "תשאלי את אמא. כלומר, את אנה. כלומר…" היא הסמיקה, והתבלבלה, ושתקה.

"אני יודעת למי את מתכוונת," אמרה שירה ברוך. "ואני שמחה שמישהו שמע אותך כל השנים האלה."

* * *

התמונה הרביעית הייתה של מסדרון.

זה היה מסדרון ארוך וחשוך של בית חולים, עם חלונות שמימין, ועם טיפות גשם שזלגו עליהם, ועם אור לבן אחד, של פנס, שנפל באלכסון על הרצפה. ובאמצע המסדרון, בדיוק באור, עמד איש.

הוא היה רטוב לגמרי. המעיל שלו היה כהה מגשם, והשיער שלו היה מודבק לראש, ומים טפטפו מהאף שלו. הוא היה צעיר, הרבה יותר צעיר, ורזה יותר, אבל לא הייתה שום שאלה מי זה. היה לו את אותו חיוך. החיוך הגדול, הרועש, שמגיע עד האוזניים. רק שבתמונה הזאת, החיוך היה קצת עקום, כמו של מי שמנסה לחייך דרך עייפות.

והוא החזיק סל.

זה היה סל קש גדול, עם מכסה, ועם ידית מעוקלת, מהסוג שלוקחים לפיקניק, או שמניחים בו לחם. הוא החזיק אותו בשתי ידיים, מול הבטן, בזהירות רבה, כמו שמחזיקים משהו יקר מאוד. והמכסה היה סגור.

"בני," אמרה שירה, וחייכה חיוך עייף. "הוא הגיע מפראג, באמצע הסערה. אני זוכרת שהוא נכנס לחדר, רטוב כמו כלב, ו…" היא עצרה. ואחר כך, משום מה, הפכה את התמונה מהר, והמשיכה הלאה. "וזאת אחות. אני לא זוכרת את השם." בתמונה החמישית נראתה רק כתף לבנה, ויד שמחזיקה שקית נייר קטנה, ומאחוריהן טשטוש של חלון. האחות כנראה זזה בדיוק כשהמצלמה צילמה.

אבל כולם כבר ראו.

ליבי, שישבה על השטיח, הרימה את הראש. "רגע," היא אמרה. "מה בדיוק אדם מכניס לסל קש בבית חולים? באמצע הלילה?"

ולוקאס, שישב לידה, ענה בלי לחשוב, כמו שמשיבים על חידה: "תינוקת."

המילה נפלה לחדר כמו כוס שנשברת.

לוקאס הבין מה אמר רק אחרי שאמר. הוא החוויר, ואחר כך האדים, ואחר כך הניח שתי ידיים על הפה, כאילו אפשר להחזיר מילה פנימה. "אני… לא התכוונתי…" הוא אמר מבעד לאצבעות. "זה היה… זאת הייתה בדיחה. בדיחה גרועה. כמו של אדם. סליחה, אדם."

אבל אדם לא שמע. אדם הסתכל על שירה. ושירה הסתכלה על התמונה ההפוכה, על הגב הלבן שלה, ולא הפכה אותה בחזרה.

"הוא הביא משהו," אמרה שירה, כמעט לעצמה. "אני זוכרת שהוא הביא משהו. אבל אחר כך…" היא הנידה בראש. "אחר כך הרופא בא, והכול נהיה חושך. אני לא זוכרת מה היה בסל."

אדם פתח את הפה, כאילו הוא רוצה להגיד משהו. ואחר כך הוא סגר אותו. והאף שלו, נועה ראתה, לא התקמט הפעם. הוא פשוט הסתכל על הרצפה.

* * *

"זה סל בגודל מושלם," אמרה גרטה מאוחר יותר, בחדר 17, בקול נמוך ועייף, כמו מי שהייתה מעדיפה לא לדעת למדוד דברים.

היא מדדה. היא לקחה את התמונה, שאדם הרשה להם להעתיק, בלי לשאול למה, והשוותה את הסל לגובה של הדלת במסדרון, ולגובה של בני, שאת הגובה שלו היא שאלה מנועה. ואחר כך היא חישבה. "שישים סנטימטר אורך. ארבעים רוחב. תינוקת של אלף שמונה מאות גרם היא באורך של ארבעים וחמישה סנטימטרים, בערך. היא הייתה נכנסת. עם שמיכה. ועם מקום."

"גרטה," אמרה ליבי. "בבקשה תפסיקי."

גרטה הפסיקה. היא הניחה את הסרגל. "סליחה," היא אמרה. "כשאני מפחדת, אני מודדת. זה כמו שקלרה אופה." ליבי חיבקה אותה מהצד, וגרטה, שלא אהבה חיבוקים, הרשתה לה, הפעם, להחזיק עד שלוש.

אחר כך היא תלתה את התמונה על הלוח. היא תלתה אותה ליד הצילום של יומן המשמרות, וליד התמונה של בני על מדרגות הבנק, וליד הטופס עם החתימה, וליד הפתק הכחול "כסף?". ומכל אחד מהם, היא מתחה חוט אדום.

נועה עמדה מאחוריה והסתכלה על החוטים. בהתחלה, לפני שבוע, הלוח היה מלא חוטים שהלכו לכל הכיוונים, כמו רשת של עכביש מבולבל. אבל עכשיו, כמעט כל החוטים, מכל פינה של הקיר, מהיומן ומהבנק ומהטופס ומהמסדרון, הלכו לאותו מקום. לפתק אחד ורוד, קצת עקום, שהפינה שלו כבר לא התנפנפה.

בני קפלן.

זה נראה כמו שמש. שמש אדומה, עם קרניים, ובאמצע הדוד שלה.

"זה מוזר," אמרה ג'ס פתאום, מהמיטה.

כולם הסתכלו עליה.

"מה מוזר?" שאלה אלה.

ג'ס הסתכלה על הלוח, בעיניים מצומצמות, כמו שהיא מסתכלת על קוד שלא עובד. "לא יודעת," היא אמרה. "זה פשוט… מסודר מדי. כמו פאזל שכל החלקים שלו מגיעים בדיוק בסדר הנכון. אצלי אף פעם שום דבר לא מגיע בסדר הנכון."

גרטה, שעמדה ליד הלוח, הסתובבה לאט אל ג'ס, והסתכלה עליה רגע ארוך, כמו שחקנית שחמט ששמעה מהיריבה שלה מהלך שלא חשבה עליו.

אף אחד לא ענה. ובאותו רגע, תום דפק בדלת, ופתח אותה בלי לחכות, ואמר שאמא אומרת שיש עוגת שזיפים של קלרה למטה, ושמי שלא יורד עכשיו, לוקאס כבר אכל לו את החלק.

וכולם ירדו, כי אפילו בלשים צריכים עוגה, והמחשבה של ג'ס נשארה לבד בחדר הריק, תלויה באוויר, כמו גשם וינאי דק, שלא באמת נופל.

החצי השני שלי פרק 28: תמונה מהלילה ההוא - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין