שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 29: הכובע

לוקאס סירב להיכנס.

לוקאס סירב להיכנס.

הוא עמד על המדרכה, מול המספרה הוורודה של רוזי, עם שתי הידיים על הראש, כמו מי ששומר על כתר, ואמר שהוא לא זז. לא עכשיו, לא אף פעם, לא בשביל כל התינוקות שבעולם.

"היא שם," הוא לחש, והצביע בסנטר על חלון הראווה. מבפנים, ליד הכיור, עמדה העוזרת הצעירה עם המסטיק, וקיפלה מגבות ורודות, ומדי פעם הסתכלה החוצה. "היא מסתכלת עליי. היא רוצה לסיים את מה שהתחילה."

"לוקאס," אמרה גרטה, "היא לא רוצה לסיים שום דבר. היא מקפלת מגבות."

"ככה הם מתחילים," אמר לוקאס, בקול של מי שראה דברים.

בסוף הוחלט שלוקאס יישאר בחוץ, וישמור. על מה בדיוק, אף אחד לא ידע, אבל זה היה תפקיד, ולוקאס קיבל אותו בשמחה, ונעמד ליד עמוד החשמל, עם הגב אל המספרה, והגבעה שלו מתנדנדת ברוח כמו שיבולת.

* * *

את המבוגרים, הפעם, לא היה צריך לשקר בכלל. זה היה הדבר הכי מוזר באותו בוקר.

"אנחנו חוזרים למספרה ההיא," אמרה נועה לאדם, בארוחת הבוקר, והאף שלה לא זז, כי זו הייתה האמת.

אדם הסתכל על לוקאס, ועל הגבעה, ועל הקפוצ'ון. "לתקן?" הוא שאל, בתקווה.

"לא," אמר לוקאס, בבהלה גדולה כל כך, שהכפית נפלה לו לתוך הקקאו. "לא לתקן. אף פעם לא לתקן."

"ככה מדברים מהנדסים על גשר שנבנה עקום," אמר אדם בסיפוק. "בהתחלה כולם צוחקים. אחר כך באים תיירים לצלם אותו. תן לזה עשר שנים, לוקאס. אתה תהיה אטרקציה."

לוקאס לא נראה מעודד.

* * *

הרעיון היה של גרטה.

היא אמרה שאי אפשר פשוט להראות לרוזי תמונה של בני ולשאול "זה הוא?". "ככה עושים בסדרות גרועות," היא הסבירה, בדרך, בחשמלית האדומה. "ככה אנשים אומרים כן, כי הם רוצים לעזור. או כי הם מנחשים מה אתה רוצה לשמוע. בחקירה אמיתית, עושים מסדר זיהוי. מראים כמה אנשים דומים, ונותנים לעד לבחור לבד."

אז ג'ס עשתה מסדר זיהוי. היא ישבה כל הלילה, שוב, ואספה מהטלפונים של כולם תמונות של שישה גברים. כולם בערך בגיל של בני. כולם עם כובע.

התמונה הראשונה הייתה של אדם, עם כובע בייסבול של קבוצת הבייסבול של בוסטון, שאותו הוא לבש בכל טיול, ושגרם לשירה להעמיד פנים שהיא לא מכירה אותו. השנייה הייתה של תומאס, עם כובע צמר שאנה סרגה, כחול, עם פונפון. השלישית הייתה של הר פיכלר, המדריך ממכרה המלח, עם קסדה. הרביעית הייתה של עגלון הכרכרה הזקן, עם מגבעת שחורה. החמישית הייתה של כנר הרחוב, שליבי צילמה בחשאי, עם כובע קש. והשישית הייתה של בני.

זו הייתה תמונה מהיום הראשון בווינה, ליד הארמון הצהוב. בני עמד שם, עם יד מורמת, באמצע הסבר, ועם הכובע שלו. הכובע. כובע המטיילים הירוק, עם השוליים הקצרים, ועם החבל הקלוע סביבו, ועם נוצה ארוכה, אפורה ולבנה, שנעוצה בצד, ושהתנדנדה כל פעם שבני הסביר משהו בהתלהבות, כלומר כל הזמן.

בני אהב את הכובע הזה יותר מכל דבר שהיה לו. הוא לבש אותו בכל טיול, בכל תמונה, בכל ארוחת חג. נועה לא זכרה את בני בלי הכובע. היא חשבה שאם תראה אותו פעם בלעדיו, היא לא תזהה אותו. כשמישהו שאל אותו מאיפה הכובע, בני תמיד ענה שקנה אותו מעז, בראש הר, בתמורה לכריך. אף אחד לא ידע מתי זה היה באמת, ואף אחד לא חשב לשאול.

וזה, היא הבינה עכשיו, בדרך למספרה, היה בדיוק העניין.

* * *

"עוד פעם אתם," אמרה רוזי, כשנכנסו. היא לא נשמעה כועסת. היא נשמעה מרוצה מאוד. "ההיסטוריונים! איפה המברשת?"

"בחוץ," אמרה אלה. "שומר."

רוזי הציצה מהחלון, וראתה את לוקאס ליד עמוד החשמל, והתחילה לצחוק, והכלב בסוודר הוורוד התעורר בסלסלה, ונבח פעם אחת, מנומס, ונרדם שוב.

גרטה הסבירה. היא אמרה, בגרמנית, שהעבודה לבית הספר התקדמה, ושעכשיו הם צריכים עזרה בזיהוי. שהם מצאו תמונות, וצריכים לדעת אם מישהו מהאנשים האלה ביקר פעם במשרד של קן חם. היא אמרה את זה ברוגע, במהירות, כמו שמדקלמים תשובה במבחן. נועה שמה לב שהאוזניים של גרטה האדימו. שקרים, כנראה, לא נעשו קלים יותר בפעם השנייה.

רוזי התיישבה על הכיסא הוורוד. "תראו לי," היא אמרה.

ג'ס הושיטה לה את הטלפון, עם התמונה הראשונה.

רוזי הסתכלה על אדם, בכובע הבייסבול, הרבה זמן. "לא," היא אמרה לבסוף. "אבל הוא נראה כמו מישהו שמספר בדיחות גרועות."

נועה הסמיקה. אלה חנקה צחוק.

התמונה השנייה. תומאס עם הפונפון. "לא. אבל אני אוהבת את הכובע. מי סרג?"

התמונה השלישית. הר פיכלר עם הקסדה. "לא. מי הולך עם קסדה במשרד?"

התמונה הרביעית. העגלון. "זה פרנצל! הוא מסתפר אצלי! לא, הוא לא היה אצלם. הוא שונא תינוקות. הוא שונא את כולם, חוץ מהסוסים."

התמונה החמישית. הכנר. רוזי הרימה גבה. "זה הכנר מהפינה של קרנטנר? הוא אמר לי שהוא הפסיק לשתות קפה. הוא אמר שראה רוחות רפאים." היא הנידה בראש בצער. "אמן."

התאומות הסתכלו זו על זו, והחזיקו פנים רציניות בכוח.

ואז ג'ס העבירה לתמונה השישית.

* * *

רוזי לא אמרה כלום.

היא החזיקה את הטלפון, וקירבה אותו לפנים, ואחר כך הרחיקה אותו, כמו שעושים אנשים עם משקפיים שלא בטוחים באיזה מרחק לראות. היא הורידה את המשקפיים מהשרשרת, ושמה אותם על האף, והסתכלה שוב.

"הכובע," היא אמרה לאט.

אף אחד לא נשם. אפילו הכלב, בסלסלה, הפסיק לנחור.

"אני זוכרת את הכובע," אמרה רוזי. "ירוק. עם הנוצה. כזאת נוצה ארוכה, שמתנדנדת." היא הניחה את הטלפון על הברכיים. "הוא בא לפה. עלה למעלה, למשרד שלהם. פעמיים, לפחות. אולי שלוש."

"את בטוחה?" שאלה נועה. הקול שלה יצא דק כמו חוט.

"בטוחה," אמרה רוזי. "אני זוכרת, כי פעם אחת הוא עבר במדרגות בדיוק כשיצאה לקוחה שלי, גברת הופמן, עם סלסול חדש, והנוצה שלו נגעה לה באף, והיא התעטשה כל כך חזק, שהסלסול התפרק." היא צחקה, אבל הצחוק נגמר מהר. "גברת הופמן לא שילמה. אני זוכרת את זה טוב מאוד."

"מתי?" שאלה גרטה. "מתי זה היה?"

רוזי חשבה. "בחורף. בחורף של השלג הגדול. הכלב שלי היה גור אז, קטן כמו נעל." היא הצביעה על הסלסלה, על הכלב הזקן בסוודר הוורוד. "הוא בן שתים עשרה עכשיו. אולי שלוש עשרה."

גרטה כתבה. היא כתבה מהר, והעט רעד קצת.

"ואת בטוחה שזה אותו כובע?" היא שאלה. "לא רק דומה?"

רוזי הסתכלה עליה מעל המשקפיים. "ילדה," היא אמרה, "אני מסתכלת על ראשים ארבעים שנה. אני לא זוכרת שמות. אני לא זוכרת פנים. אבל ראשים אני לא שוכחת אף פעם."

"והפנים?" שאלה אלה. "הפנים שלו. את זוכרת את הפנים?"

רוזי הסתכלה שוב על התמונה. היא משכה בכתפיים, בחוסר נוחות. "את הפנים… פחות. הוא היה עם צעיף, והיה קר, והוא עלה מהר. אבל את הכובע הזה הייתי מזהה בכל מקום. אין עוד כובע כזה בווינה. אולי בכל אוסטריה." היא החזירה את הטלפון לג'ס. "למה? מי זה?"

