הראשון שראה אותה היה בני.
הוא ישב על הגדר של סוכר, ביום חמישי אחר הצהריים, וקילף תפוז, ודיבר עם סוכר על כדורגל, כי סוכר היה מקשיב מצוין ואף פעם לא אמר לו שהוא טועה. ואז, באמצע משפט על שוער, הוא ראה אותה, ושכח לסיים את המשפט.
מול השער הגדול של בית הגבעה, זה עם הקשת מברזל ועם השם בגדול, עמדה אישה. היא הייתה זקנה, קטנה וצנומה, עם מעיל אפור ארוך מדי בשביל אביב, ועם צעיף ירוק כהה על הראש ועל הכתפיים. היא החזיקה בשתי ידיים את המוטות של השער, כמו מי שמחזיקה מעקה באוטובוס. והיא לא הסתכלה על החצר, ולא על סוכר, ולא על בני. היא הסתכלה למעלה. על אגף הבנות. על חלון אחד, בקומה השנייה.
בני ירד מהגדר. "שלום?" קרא. "את מחפשת מישהו?"
האישה נבהלה. היא שחררה את המוטות בבת אחת, כאילו הם חמים, וסובבה את הגב, והלכה. מהר, הרבה יותר מהר ממה שאישה זקנה אמורה ללכת. במורד הגבעה, אל תחנת האוטובוס. בני רץ עד השער, אבל כשהגיע, היא כבר הייתה רחוקה, נקודה ירוקה קטנה שמתרחקת.
והוא כמעט חזר לסוכר. אבל אז הוא ראה משהו בין המוטות של השער. בדיוק במקום שבו היא עמדה.
ציפור.
ציפור קטנה מנייר. מקופלת. מנייר כחול, עם כנפיים פרושות ועם מקור מחודד. מישהו תחב אותה בזהירות בין שני מוטות, כמו מי שמשאיר מכתב בתיבה.
בארוחת הערב, כולם כבר ידעו.
"מרגלת," אמר בני, בביטחון, והניח את הציפור באמצע השולחן, כמו ראיה במשפט. "בטוח. מבית האלונים. הם רוצים לדעת איך אנחנו מתאמנים לחידון."
"אנחנו לא מתאמנים לחידון," אמר ליאו. "החידון בעוד שלושה שבועות. ואני היחיד שמתאמן. ואני מתאמן בחדר שלי. מתחת לשמיכה."
"אז היא מרגלת אחריך," אמר בני.
"מכשפה," אמר עומר. "מכשפות לובשות צעיפים. והן מקפלות דברים. ככה הן מטילות כישופים. אם תפתחו את הציפור, יצאו ממנה צפרדעים."
"עיתונאית," אמרה פני. "בגלל החמישים שנה. היא כותבת כתבה, והיא מתביישת להיכנס."
"סבתא," אמרה חוטי, עם פה מלא פירה. "של מישהו. זה ברור. איזו מרגלת לובשת צעיף ירוק? מרגלות לובשות שחור."
כולם הסתכלו עליה. ולרגע, אף אחד לא אמר כלום. כי המילה הזאת, "סבתא", נחתה על השולחן כמו אבן קטנה במים, ועשתה עיגולים. בבית הגבעה, הרבה ילדים לא ידעו איפה הסבתות שלהם. וחלק לא רצו לחשוב על זה בכלל.
רותי, שעמדה ליד השולחן עם הקפה, הניחה יד על הכתף של בני. "אם היא תחזור," אמרה בשקט, "תקראו לי. לא לרוץ אחריה. לא להבהיל אותה. לקרוא לי. בסדר?"
ורק אמי שמה לב שמאיה, שישבה בקצה השולחן, הפסיקה לאכול באמצע. היא הסתכלה על הציפור הכחולה שבאמצע השולחן, והפנים שלה היו חיוורות. ואחרי רגע, היא קמה ויצאה, בלי להגיד כלום. בלי אפילו לקחת את הצלחת.
אמי רשמה בפנקס: אישה בצעיף ירוק. יום חמישי, ארבע. מסתכלת על חלון בקומה השנייה. ציפור מנייר. מאיה יצאה מהשולחן.
ואחר כך, בשקט, הוסיפה: החלון בקומה השנייה של אגף הבנות, שבני ראה – איזה חלון?
היא הלכה לבני, ושאלה אותו. ובני, אחרי שחשב, ספר חלונות באוויר באצבע, ואמר: "השלישי משמאל."
השלישי משמאל היה החלון של חדר שבע.
אחרי ארוחת הערב, ליאו רצה לפתוח את הציפור הכחולה, "כדי לבדוק את תאוריית הצפרדעים באופן מדעי". אבל חוטי חטפה אותה ממנו, והחזיקה אותה רחוק, מעל הראש.
"ואם עומר צודק?" אמרה. "ואם יצאו צפרדעים? מה תעשה עם עשר צפרדעים בחדר שבע? מאיה תתעלף. אליס תצרח. ופלאפל יחשוב שהן חברות חדשות."
