שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 27: מכתב בכתב יד

המבוגרים הלכו לקונצרט.

המבוגרים הלכו לקונצרט.

זה היה רעיון של שירה. היא אמרה שאם היא לא תשמע מוזיקה אמיתית, באולם אמיתי, עם תזמורת אמיתית, היא תתחיל לצעוק על הצינורות של הפנסיון, שמזמזמים, לדבריה, בסול דיאז מזויף. אז ארבעה הורים, ודוד אחד, ודודה אחת, לבשו בגדים יפים, ויצאו בשבע לאולם הקונצרטים הזהוב שבמרכז העיר, והשאירו את ששת הילדים, ואת תום, בהשגחה של גברת פוגל, שהבטיחה להשגיח עליהם בעין אחת, בזמן שהעין השנייה צופה בסדרה הטורקית שלה.

"אל תשרפו כלום," אמרה אנה בדלת.

"אל תבנו כלום," אמר אדם, והביט בחשדנות בלוח.

"נו," אמר תומאס.

וקלרה ובני יצאו אחרונים, כי בני הלך בטעות לכיוון המטבחון, וקלרה הלכה אחריו כדי להחזיר אותו, ושניהם חזרו אחרי שתי דקות, צוחקים, וקלרה עם עוגייה ביד, ובני עם קמח על הכתף, ואף אחד לא שאל.

הדלת נסגרה. המכונית הצהובה צפצפה סול, לה, סי, לה, סול, והתרחקה. ותום, שקיבל רשות מיוחדת להישאר ער עד תשע וחצי, נרדם בשבע ועשרים על הספה בלובי, עם מגנט של סוס ביד, ועם פה פתוח.

ובשבע וחצי, מישהו דפק בדלת הראשית.

* * *

זו הייתה מרגרטה.

היא עמדה בחוץ, בלי המדים, במעיל אפור ארוך, עם תיק בד גדול על הכתף, ועם שקית נייר של עוגיות ירח ביד. היא נראתה אחרת בלי המדים. קטנה יותר. ומשום מה, עצבנית.

"שלום, יקירים," היא אמרה, כשגברת פוגל פתחה. "אני מקווה שאני לא מפריעה. ההורים פה?"

"בקונצרט," אמרה ליבי, שהגיעה ראשונה לדלת, כמו תמיד. "עד עשר."

משהו עבר על הפנים של מרגרטה. נועה, שעמדה מאחורי ליבי, לא ידעה אם זו אכזבה או הקלה. אחר כך היא חייכה. "אוי, איזה חבל. טוב. אז אני רק אשאיר את העוגיות, ואחזור מחר."

היא הושיטה את השקית. ואחר כך עצרה. היא הסתכלה על הילדים, אחד אחד, כמו מי שסופרת אותם, והתיק הגדול על הכתף שלה נראה פתאום כבד מאוד.

"או," היא אמרה לאט, "אולי דווקא טוב שהם לא פה."

* * *

הם ישבו בחדר האוכל הריק של הפנסיון, סביב שולחן אחד, תחת מנורה צהובה, בזמן שגברת פוגל, במשרד הקטן, צפתה בסדרה הטורקית, ומדי פעם קראה משהו בהתרגשות למסך.

מרגרטה לא פתחה את התיק מיד. היא שתתה מים, וניגבה את המשקפיים, והניחה אותם בחזרה על האף, והוציאה אותם שוב.

"מה שאני עומדת להראות לכם," היא אמרה לבסוף, "אסור לי להראות לכם. אני רוצה שתבינו את זה. אם הר גרובר ידע, או ההנהלה, אני עלולה לאבד את העבודה. שלושים וחמש שנה." היא הנידה בראש. "אבל לא ישנתי שלושה לילות. והחלטתי שאם זה היה הילד שלי, הייתי רוצה שמישהו יעזור לי."

"אנחנו לא נספר," אמרה אלה מיד.

"גם לא להורים," אמרה מרגרטה. "עוד לא. בבקשה. זה ישבור להם את הלב, ואם זה טעות, הם ישאו את זה כל החיים. תנו לי… תנו לנו לבדוק קודם." היא הסתכלה על נועה. "במיוחד לא לאמא שלך, יקירה. היא כבר סבלה מספיק."

נועה הנהנה. היא לא ידעה למה, אבל היא הרגישה קור קטן בגב, כמו כשחלון נפתח בחדר אחר.

מרגרטה פתחה את התיק, והוציאה תיקייה פלסטית שקופה, ומתוכה דף אחד.

זה היה עוד צילום. גרטה שמה לב לזה מיד, וכתבה במחברת, בצד, בקטן: "שוב צילום. לא מקור." אבל אף אחד לא ראה את מה שכתבה, כי כולם הסתכלו על הדף.

