ג'ס אמרה שהדרך הכי טובה לקבל מידע ממבוגר היא לא לשאול אותו שאלה.
"צריך לתת לו להסביר," היא אמרה, בזמן שכולם ישבו על המיטות בחדר 17 ושמעו את התוכנית. "מבוגרים לא אוהבים לענות. הם אוהבים להסביר. אם שואלים אותם 'איפה היית ביום שלישי', הם נלחצים. אבל אם שואלים אותם 'איך עובד מנוע', הם מדברים שעה, ובאמצע מספרים לך איפה היו ביום שלישי."
"ואת מי את הולכת לשאול איך עובד מנוע?" שאלה ליבי.
ג'ס חייכה חיוך קטן. "את האדם שהכי אוהב להסביר בכל העולם."
כולם הסתכלו על נועה.
נועה נאנחה. "אבא."
* * *
אדם ישב בגינה הקטנה שמאחורי הפנסיון, מתחת לעץ תפוחים עקום, עם ספל קפה ועם ספר עבה על גשרים בדנובה, כשג'ס התיישבה מולו עם מחברת ועם הבעה של סטודנטית רצינית.
"אדם," היא אמרה. "יש לי שאלה. בשביל עבודה. על עסקים."
אדם הניח את הספר. אדם תמיד הניח את הספר. "עסקים! איזה יופי. מה את רוצה לדעת?"
"איך פותחים עסק," אמרה ג'ס. "מאפס. נגיד, חברת טיולים."
העיניים של אדם נדלקו. נועה, שהסתתרה עם האחרים מאחורי חלון המטבחון, ראתה את זה קורה, וכמעט ריחמה עליו. הוא היה כמו דג שראה תולעת שמנה במיוחד, ושאל אותה אם היא רוצה שהוא יסביר לה איך עובד חכה.
"חברת טיולים," אמר אדם, ונשען אחורה. "את יודעת שזה בדיוק מה שבני עשה?"
"באמת?" אמרה ג'ס, בהפתעה כל כך משכנעת, שליבי, מאחורי החלון, הצמידה יד ללב, וגרטה כתבה במחברת: "ג'ס. כישרון. (מסוכן.)"
"באמת," אמר אדם. "'אבודים ומאושרים, טיולים מאורגנים'. ככה הוא קרא לזה. הוא חשב שזה מצחיק. הלקוחות חשבו שזה הבטחה." הוא צחק. "ובאמת, בשנים הראשונות, הוא איבד כמעט כל קבוצה לפחות פעם אחת. אבל כולם היו מאושרים. זה הדבר המדהים בבני. אנשים הולכים איתו לאיבוד, ונהנים מזה."
"ואיך הוא פתח את זה?" שאלה ג'ס, בשקט, ועשתה את עצמה כותבת. "צריך הרבה כסף לחברת טיולים, נכון?"
"הרבה," הסכים אדם. "מיניבוס. משרד. ביטוח. אתרים. מדריכים. זה עולה כמו גשר קטן." הוא חשב. "בני קנה הכול בבת אחת. מיניבוס חדש, צהוב, עם הלוגו. משרד ברחוב ניוברי, בבוסטון. הכול. אני זוכר, כי זה היה בדיוק שנה אחרי שחזרנו מווינה. אחרי…" הוא עצר. "אחרי השנה הקשה."
"ומאיפה הוא קיבל את הכסף?" שאלה ג'ס.
וזו הייתה השאלה. השאלה האמיתית, שמסתתרת באמצע כל ההסברים, כמו שאמרה. נועה עצרה את הנשימה.
אדם משך בכתפיים, וחייך. "זה הדבר הכי מצחיק. אף אחד לא יודע. שירה שאלה אותו אלף פעם. הוא תמיד עונה אותו דבר. 'זכיתי בלוטו'." אדם צחק. "בני! בלוטו! בני לא קנה כרטיס לוטו בחיים. ואם היה קונה, הוא היה מאבד את הכרטיס. אולי בכלל היה מאבד את הקופה." הוא הרים את הספר בחזרה, כי העניין שלו בעסקים נגמר, והעניין שלו בגשרים חזר. "למה? זה בשביל העבודה שלך?"
"כן," אמרה ג'ס. "תודה. זה עזר מאוד."
"תמיד," אמר אדם. ואחר כך, כשהיא כבר קמה, הוסיף: "ג'ס? את יודעת מה ההבדל בין עסק טוב לגשר טוב?"
ג'ס עצרה. "מה?"
"שניהם צריכים יסודות. אבל רק על הגשר מותר לדרוך."
ג'ס הסתכלה עליו הרבה זמן, בהבעה שליבי הגדירה אחר כך כ"הבעה של מי שפגשה את הבדיחה הכי גרועה בעולם, ונבהלה שהיא כמעט צחקה". ואדם, מרוצה מאוד מעצמו, חזר לספר, ושרק לעצמו את הוואלס על הדנובה הכחולה, שלדבריו, כמהנדס, הייתה בכלל ירוקה־חומה, אבל זה כבר סיפור אחר.