"מנייר בגודל כזה," אמר ליאו, "אפשר להוציא לכל היותר צפרדע אחת. וגם היא תהיה קטנה מאוד. ומקופלת."
בסוף, הם החליטו לא לפתוח. לא בגלל הצפרדעים. אלא כי אמי אמרה שמישהו קיפל את הציפור הזאת בזהירות גדולה, ולא פותחים דבר כזה בלי סיבה טובה. אז היא שמה אותה בין הדפים של הפנקס, שטוחה, כמו פרח מיובש.
ואוליבר, שהחליט לא לקחת סיכונים, תלה על השער, מבפנים, שלט מקרטון כתום: מכשפות – נא לצלצל בפעמון. מרגלות – נא להזדהות. סבתות – ברוכות הבאות. רותי הורידה את השלט אחרי חצי שעה. אבל את השורה האחרונה, אמי ראתה, היא גזרה ושמה בכיס.
ביום חמישי שאחרי, בשלוש וחצי, אמי, חוטי וליאו כבר ישבו על הענף הנמוך של עץ החרוב. משם רואים את השער, אבל מהשער כמעט לא רואים אותך, בגלל העלים. ליאו הביא משקפת, שהוא בנה מגליל של נייר טואלט ומשתי עדשות של זכוכית מגדלת. היא לא הגדילה כלום, אבל היא נראתה מאוד מקצועית.
"כללי התצפית," לחשה חוטי, בדיוק בקול של נועם. "אחת: לא מדברים. שתיים: לא זזים. שלוש…" היא הוציאה מהכיס שקית קטנה. "אני הבאתי עוגיות."
בארבע בדיוק, היא הופיעה.
היא עלתה את הגבעה לאט, נשענת על מקל, עם אותו מעיל אפור ואותו צעיף ירוק. היא נעצרה מול השער, באותו מקום בדיוק, ואחזה במוטות. והסתכלה למעלה. על החלון השלישי משמאל.
הם הסתכלו עליה מהעץ, בלי לנשום. מקרוב, היא נראתה עוד יותר קטנה. היו לה פנים עם המון קמטים קטנים, כמו נייר שקיפלו והחליקו הרבה פעמים. והיא לא נראתה כמו מרגלת, ולא כמו מכשפה, ולא כמו מישהי מהעירייה. היא נראתה כמו מישהי שמחכה. ושכבר לא בטוחה שמותר לה לחכות.
היא עמדה ככה עשר דקות. באמצע, היא התכופפה לאט, בקושי, לקשור שרוך. ומהכיס של המעיל נפל משהו קטן ולבן, ונחת על המדרכה, ליד השער. היא לא שמה לב.
ואז, לאט, היא הוציאה מהכיס של המעיל משהו קטן, ותחבה אותו בין המוטות. ציפור. הפעם צהובה.
ואז היא הסתכלה על החלון עוד רגע אחד אחרון, והסתובבה, והלכה.
"עכשיו," לחשה חוטי, ורצתה לקפוץ. אבל אמי תפסה אותה בשרוול.
"רותי אמרה לא לרוץ אחריה," לחשה. "לא להבהיל אותה. אנחנו לא רוצים שהיא תפסיק לבוא."
הם חיכו שהנקודה הירוקה תיעלם במורד הגבעה, ואז ירדו מהעץ, והלכו לשער, והוציאו את הציפור הצהובה מבין המוטות.
היא הייתה מקופלת בצורה מיוחדת. לא סתם ציפור. כשמשכו לה בזנב, הכנפיים שלה זזו, למעלה ולמטה, כאילו היא עפה. ליאו משך שלוש פעמים, בפה פתוח. "מנגנון," אמר. "יש לה מנגנון. מנייר."
ליד השער, על המדרכה, הם מצאו גם את הדבר הלבן שנפל. זה היה כרטיס אוטובוס. כרטיס מקומט, עם שני חורים. ליאו קרא אותו בקול, ואחר כך קרא שוב, ושם של עיר רחוקה, בצפון, עבר מפה לפה.
"זה רחוק," אמר. "ממש רחוק. שני אוטובוסים, לפחות. שעתיים לכל כיוון. אולי יותר." הוא עשה חשבון באצבעות. "היא נוסעת ארבע שעות. כל יום חמישי. בשביל לעמוד פה עשר דקות ולהסתכל על חלון."
אף אחד לא אמר כלום. אפילו חוטי לא הוציאה את העוגיות מהשקית.
"ראיתי ציפורים כאלה," אמרה חוטי לאט. "ראיתי בדיוק ציפורים כאלה. איפה ראיתי?"
אמי ידעה איפה. היא ראתה אותן כל ערב, כבר שנה. על המדף הקטן שמעל המיטה של מאיה, בחדר שבע, עמדה שורה של ציפורים מנייר. כחולות, ירוקות, ורודות. מאיה קיפלה אותן כשהיא לא הצליחה להירדם. ואם משכו להן בזנב, הכנפיים שלהן זזו.
"מאיה," אמרה אמי.
באותו ערב, היא ישבה ליד מאיה, על המיטה, ושאלה אותה, כאילו סתם, מי לימד אותה לקפל ציפורים כאלה.
מאיה המשיכה לקפל, ולא הרימה את העיניים. "לא זוכרת," אמרה. "מישהו. כשהייתי קטנה. ממש קטנה."
"והיום? הלכת לחלון בארבע?"
"לא." מאיה קיפלה כנף, ואז פתחה אותה, וקיפלה שוב, כי היא לא יצאה ישרה. "אני לא הולכת לחלון בימי חמישי."
"למה?"
מאיה שתקה הרבה זמן. ואז היא אמרה, בקול קטן מאוד: "כי אם זה מישהו שאני מכירה, ואני אסתכל, והיא תלך, אז זה אומר שהיא לא רצתה לראות אותי. ואם אני לא אסתכל, אז אני לא אדע." היא הניחה את הציפור על המדף, בשורה, עם כל האחרות. "עדיף לא לדעת."
אמי לא אמרה כלום. היא רק ישבה לידה, קרוב, עד שמאיה נרדמה. ואז היא חזרה למיטה שלה, ופתחה את הפנקס, ובפנס הקטן, היא פתחה בזהירות, קיפול אחרי קיפול, את הציפור הצהובה. כמו שפותחים פתק.
בהתחלה, היא לא ראתה כלום. רק נייר צהוב, עם קפלים.
ואז, בתוך הכנף השמאלית, בקיפול הכי פנימי, במקום שאף אחד לא היה רואה אלא אם הוא פותח את כל הציפור, היא ראתה כתב. קטן מאוד. רועד קצת, של יד זקנה.
לציפורית שלי.
אמי עצרה את הנשימה. היא פתחה את הציפור הכחולה, מהשבוע הקודם, שהייתה מונחת בפנקס. ובכנף השמאלית, בקיפול הכי פנימי, היה כתוב אותו דבר. באותו כתב רועד.
לציפורית שלי.
היא רשמה את זה בפנקס, ואחר כך כתבה: מאיה. ציפורית. מישהו לימד אותה לקפל כשהייתה קטנה. מישהו שקרא לה ציפורית?
אבל היא לא העירה את מאיה. כי זה לא היה תיק רגיל. זה לא היה כף, ולא גזר, ולא גרב. זה היה משהו שמאיה צריכה לגלות בעצמה. ואולי, חשבה אמי, אולי היא כבר יודעת. ואולי היא פשוט מפחדת.
אחר כך היא עלעלה אחורה בפנקס, וחיפשה. ומצאה. כבר כמה שבועות, בלי ששמה לב, מאיה הייתה "חולה" בימי חמישי. בשבוע אחד כאב לה הראש, ובשבוע אחר כאבה לה הבטן, ובשבוע שאחריו היא סתם הלכה לישון בשלוש וחצי, באמצע היום, עם השמיכה מעל הראש. ואמי רשמה את זה כל פעם, בשוליים, בלי לחשוב, כמו שרושמים מזג אוויר. מאיה – עייפה. מאיה – בטן. מאיה – ישנה מוקדם. ורק עכשיו, כשהיא קראה את השורות האלה אחת אחרי השנייה, היא ראתה שהן כולן ביום חמישי.
כל השבוע, אמי חשבה על זה. היא דיברה עם רותי, בשקט, במשרד, והראתה לה את הציפורים, ואת הכתב בכנף. ורותי הקשיבה, והסתכלה על הכתב הרבה זמן, ולגמה מהקפה, ואז אמרה: "תני לי לבדוק משהו בתיק של מאיה. ועד אז, שום דבר לא אומרים לה. בסדר?"
"בסדר," אמרה אמי.
וביום חמישי, בארבע פחות חמש, כולן היו בחדר שבע. אליס ופני קלעו צמות זו לזו. חוטי קשרה צמיד. מאיה שכבה על המיטה, עם הפנים לקיר, עם פלאפל צמוד לבטן, כמו בכל יום חמישי.
ואז חוטי, בלי לחשוב, אמרה בקול: "היא שוב בשער. האישה עם הצעיף."
מאיה קפאה. ואמי ראתה את הגב שלה, את הכתפיים הקטנות, מתהדקות.
ואז, לאט, כאילו כל תנועה כואבת לה, מאיה הסתובבה. היא קמה מהמיטה. היא הלכה לחלון, צעד אחרי צעד, עם פלאפל בידיים. והיא הסתכלה החוצה, למטה, אל השער. אל הצעיף הירוק. אל האישה הקטנה, שאחזה במוטות והסתכלה למעלה.
לשנייה אחת ארוכה, הן הסתכלו זו על זו. הילדה בחלון, והאישה בשער.
והאצבעות של מאיה נצמדו לזכוכית. והשפתיים שלה זזו, בלי קול כמעט, כמו מי שמדברת בתוך חלום.
"סבתא?"