"כף," אמרה חוטי, בפעם החמישית, והחזיקה את הראש בשתי הידיים. "כף ענקית. בתמונה. ליד נעמה. אני לא מבינה כלום, ויש לי כאב ראש, וזה עוד לפני ארוחת בוקר."
הם עמדו שלושתם במסדרון, מול התמונה, מוקדם בבוקר, לפני שמישהו אחר התעורר. באור היום, הכול נראה ברור יותר.
"יש רק כף אחת כזאת בעולם," אמר ליאו. "המלכה. והמלכה שייכת רק לאדם אחד."
"אז זהבה הייתה פה כשנעמה הייתה פה," אמרה אמי לאט, כאילו היא מחברת חוטים בראש. "לפני שלושים שנה. בדיוק כשזהבה התחילה לעבוד במטבח. ונעמה עונה לי עכשיו, בדיו טרייה, עם קינמון וקמח. כלומר נעמה הייתה במטבח של זהבה ביום ראשון. כלומר נעמה פה. עכשיו. או לפחות בימי ראשון."
"אז בואי נלך לזהבה ונשאל אותה," אמרה חוטי.
אמי חשבה על זה. על זהבה, שלא הסתובבה מהכיור. על התבנית שנפלה לה מהיד.
"לא," אמרה. "זהבה לא רוצה לספר. ויש לה סיבה. אולי זה לא הסוד שלה לספר." היא פתחה את הפנקס. "נעמה כתבה לי. אז אני אכתוב לה. ואם היא תרצה, היא תבוא."
באותו ערב, היא כתבה מכתב שלישי.
נעמה היקרה,
כן, רואים את עץ החרוב מהחלון. הוא ענק עכשיו, ועורבני גר בו, והוא גנב פעם פעמון. כן, המדרגה השלישית עדיין חורקת כמו חתול. דוד אומר שהוא משאיר אותה ככה בכוונה, כדי שכל ילד שיורד בלילה יידע שהבית ער איתו. וכן, יש שייק ביום שלישי. זהבה מכינה אותו.
אני חושבת שאת מכירה את זהבה.
אני חושבת שאת לא רוח, ולא אסטרונאוטית, כמו שהחברים שלי חשבו. אני חושבת שאת אוהבת קינמון.
אני אהיה בספרייה ביום ראשון, בארבע, בכורסה הירוקה. אם תרצי לבוא, אני אשמח מאוד. ואם לא, זה גם בסדר. נמשיך לכתוב בעמוד 88.
אמי.
"את מזמינה רוח לפגישה," אמרה חוטי. אבל הפעם היא לא הסתתרה מאחורי כרית. היא כבר קשרה לעצמה צמיד חדש, בכחול, "לכבוד הדיו".
כל השבוע עבר לאט. לאט מאוד. כל כך לאט, שחוטי טענה שמישהו שבר את השעון של חדר האוכל. ביום רביעי, אמי ראתה את הספר הכחול על המדף האמצעי, והמכתב שלה כבר לא היה בעמוד 88. במקומו לא היה כלום.
"היא קראה," אמר ליאו. "זה כבר משהו."
ובינתיים, הסוד התחיל לדלוף, כמו שסודות בבית הגבעה תמיד דולפים. עד יום חמישי, כל חדר שבע ידע שאמי מתכתבת עם "רוח מהספרייה". עד יום שישי, ידע כל אגף הבנות. ובשבת בבוקר, אוליבר דפק על הדלת של חדר שבע עם המצאה חדשה: קופסת נעליים כתומה, עם חור בצד, ועם פעמון קטן שתלוי על חוט.
"מלכודת רוחות," הכריז. "כשהרוח נכנסת, הפעמון מצלצל, והמכסה נסגר. בדקתי אותה על פלאפל. היא עובדת."
"פלאפל הוא לא רוח," אמרה מאיה בכעס.
"נכון," הודה אוליבר. "בגלל זה הוא יצא. רוח לא הייתה יוצאת. רוח הייתה נשארת שם, תקועה, ומבקשת סליחה." הוא הושיט את הקופסה לאמי. "קחי. בחינם. בתור החשוד הקבוע שלך, אני חייב לדאוג שלא ייקחו אותך לתוך ספר."
אמי לקחה את הקופסה, כי לא היה לה לב לסרב. וחוטי הניחה אותה ליד המיטה, "ליתר ביטחון", ובלילה, כשפלאפל נכנס אליה שוב, הפעמון צלצל, וכל חדר שבע קפץ מהמיטות בצעקות.
וביום ראשון, בשלוש וחמישים, אמי ישבה בכורסה הירוקה.
היא לא הייתה לבד. ליאו עמד מאחורי הווילון, עם המחברת, "כעד מדעי". חוטי שכבה מתחת לשולחן הגדול, "כי אני הכי קטנה, וגם אם זאת רוח, היא לא תחפש מתחת לשולחן, רוחות מסתכלות למעלה". ופלאפל ישב על אדן החלון, כי איכשהו, תמיד, הוא היה במקום שבו הרמז.