* * *
ג'ס לא הסתפקה במה שאדם אמר. ג'ס אף פעם לא הסתפקה במה שמישהו אמר.
באותו ערב היא ישבה עם המחשב שלה שעתיים, ומצאה את מה שחיפשה במאגר הרשמי של החברות של מדינת מסצ'וסטס, שבו, היא הסבירה, כל חברה חייבת להירשם, עם תאריך, ועם שם, ועם כתובת, ועם שם הבעלים. היא הפנתה את המסך אל כולם.
"אבודים ומאושרים בע"מ," היא קראה. "תאריך רישום: עשרה במרץ." והיא אמרה את השנה. השנה שאחרי.
גרטה ספרה על האצבעות. "שלושה עשר חודשים," היא אמרה. "חודש אחרי יום ההולדת הראשון שלכן."
"והוא היה מדריך עד אז," אמרה ג'ס. "מדריך שכיר. בחברה של מישהו אחר. בשביל משכורת." היא הקליקה. "מצאתי אתר ישן של החברה הקודמת. יש שם תמונה שלו, עם תרמיל, ועם כובע של החברה, ועם חיוך. ומתחת כתוב 'בני, המדריך שלנו לאירופה, שיודע כל דרך'." ג'ס הרימה גבה. "זה כנראה היה לפני שהם הכירו אותו."
אף אחד לא צחק.
"אז," אמרה גרטה, לאט, כמו מי שמניחה אבנים בשורה, "מדריך שכיר. בלי כסף. נמצא בבית החולים בלילה של הלידה, בחדר, עם כוכבית. ואחרי שנה ומשהו, פתאום יש לו מספיק כסף לקנות מיניבוס ומשרד, ולא מספר לאף אחד מאיפה."
"ואתמול," הוסיפה ליבי בשקט, "הוא יצא מבנק עם מעטפה."
* * *
ואז אלה אמרה את זה.
היא ישבה על הרצפה, עם הגב אל המיטה, ועם הברכיים צמודות לחזה, ועם השרוך של הנעל האדומה פתוח, כמו תמיד. היא לא הרימה את הקול. היא אמרה את זה בשקט, כמו מי שאומרת משהו שהיא חשבה עליו הרבה זמן, ולא רצתה לחשוב.
"עמותה כמו קן חם," היא אמרה, "לא מקבלת תינוקות בחינם. מישהו משלם. משפחה שרוצה ילד ולא יכולה לחכות שנים. אבא סיפר לי אתמול בלילה, כששאלתי, שהם שילמו 'דמי טיפול'. הרבה. הם עבדו שנתיים כדי להחזיר את ההלוואה." היא הרימה את העיניים. "אז אולי מישהו בבית החולים לקח תינוקת, ומסר אותה לעמותה. והעמותה מכרה אותה. ומי שלקח, קיבל חלק."
השקט בחדר היה כל כך עמוק, שאפשר היה לשמוע את גברת פוגל צופה בטלוויזיה שתי קומות למטה.
"את אומרת," אמרה נועה, והקול שלה היה לא שלה, "שהדוד שלי מכר אותך."
"אני לא אומרת," אמרה אלה. "אני שואלת. כמו שהבטחנו. בודקים הכול."
"את לא שואלת!" נועה קמה. היא לא התכוונה לקום. הרגליים שלה קמו לבד. "את בונה! את לוקחת דברים, ושמה אותם אחד על השני, ובונה מהם משהו נורא, ואז אומרת שזו רק שאלה!" היא הרגישה את הדמעות עולות, חמות ומעצבנות, והיא שנאה אותן, כי היא לא רצתה לבכות. היא רצתה לכעוס. לבכות זה להודות שאולי. "בני לא מכר אף אחד! בני לא יודע למכור אפילו גלידה! פעם הוא ניסה למכור את האופניים הישנים שלו, ובסוף שילם לקונה כדי שייקח אותם!"
אלה לא ענתה. היא רק הסתכלה על נועה, והעיניים שלה היו רטובות גם הן. ונועה הבינה, פתאום, שגם לאלה זה כואב. אולי אפילו יותר. כי אם התיאוריה נכונה, זה לא רק אומר שבני עשה משהו נורא. זה אומר שמישהו, פעם, קבע מחיר לאלה.
נועה התיישבה בחזרה. לאט.
"אני לא רוצה שזה יהיה נכון," היא אמרה, בקול קטן.
"גם אני לא," אמרה אלה. "בכלל לא. את לא מבינה. אני מעדיפה שזה יהיה כל אחד אחר. אפילו את."
נועה צחקה דרך הדמעות. זה יצא כמו שיהוק. "תודה רבה."
"בבקשה," אמרה אלה, וניגבה את האף בשרוול.
* * *
דפיקה בדלת. לפני שמישהו הספיק לענות, הדלת נפתחה, ונכנסה קלרה, עם סל של לחמניות לחץ, ועם קמח על הגבה.
היא עצרה בפתח, והסתכלה על החדר. על שתי התאומות על הרצפה, עם עיניים אדומות. על ליבי, שלא צילמה. על לוקאס, שלא אכל. על הלוח, ועל התמונה של בני, באמצע.
היא לא שאלה כלום. היא רק הניחה את הסל על המיטה, ולקחה לחמנייה אחת, ושברה אותה לשניים, ונתנה חצי לנועה וחצי לאלה.
"אני לא יודעת מה אתם חוקרים," היא אמרה. "ואני לא רוצה לדעת, כי אז אנה תשאל אותי, ואני לא יודעת לשקר. אבל אני אגיד לכם דבר אחד שראיתי בעיניים שלי." היא הצביעה בסנטר על התמונה. "אתמול, ברכבת התחתית, נכנסה סבתא עם מזוודה ענקית. כולם הסתכלו בטלפונים. האיש הזה קם, לקח לה את המזוודה, ירד איתה שלוש תחנות לפני התחנה שלו, וסחב אותה במדרגות. ואחר כך הלך לאיבוד בדרך חזרה, כמובן."
"איך את יודעת?" שאלה ליבי.
קלרה הסמיקה, מתחת לקמח. "כי הייתי איתו ברכבת," היא אמרה. "במקרה." והיא יצאה מהר, לפני שמישהו ישאל עוד שאלה.
נועה הסתכלה על החצי לחמנייה שבידה. היא הייתה חמה עדיין.
* * *
גרטה חיכתה שהשתיים יירגעו. אחר כך היא קמה, וניגשה אל הלוח, ועמדה מולו, עם הידיים מאחורי הגב, כמו מורה מול לוח מחיק.
"אני רוצה להגיד משהו," היא אמרה, "ואני רוצה שכולם יקשיבו, כי אני אגיד את זה רק פעם אחת, ואחר כך אני הולכת להתקשר הביתה."
כולם הקשיבו.
"העובדות מצטברות," אמרה גרטה. "זה נכון. יש שם ברשימה. יש כסף שאין לו הסבר. יש מעטפה. יש משפט שנעצר באמצע, פעמיים. אם זה היה משחק שחמט, הייתי אומרת שהעמדה של בני רעה מאוד."
נועה בלעה רוק.
"אבל," אמרה גרטה, והרימה אצבע, "בשחמט, עמדה רעה זה לא מט. מט זה רק כשאין שום מהלך. ואנחנו עוד לא בדקנו את כל המהלכים. לא שאלנו מאיפה הכסף. לא בדקנו מה במעטפה. לא ראינו שום מסמך שבני חתם עליו." היא הסתכלה על נועה, ואחר כך על אלה. "עובדות שמצטברות זה לא אותו דבר כמו אמת. לפעמים זה רק ערימה. צריך לבדוק עוד."
"ואם נבדוק עוד, ויהיו עוד עובדות?" שאלה נועה. "עוד ועוד, כולן נגדו?"
גרטה חשבה על זה ברצינות. "אז זה יהיה מוזר מאוד," היא אמרה לבסוף. "כי בחיים האמיתיים, עובדות אף פעם לא כולן באותו צד. אף פעם. רק בסיפורים שמישהו כותב."
היא לא ידעה, באותו רגע, כמה המשפט הזה נכון. אף אחד מהם לא ידע.
ואחר כך, מכיוון שהשעה הייתה שמונה פחות שתי דקות, היא יצאה מהחדר, וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה.
נועה ואלה נשארו לשבת על הרצפה, כתף אל כתף, והסתכלו על הלוח, על התמונה של בני על מדרגות הבנק, עם החיוך הקטן.
"זכיתי בלוטו," אמרה אלה בשקט, וחיקתה את הקול של בני, ולא היה בזה שום דבר מצחיק.
"הוא באמת אומר את זה," אמרה נועה. "כל פעם. וכולם צוחקים."
"ואת? את צחקת?"
נועה חשבה. היא נזכרה בכל הפעמים, בכל ארוחות החג, כשמישהו שאל, ובני צחק, ואמר "לוטו!", וכולם צחקו איתו. והיא נזכרה, פתאום, בדבר אחד קטן שלא שמה לב אליו אף פעם, ועכשיו ראתה אותו ברור כמו תמונה: שבכל הפעמים האלה, אחרי הצחוק, בני תמיד הסתכל רגע על הצלחת. רק רגע. כמו מי שנזכר במשהו.
"כן," היא אמרה. "צחקתי."