ששת הבלשים, כלומר חמישה, כי השישי שמר בחוץ, שתקו.

"מישהו," אמרה נועה לבסוף. "מישהו שאנחנו מכירים."

* * *

בחוץ, לוקאס עדיין עמד ליד עמוד החשמל. כשהם יצאו, הוא הסתובב, וראה את הפנים שלהם, והבין הכול בלי שאף אחד אמר מילה. הוא לא שאל. הוא רק הוציא מהכיס חבילה של סוכריות גומי, שהוא שמר כל הבוקר, אפילו כשהבטן שלו קרקרה מול חלון של מאפייה, ונתן אותה לנועה. כולה. גם את האדומות, שהיו האהובות עליו.

זה היה, ידעו כולם, הדבר הכי גדול שלוקאס מסוגל לעשות.

הם הלכו לאט לתחנה. ירד שוב גשם דק. אף אחד לא מיהר.

"זהו," אמרה אלה, כשהם עמדו מתחת לגגון של התחנה. היא אמרה את זה בלי שמחה. בלי ניצחון. בלי שום "אמרתי לכם". רק בעייפות. "אין יותר מה לבדוק. יש לנו שם ברשימה. כסף. חתימה. סל. ועכשיו כובע. אנחנו צריכים לדבר איתו."

"להתעמת," אמרה ליבי, ואפילו היא, שחלמה על המילה הזאת כל חייה, אמרה אותה בלי שום דרמה.

"ואם נספר להורים?" שאלה ג'ס. "שהם יעשו את זה?"

"מרגרטה ביקשה שלא," אמרה גרטה. "וחוץ מזה," היא הוסיפה בשקט, "אם נספר לשירה שאח שלה… זה ישבור אותה. היא רק עכשיו התחילה להחזיק את האלבום."

הם עמדו, וחשבו, ושמעו את הגשם מתופף על הגגון, כמו אצבעות על שולחן.

ואז נועה אמרה: "אני רוצה להיות זאת שמדברת."

כולם הסתובבו אליה.

"נועה," אמרה אלה, "את לא חייבת. אני יכולה. הבטחתי, אבל…"

"הבטחת שאם הוא אשם, אני אגיד לו," אמרה נועה. "ואם הוא לא, את תתנצלי." היא בלעה רוק. "אז אני אגיד. לא כי אני בטוחה שהוא אשם. כי אם מישהו ישבור לו את הלב, אני רוצה שזה יהיה מישהו שאוהב אותו."

החשמלית האדומה הגיעה, וחרקה, ועצרה, ופתחה את הדלתות. אף אחד לא זז לרגע.

אחר כך אלה הושיטה יד, ותפסה את היד של נועה, ומשכה אותה פנימה, בעדינות, כמו שמושכים מישהי לתוך מים קרים, כדי שלא תצטרך לקפוץ לבד.

* * *

את התוכנית בנו בחדר 17, אחרי ארוחת הערב. ליבי התעקשה שזה יהיה פיקניק.

"עימותים בסרטים אף פעם לא קורים במטבח," היא הסבירה. "הם קורים במקומות יפים. על צוק. ליד מפל. בגן של ארמון. כי ככה, כשהלב נשבר, לפחות יש נוף."

"זה הדבר הכי מדכא ששמעתי בחיים," אמרה ג'ס.

"זה הדבר הכי נכון ששמעת בחיים," אמרה ליבי.

ובסוף, להפתעת כולם, גרטה הסכימה איתה. "במקום פתוח הוא לא ירגיש לכוד," היא אמרה. "ואנשים שלא מרגישים לכודים אומרים יותר אמת." אז הוחלט: מחר, בארבע, בגן של ארמון בלוודרה, על הדשא שמול הבריכה הגדולה. ליבי תביא שמיכה. לוקאס יביא אוכל, כי אף אחד לא סמך על אף אחד אחר שיביא מספיק. וג'ס תביא את כל הראיות, בתיקייה, לפי הסדר.

ונועה תביא את בני.

* * *

בערב, נועה ישבה על המיטה שלה, וכתבה רשימה. זו הייתה הרשימה הראשונה שהצליחה לכתוב מאז הלילה של הגלויה.

"מה אגיד לבני:

1. שאני אוהבת אותו.

2. את הראיות. אחת אחרי השנייה. בלי לצעוק.

3. לשאול. לא להאשים. (לא לבכות.) (אולי לבכות קצת.)

4. להקשיב למה שהוא עונה. עד הסוף. גם אם זה כואב.

5."

היא עצרה בחמש. היא לא ידעה מה לכתוב. היא ישבה הרבה זמן מול הספרה הבודדת, עם העט באוויר.

ובסוף, היא כתבה, באותיות קטנות מאוד: "שיגיד שזה לא הוא."

ואחר כך מחקה את זה, כי רשימה, כמו שכל אחד יודע, היא דברים שאת עושה. לא דברים שאת מבקשת.

החצי השני שלי פרק 29: הכובע - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין