כשאמי הגיעה לחדר הכביסה, מירי עדיין עמדה באמצע, עם סל ביד, ועם פה פתוח, כמו פסל של אישה שראתה דבר נורא.
על החבלים, ועל השולחן הגדול, ובתוך הסלים, ובתוך המכונה, היו חולצות. עשרות חולצות. החולצות הלבנות והמכובדות של בית הגבעה, אלה שלובשים בטקסים, ובחגים, ובימים שבאים אורחים. וכולן, בלי יוצא מן הכלל, היו ורודות. לא ורוד חלש, של שקיעה. ורוד חזק, ורוד של מסטיק, ורוד של סוכריה על מקל, ורוד שאפשר לראות מהירח.
"זה לא יכול להיות," אמרה מירי, לאף אחד. "זה לא יכול להיות. נעלתי. בשמונה בערב נעלתי. שמתי את כל הלבנים במכונה, כיוונתי את השעון לשתיים בלילה, שיהיה מוכן לבוקר, ונעלתי את הדלת. ובדקתי פעמיים. אני תמיד בודקת פעמיים."
ואז היא נזכרה איזה יום היום, והחזיקה את הלב.
כי היום היה יום הצילום הגדול. לכבוד חמישים שנה לבית הגבעה, הגברת כהן הזמינה צלם אמיתי, מהעיר, עם מצלמה ענקית ועם חצובה, כדי לצלם את כל הבית, כל הילדים וכל הצוות, מול עץ החרוב. התמונה תיתלה בכניסה, ליד כל התמונות הישנות, ותודפס בספר החגיגי שיקבלו כל התורמים. הגברת כהן אמרה את זה שלוש פעמים בארוחת הערב: "כולם בחולצה לבנה. נקייה. מגוהצת. אני רוצה שבעוד חמישים שנה, ילדים יסתכלו על התמונה הזאת ויגידו: איזה בית מסודר."
הצלם היה אמור להגיע בשתים־עשרה.
השעה הייתה שבע ועשרים.
תוך עשר דקות, כל בית הגבעה הצטופף בפתח של חדר הכביסה, בפיג'מות ובחצי מדים, והסתכל על הים הוורוד. ואז, כמו תמיד, התחיל הוויכוח.
"ורוד," אמר עומר, ושילב ידיים. "ורוד זה של בנות. ברור שזה הבנות. נקמה על התקרה."
"ורוד זה לא של בנות!" צעקה פני. "צבעים הם לא של אף אחד!"
"וגם," הוסיפה אליס, "גם החולצות שלנו ורודות, חכם. למה שנצבע לעצמנו את החולצות?"
"כדי שלא נחשוד בכן," אמר יונתן, כאילו זה ברור.
ואז, כמו מגנט, כל הראשים הסתובבו לאוליבר, שעמד בצד, עם מברשת שיניים בפה.
אוליבר הוציא את המברשת. "אני?" אמר, נעלב עד עמקי נשמתו. "אני עושה רק כתום. ורוד זה כתום שוויתר. אני בחיים לא הייתי משתמש בורוד. זה מתחת לכבוד שלי."
"זה נכון," אמר בני, שעמד מאחוריו. "הוא באמת לא נוגע בורוד. ניסיתי פעם לתת לו טוש ורוד, והוא נעלב לשבוע."
ואז נשמע קול שהשתיק את כולם.
"מה קורה כאן?"
הגברת כהן עמדה בסוף המסדרון. היא הייתה לבושה כבר לצילום: חצאית ארוכה וכהה, וחולצה לבנה, מגוהצת, שהיא כיבסה כנראה בבית, ומשקפיים על השרשרת. היא הסתכלה על החולצות הוורודות הרבה זמן. הפנים שלה לא זזו. רק הלסת שלה התהדקה.
"מירי," אמרה בשקט. "מי נכנס לחדר הכביסה הלילה?"
"אף אחד, גברת כהן," אמרה מירי, כמעט בוכה. "נעלתי. יש רק שלושה מפתחות. שלי, של רותי, ושלך."
"ושל דוד," אמר מישהו.
"המפתח של דוד על הצרור של דוד," אמרה מירי, "והצרור של דוד לא זז ממנו אף פעם. הוא ישן איתו."
"זה נכון," אמר דוד מאחור. "אני ישן איתו. הוא מנגן לי שיר ערש."
הגברת כהן לא חייכה. היא הסתכלה על החולצות עוד רגע, ואז אמרה, בקול שאמי לא שמעה ממנה אף פעם, קול עייף: "תמצאו פתרון. אני במשרד." ופנתה והלכה, מהר מדי.
אמי הסתכלה אחריה. משהו קטן הציק לה. היא רשמה בפנקס: גברת כהן – לא שאלה מי עשה את זה. רק "מי נכנס".
"טוב," אמרה רותי, ולגמה מהקפה בייאוש. "יש לנו ארבע שעות ושלושים חולצות ורודות. מירי, תנסי אקונומיקה. דוד, תבדוק את המכונה. ואתם," היא הסתכלה על הילדים, "אל תגעו בכלום. ותאכלו ארוחת בוקר."
אבל אמי, חוטי וליאו לא אכלו ארוחת בוקר. הם נשארו בחדר הכביסה, בפינה, ושאלו את מירי אם מותר להם רק להסתכל. מירי, שהייתה עסוקה בלבכות לתוך דלי של אקונומיקה, נופפה ביד. וזה אומר כן.
"מה הופך חולצות לבנות לוורודות?" שאלה אמי.
"משהו אדום," אמרה חוטי מיד. "זה הדבר הראשון שלומדים כשמכבסים. אני יודעת, כי פעם שמתי חוט אדום בכיס של המכנסיים של ליאו, והוא יצא עם תחתונים ורודים לשבוע."
"את זה לא היית צריכה לספר," אמר ליאו, ונהיה ורוד בעצמו.
"משהו אדום," חזרה אמי. "משהו אדום שהיה במכונה עם הלבנים. אז איפה הוא?"
הם חיפשו. בתוך המכונה, בתוך התוף, בין החולצות שמירי עוד לא הוציאה. בתוך הסלים. מתחת לשולחן. לא היה שם שום דבר אדום. רק ורוד. הרבה מאוד ורוד.
"אולי מישהו לקח אותו," אמר ליאו. "אחרי שהמכונה סיימה."
"אז הוא היה צריך להיכנס לחדר," אמרה אמי. "פעמיים. פעם לשים, ופעם לקחת. בחדר נעול."
ואז דוד, שפירק את המכונה, הוציא ממנה מגירה קטנה ורטובה. "המסנן," אמר. "כל מה שנופל מהבגדים נתקע פה. מטבעות, כפתורים, פעם מצאתי פה שן. של ילד, לא שלי."
אמי הסתכלה לתוך המסנן. היו שם מוך אפור, ושני כפתורים, ומטבע של עשר אגורות. ובין כל אלה, מתפתל כמו תולעת קטנה, היה חוט. חוט צמר. אדום.
היא הרימה אותו בזהירות, בשתי אצבעות. והוא לא היה סתם חוט. בקצה שלו, כמו פרח שנתלש, היה קשר קטן של חוט ירוק. כאילו מישהו רקם משהו ירוק על משהו אדום, וחלק מהרקמה נפרם.
חוטי לקחה ממנה את החוט, בזהירות של מומחית, והסתכלה עליו מקרוב. "זה צמר טוב," אמרה. "צמר רך, לא של צמידים. של סריגה. של סבתות." היא הפכה את הקשר הירוק. "וזה תפר רקמה. תפר צלב. מישהו רקם פה משהו קטן. עלה, אולי. או פרח."
אמי רשמה: חוט צמר אדום, סרוג ביד. עם רקמה ירוקה קטנה. משהו סרוג, אדום, עם רקמה ירוקה.
"צמר, בגדים סרוגים, באביב?" אמר ליאו. "מי לובש צמר באביב?"
"מישהו שקר לו," אמרה חוטי.
"או מישהו שאין לו ברירה," אמרה אמי, ולא ידעה בעצמה למה היא אמרה את זה.
היא התכופפה והריחה את התוף של המכונה. ריח של סבון, כמובן. ומתחת לריח של הסבון, ריח אחר, חלש מאוד. ריח שהיא הכירה.
"ליאו," אמרה. "איזה מרכך מירי שמה?"
ליאו בדק את הבקבוק שעל המדף. "'רוח הרים'," קרא. "עם ציור של הר."
"זה לא מריח כמו הר," אמרה אמי. "זה מריח כמו לבנדר."
הם הסתכלו זה על זה. ואף אחד מהם לא אמר את מה שכולם חשבו, כי זה היה מטורף מדי בשביל להגיד בקול.
בשמונה וחצי, הגיעה מירי למסקנה שאקונומיקה לא עוזרת. החולצות יצאו ממנה ורודות, רק עם ריח של בריכה. בתשע, רותי התחילה לטלפן לכל השכנים ולשאול מי יכול להשאיל חולצות לבנות לארבעים ילדים. בעשר, היו לה שבע. שלוש מהן של מבוגרים, עד הברכיים.
בחדר האוכל, בינתיים, כל אחד הציע פתרון.
"נצבע אותן בחזרה ללבן," הציע עומר. "עם טיפקס."
"שלושים חולצות בטיפקס?" אמר ליאו. "זה ייקח שלושה ימים ושמונה בקבוקים. חישבתי."
"נצבע אותן בכתום," הציע אוליבר, בעיניים נוצצות. "כתום זה הלבן של האנשים המעניינים. יש לי שני דליים במחסן."
"לא!" צעקו ביחד רותי, מירי ודוד.
"נצטלם בלי חולצות," הציע בני, ואז הסמיק, והוסיף מהר: "עם סוודרים. התכוונתי עם סוודרים."
ורק תום ישב בשקט בפינה, לבוש כבר בחולצה הוורודה שלו, מוחלקת בידיים, ומחייך. "אני דווקא אוהב," אמר, כשמאיה שאלה אותו למה הוא לא עצוב. "אני נראה כמו מסטיק. מסטיק זה הדבר הכי טוב שיש."
אף אחד לא ידע מה לענות לזה.
ובינתיים, אמי הסתובבה בבית ואספה עוד דברים לפנקס, בשקט.
היא נזכרה, למשל, שכל השבוע האחרון הגברת כהן הייתה עצבנית. יותר מהרגיל. היא צעקה על תום כשהוא רץ במסדרון, והיא אף פעם לא צועקת על תום. היא שכחה את המשקפיים על השולחן בחדר האוכל, והיא אף פעם לא שוכחת אותם. והיא אמרה לרותי, ליד המשרד, משהו שאמי שמעה במקרה: "אם הישיבה ביום שלישי לא תצליח, אני לא יודעת מה נעשה."
היא נזכרה גם שאתמול בערב, ביום ראשון, אחרי שכולן נכנסו למיטות, היא ירדה למטה לשתות מים, ודילגה על המדרגה השלישית. והאור במשרד של הגברת כהן עוד דלק. מאוחר מאוד. ובדרך חזרה, היא ראתה מישהי הולכת במסדרון החשוך, לכיוון חדר הכביסה. מישהי גבוהה, עם שקית קטנה ביד. היא לא ראתה את הפנים. היא הייתה חצי ישנה. היא חשבה שזאת מירי.
אבל מירי נעלה בשמונה. ומירי נמוכה.
אמי רשמה את כל זה, בכתב קטן מאוד, כאילו המילים עצמן מתביישות. ואז היא סגרה את הפנקס, כי זה עדיין לא היה הוכחה. זה היה רק סיפור. ולא מאשימים בגלל סיפור.
"צריך עוד רמז," אמרה לחוטי וליאו. "רמז אמיתי. משהו שאפשר להחזיק ביד."
הם חזרו לחדר הכביסה בעשר וחצי. מירי כבר ויתרה, וישבה על שרפרף, עם כוס תה ועם ערימה של חולצות ורודות מקופלות, וקיפלה אותן בכל זאת, כי היא לא ידעה מה עוד לעשות עם הידיים. דוד הרכיב את המכונה בחזרה, ושרק משהו עצוב.
ובדיוק אז, מהדלת, נכנס פלאפל.
הוא קפץ פנימה, בשלווה, עם אוזן אחת למעלה, כאילו הוא בא לבדוק מה כל הרעש. הוא עבר ליד הסלים, והריח את החולצות הוורודות, ועשה פרצוף של ארנב שלא מתרשם מצבעים. ואז הוא נעצר ליד המכונה, הוריד את הראש, ודחף אותו לרווח הצר שבין המכונה לקיר. רווח כל כך צר, שאף יד של מבוגר לא הייתה נכנסת לשם.
"פלאפל," אמרה מאיה, שבאה לחפש אותו. "צא משם. יש שם אבק."
פלאפל לא יצא. הוא משך. ומשך. ונשען לאחור, עם כל הגוף הקטן שלו, כמו מי שמושך חבל במשחק. ואז, בבת אחת, הוא יצא מהרווח, ובפה שלו, נגרר על הרצפה, היה משהו.
משהו אדום.
כל חדר הכביסה השתתק. מירי הניחה את התה. דוד הפסיק לשרוק.
זאת הייתה גרב. גרב צמר, סרוגה ביד, אדומה כמו עגבנייה. והיא הייתה רטובה עדיין, ומכווצת, ואבק נדבק אליה. ובצד שלה, ליד הקרסול, רקום בחוט ירוק, היה תלתן קטן. תלתן עם ארבעה עלים. ואחד מהעלים, בדיוק אחד, היה חצי פרום.
אמי הוציאה מהכיס את החוט מהמסנן, והניחה אותו ליד העלה הפרום. הוא התאים בדיוק.
והלב שלה נפל לבטן. כי היא הכירה את הגרב הזאת.
היא ראתה אותה פעם אחת, לפני חודשים, במשרד, ביום של ציורי המגדלור. היא בצבצה מתחת לחצאית ארוכה וכהה, כשמישהי ישבה מאחורי שולחן, והחזיקה עיפרון פחם, ושמה עליו את היד מהר, כדי שאף אחד לא יראה.