ארבע.
ארבע ושלוש דקות. "היא לא באה," לחשה חוטי מתחת לשולחן.
ואז, מהמדרגות, הם שמעו את זה. צעדים. איטיים. עולים. ואז, בדיוק באמצע, חריקה ארוכה, דקה, כמו של חתול שדרכו לו על הזנב.
המדרגה השלישית.
הדלת של הספרייה נפתחה.
בפתח עמדה אישה. היא הייתה גבוהה, עם משקפיים עגולים ועם שתי צמות ארוכות, שהיו בהן כמה פסים של אפור, כמו חוטי כסף. היא החזיקה בידיים ארגז קרטון מלא ספרים, ועל הארגז היה מודפס, באותיות כחולות: ספריית העירייה. ועל השרוול שלה, אמי ראתה מיד, היה כתם קטן ולבן. קמח.
"…ייה," לחש ליאו מאחורי הווילון, ואז כיסה לעצמו את הפה.
האישה הסתכלה על הווילון, שאמר "ייה". אחר כך הסתכלה על השולחן, שמתחתיו בצבצו שתי נעליים עם שרוכים אדומים. ואחר כך היא הסתכלה על אמי, בכורסה הירוקה. והיא חייכה. חיוך עם עיניים לחות.
"את אמי," אמרה.
"את נעמה," אמרה אמי.
"פעם קראו לי ככה," אמרה האישה, והניחה את הארגז על הרצפה. "עכשיו כולם קוראים לי 'הספרנית'. אבל כן. אני נעמה."
ומאחוריה, במדרגות, משהו גדול זז. מישהי שהתחבאה, והבינה שאין טעם. זהבה עלתה את המדרגות האחרונות, עם הסינר, עם הלחיים האדומות, ובלי המלכה. בפעם הראשונה שאמי ראתה אותה, זהבה לא ידעה מה לעשות עם הידיים.
"אמרתי לה שתגלי," אמרה זהבה, בקול שפתאום לא היה ענק בכלל. "אמרתי לה. 'הילדה הזאת מוצאת כף בתוך ערימת קש, היא תמצא גם אותך'. היא לא הקשיבה. היא אף פעם לא מקשיבה לי."
"כי את הדודה שלי," אמרה נעמה, "ודודות לא מקשיבים להן. אוכלים אצלן."
חוטי יצאה מתחת לשולחן בבת אחת, ונתקעה עם הראש ברגל של השולחן. "דודה?" אמרה, ושפשפה את הראש. "זהבה היא הדודה שלך?"
ואז, בספרייה הקטנה, ליד הכורסה הירוקה, עם ארגז ספרים על הרצפה וארנב על החלון, נעמה סיפרה.
כשהיא הייתה בת עשר, אמא שלה חלתה. מחלה ארוכה, קשה, כזאת שצריך לשכב בגללה בבית חולים הרבה חודשים. לא היה מי שיטפל בנעמה. אבא שלה לא היה. וזהבה, אחותה הצעירה של אמא, הייתה אז טבחית צעירה במסעדה בעיר, עם דירה קטנה כמו ארון, ועבדה כל לילה עד מאוחר.
"אז הביאו אותי לפה," אמרה נעמה. "לבית הגבעה. לחדר שבע. למיטה ליד החלון. והייתי כל כך בודדה. כולם כבר היו חברים של מישהו. אז כתבתי את הפתק, ושמתי אותו בספר הכי עבה שמצאתי, בעמוד 88, כי שמונה זה המספר שלי. ובכל יום ראשון בדקתי. ואף אחד לא ענה." היא חייכה. "עד עכשיו."
"אבל לא נשארת בודדה," אמרה אמי. "כתבת שהיו לך חברים."
"היו לי," אמרה נעמה. "וגם היה לי משהו אחר." היא הסתכלה על זהבה.
זהבה נשפה, כאילו היא מרימה סיר כבד. "לא יכולתי לישון," אמרה. "כל לילה, במסעדה, חשבתי על הילדה הזאת, לבד, על הגבעה. אז יום אחד ראיתי מודעה. 'דרושה טבחית לבית הגבעה'. השארתי את המסעדה, ואת העיר, ובאתי. כדי לראות אותה כל בוקר. לפחות בארוחת הבוקר. לפחות לדעת שהיא אוכלת משהו."
"תאכלי משהו," לחשה אמי. זה מה שזהבה כתבה לה בפנקס.
"זה מה שאני אומרת לכולם," אמרה זהבה, ומחתה את העין בפינה של הסינר. "כי זה מה שאמרתי לה. כל בוקר."
"ואחרי שנתיים," אמרה נעמה, "אמא שלי הבריאה, ואני חזרתי הביתה."
"אבל את נשארת," אמר ליאו לזהבה, מאחורי הווילון, ששכח שהוא מתחבא. "למה?"
זהבה הסתכלה עליו, ועל חוטי עם הראש הכואב, ועל אמי, ועל פלאפל. וחייכה את החיוך הענק שלה.
"כי באתי בשביל ילדה אחת," אמרה, "ומצאתי ארבעים. מה, הייתי משאירה אתכם בלי שייק?"
נעמה סיפרה עוד. שהיא גדלה ונהייתה ספרנית, "כי ספר אחד היה פעם החבר היחיד שלי, אז החלטתי להחזיר לספרים טובה". שהיא באה עכשיו לבקר את זהבה בכל יום ראשון, לאפות איתה עוגיות קינמון. ושלכבוד חמישים שנה לבית, ספריית העירייה החליטה לתרום ארגזים של ספרים. "ביקשתי להביא אותם בעצמי. וכשסידרתי את המדפים, ראיתי את הספר הכחול. הספר שלי. ופתחתי בעמוד 88, סתם, מתוך הרגל." היא משכה באף. "והיה שם מכתב. ממך."
"וכתבת לי בכתב של ילדה," אמרה אמי.
"זה הכתב שלי," צחקה נעמה. "הוא בכלל לא השתנה. אני ספרנית. אנחנו אף פעם לא באמת מתבגרים. ותלשתי את הלוגו מהדף, כי…" היא הסמיקה, "כי רציתי שתהיה לך תעלומה. זהבה סיפרה לי עלייך. על הכף, ועל הפודינגים, ועל הפנקס. היא מדברת עלייך כל הזמן."
"אני לא מדברת כל הזמן," מחתה זהבה. "רק כשאני מבשלת. שזה כל הזמן."
לפני שנעמה הלכה, היא ביקשה לראות את המיטה. כולם ירדו לחדר שבע, ונעמה התיישבה על המיטה של אמי, ליד החלון, לאט, כאילו המיטה עשויה מזכוכית. היא הסתכלה החוצה, על עץ החרוב, ושתקה הרבה זמן.
"פעם," אמרה, "חרטתי משהו מתחת לאדן. בסיכה. דוד כמעט הרג אותי."
אמי התכופפה מיד מתחת לאדן החלון, ומישה באצבע את העץ. ושם, קטנה, ישנה, כמעט מחוקה מצבע, הייתה אות אחת. נ.
שנה שלמה היא ישבה על האדן הזה, וכתבה, ודיברה עם חוטי, ותלתה רגליים החוצה. ואף פעם לא ראתה.
"עכשיו את," אמרה נעמה. והיא הוציאה מהתיק עיפרון. לא סיכה. עיפרון.
ואמי, בעיפרון, בעדינות, כתבה ליד ה־נ' אות קטנה משלה. א.
לפני שנעמה נכנסה לאוטו, היא פתחה את ארגז הספרים, והוציאה ממנו ספר אחד. ספר חדש, עם כריכה כחולה, מבריקה. אותו ספר בדיוק כמו הספר הישן, רק בלי אבק ובלי שלושים שנה. בעמוד הראשון היא כתבה, בכתב העגול שלה: לאמי, שענתה. מנעמה, שחיכתה.
"את הישן תשאירי בספרייה," אמרה. "שם, בעמוד 88, נמשיך לכתוב. אבל את זה תשמרי אצלך. כי לכל ילד בחדר שבע צריך להיות לפחות ספר אחד שהוא רק שלו."
ותום, שעמד כל הזמן מאחורי הרגליים של זהבה, שאל בקול קטן אם בארגז יש גם ספרים על דינוזאורים. נעמה צחקה, והוציאה מהארגז שלושה.
בערב, אמי פתחה את הפנקס.
תיק מספר 13: פתק בתוך ספר. נפתר. מי: נעמה, האחיינית של זהבה, שגרה בחדר שבע לפני שלושים שנה. ועכשיו היא ספרנית. למה: כי מישהו סוף סוף ענה לה. מה למדתי: זהבה באה בשביל ילדה אחת, ומצאה ארבעים. אולי ככה זה עם כל מי שעובד פה.
ומאז, בכל יום ראשון, בעמוד 88, מחכה לאמי מכתב. בכתב עגול, עם עיגולים קטנים במקום נקודות, ועם ריח של קינמון.
אבל ביום שני שאחרי, משהו אחר חיכה לכל בית הגבעה. זה היה יום הצילום של בית הספר, וכל הילדים היו צריכים להגיע בחולצה לבנה. ומירי, שפתחה בבוקר את חדר הכביסה, צרחה צרחה כזאת, שקוקו קרא מבהלה, בלי פעמון. כי כל החולצות הלבנות של בית הגבעה, כל אחת ואחת, היו ורודות.