זה היה טופס. טופס רשמי, עם סמל של בית החולים בפינה, עם שורות מודפסות בגרמנית, ועם תיבות שמולאו בכתב יד. בראש הטופס היה כתוב באותיות גדולות מילה ארוכה, מהסוג שרק בגרמנית אפשר להמציא.

"טופס העברה," תרגמה גרטה, בקול שקט. "העברה של… של יילוד. לגוף חיצוני."

"תקראי הכול," אמרה אלה. הקול שלה היה יציב, אבל הידיים שלה, על השולחן, היו קפוצות.

גרטה קראה. "תאריך: שישה עשר בפברואר." היא הרימה את העיניים. "שבוע אחרי."

"שבוע אחרי," חזרה אלה. "אמא אמרה, תינוקת בת שבוע."

"מין: נקבה. שם: לא ניתן. משקל…" גרטה בלעה רוק. "אלף שמונה מאות גרם. מקבל: עמותת 'קן חם'. סיבה: 'מסירה לאימוץ, בהסכמת האם'."

"בהסכמת האם?" שאלה נועה. "אבל אמא חשבה שהיא מתה! אמא לא הסכימה לשום דבר!"

"זה לא האם הזאת," אמרה ג'ס בשקט. "זוכרת את המכתב? המכתב של 'האמא הצעירה', שכתבה לאלה? מישהו המציא אמא. וגם פה. מישהו כתב 'בהסכמת האם', והאם הייתה מומצאת."

גרטה המשיכה לקרוא, עד למטה. "אישור. שם המאשר:" היא עצרה. "לא כתוב שם. יש רק חתימה."

והיא סובבה את הדף.

* * *

החתימה הייתה בתחתית הטופס, בתיבה שהודפס לידה "חתימת הגורם המוסמך". היא הייתה עשויה בעט כחול, בתנועה אחת מהירה, כמו של מי שחותם על דברים כל יום. היא התחילה באות אחת, גדולה, עגולה למעלה ועגולה למטה. אחר כך היו כמה סלסולים, קטנים ולא ברורים, כמו חוט שהסתבך. ובסוף, קו. קו ארוך, ישר, שיצא מהחתימה ורץ עד קצה התיבה, ואפילו קצת יותר, כאילו העט לא רצה לעצור.

נועה הכירה את החתימה הזאת.

היא הכירה אותה מעשרות גלויות, שהיו תלויות על הלוח של החדר שלה בבוסטון. מהאיש הקטן עם התרמיל שהולך לאיבוד. מ"ב'" הגדולה, עם הקו הארוך, שבני תמיד הסביר שזה "הדרך שהלכתי עד אלייך".

"ב'," אמרה אלה. "זה מתחיל באות B."

"זה לא אומר כלום," אמרה ליבי, ובפעם הראשונה זה נשמע כמו תפילה.

מרגרטה לא אמרה שום דבר. היא רק הסתכלה על השולחן, עם הידיים שלובות, כמו מי שמחכה שמישהו אחר יגיד את מה שהיא לא רוצה להגיד.

ג'ס הוציאה את הטלפון.

"נועה," היא אמרה בעדינות. "הגלויה. זאת שבני שלח לך לפני הטיול."

נועה לא זזה. היא הרגישה כמו מי שעומדת על קצה של מזח בלילה, ויודעת שהמים קרים, ויודעת גם שאין שום דרך אחרת לחזור לחוף.

"נועה," אמרה ג'ס שוב. "אם זה לא הוא, זה יוכיח שזה לא הוא. זה הכי טוב שיש."

נועה הוציאה את הטלפון מהכיס, לאט, ופתחה את הגלריה, ומצאה את הגלויה עם שבעת השלטים, ונתנה את הטלפון לג'ס, בלי להסתכל.

* * *

לג'ס הייתה תוכנה. לג'ס תמיד הייתה תוכנה. זו הייתה תוכנה שהיא מצאה פעם, בחופש הגדול שעבר, כשניסתה להוכיח שהמורה למתמטיקה כתבה בעצמה את הפתק האנונימי שהזהיר שיהיה בוחן פתע. התוכנה לקחה שתי תמונות של כתב יד, ושמה אותן אחת על השנייה, ובדקה כל קו, וכל זווית, וכל עיגול, ונתנה מספר.

ג'ס צילמה את החתימה מהטופס. היא חתכה את החתימה מהגלויה. היא שמה את שתיהן בתוכנה. היא לחצה.

על המסך הופיעה טבעת קטנה שמסתובבת. היא הסתובבה הרבה זמן. במשרד, גברת פוגל צעקה משהו מאושר למסך, כנראה כי מישהו בסדרה הטורקית התחתן סוף סוף. לוקאס, שלא אכל אף עוגיית ירח אחת מאז שמרגרטה הגיעה, ושאף אחד לא שם לב לזה, החזיק את השקית בשתי ידיים, כמו מי שמחזיק משהו כדי לא להחזיק משהו אחר.

הטבעת נעצרה.

על המסך הופיע מספר, בירוק.

ג'ס הסתכלה עליו. אחר כך היא הורידה את הטלפון אל השולחן, עם המסך כלפי מטה.

"כמה?" שאלה אלה.

"שמונים ושבעה אחוזים," אמרה ג'ס. "התאמה גבוהה."

"מה זה אומר?" שאלה ליבי. "זה כמו ציון? שמונים ושבע זה לא מאה, נכון? זה לא מאה!"

"זה אומר," אמרה ג'ס, והקול השקט שלה היה עוד יותר שקט, "שאם הייתי צריכה להמר, לא הייתי מהמרת נגד."

מרגרטה הניחה יד על הלב. "אוי," היא אמרה. "אוי, אלוהים. קיוויתי כל כך…" והיא לא סיימה את המשפט. היא אספה את הטופס בחזרה לתיקייה, לאט, בעדינות, והשאירה אותו על השולחן.

"קחו," היא אמרה. "זה העותק שלכם. אני… אני צריכה ללכת. אני מצטערת, יקירים. אני כל כך מצטערת." היא קמה, ולבשה את המעיל, והניחה יד על הראש של נועה, רגע, כמו ברכה. "ותעדכנו אותי. בכל דבר. אני רוצה לדעת. אני רוצה לעזור."

והיא יצאה, והדלת נסגרה, והריח של סוכריות לימון נשאר עוד רגע בחדר האוכל, ואחר כך נעלם.

אחרי שהדלת נסגרה, לוקאס הניח את שקית העוגיות על השולחן. הוא הסתכל עליה, מקומט, כמו מי שמנסה להיזכר במילה בשפה זרה.

"היא לא לקחה אחת," הוא אמר.

"מה?" שאלה ליבי.

"עוגייה. היא לא לקחה אף עוגייה. לא עכשיו, וגם לא בחדר האחיות." לוקאס משך בכתפיים. "מי שאופה עוגיות תמיד לוקח אחת. תמיד. הדודה קלרה אוכלת שלוש מכל מגש, בשביל 'בקרת איכות'. אמא שלי טועמת את הבצק עוד לפני שהוא נכנס לתנור."

"אולי היא בדיאטה," אמרה ג'ס.

"אולי," אמר לוקאס. אבל הוא לא פתח את השקית, וזה, כולם ידעו, היה מוזר יותר מכל מה שקרה באותו ערב.

* * *

נועה לא אמרה מילה כל הערב.

היא לא אמרה מילה כשגרטה תלתה את הטופס על הלוח, ומתחה ממנו חוט אדום לתמונה של בני. היא לא אמרה מילה כשליבי, בפעם הראשונה בחייה, לא אמרה "זה לא אומר כלום". היא לא אמרה מילה כשהמבוגרים חזרו מהקונצרט, בעשר ורבע, צוחקים ומזמזמים, ושירה נכנסה לחדר ונישקה אותה על המצח, ואמרה שהיא מריחה כמו עוגיות, ושאלה איך היה הערב, ונועה ענתה רק "בסדר", באף שלא התקמט, כי כנראה גם האף שלה כבר לא ידע מה האמת.

והיא לא אמרה מילה כשבני דפק בדלת, עשר דקות אחר כך, ואמר דרך הדלת, "לילה טוב, נועה'לה! היה מוצרט! הלכתי לאיבוד רק פעם אחת, בהפסקה!", והיא העמידה פנים שהיא ישנה.

אלה ישבה לידה כל הזמן הזה. על המיטה של נועה, בחדר הלא שלה, בלי לבקש רשות. היא לא אמרה מילה גם היא. היא רק לקחה את היד של נועה, בהתחלה, כשגרטה תלתה את הטופס, והחזיקה אותה. ולא עזבה.

בשתים עשרה, ליבי וג'ס כבר ישנו, ואנה באה לקחת את אלה לחדר שלה, ועמדה בפתח, וראתה את שתי התאומות שוכבות על מיטה אחת צרה, עדיין לבושות, עדיין עם הידיים שלובות, ישנות, עם אותה נשימה.

אנה עמדה שם רגע ארוך. אחר כך היא נכנסה, על קצות האצבעות, וכיסתה את שתיהן בשמיכה אחת, ויצאה, וסגרה את הדלת בשקט.

על הלוח, בחושך, החוט האדום מהטופס אל בני נמתח, ישר ודק, כמו קו ארוך בסוף חתימה. ומתחתיו, בפינה, שם שאף אחד לא הסתכל, נשאר תלוי פתק קטן, שגרטה העתיקה מהמחברת רגע לפני שכיבו את האור, ושאף אחד עוד לא קרא: "שוב צילום. לא מקור. למה?"

החצי השני שלי פרק 27: מכתב בכתב יד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין