לוקאס הביא אוכל לשמונה עשר איש.
זו לא הייתה הגזמה. ג'ס ספרה. היו שם שלושים ושש לחמניות, ושלוש קופסאות של סלט תפוחי אדמה, ושני מלונים שלמים, וקופסה של נקניקיות קרות, וצנצנת חמוצים בגודל של דלי, וארבע חבילות ופלים, ועוגת שזיפים שלמה שקלרה נתנה לו בבוקר, בלי לשאול לאן, אחרי שראתה את הפנים שלו.
"אנחנו שבעה," אמרה ג'ס. "כולל בני."
"אני יודע," אמר לוקאס, ופרש את הכול על השמיכה של ליבי, בסדר מופתי, כמו בחלון ראווה. "אבל כשאני לחוץ, אני אוכל. וכשכולם לחוצים, כולם אוכלים. וכולם לחוצים."
אף אחד לא התווכח.
הגן של ארמון בלוודרה היה יפה כל כך, שזה נראה כמעט לא הוגן. הארמון עמד למעלה, בראש הגבעה, לבן וזהוב, כמו עוגת קצפת ענקית שמישהו שכח בשמש. מתחתיו ירדו מדרגות של דשא, ומזרקות, ופסלים של אריות עם פנים של נשים, ושיחים גזומים בצורת קונוסים, ובריכה ארוכה, שקטה, שבה השמיים השתקפו כל כך טוב, שהיה אפשר לחשוב שיש שם עוד ארמון, הפוך.
"זה מושלם," לחשה ליבי, וסידרה את השמיכה בפעם השלישית. "אם כבר לשבור לב, אז פה."
"אף אחד לא שובר פה לב," אמרה גרטה, בקול שלא נשמע בטוח בכלל.
נועה ישבה על קצה השמיכה, ולא אמרה כלום. בידיים שלה הייתה הרשימה, מקופלת לארבע, רכה כבר מרוב שפתחה וסגרה אותה. היא הכירה אותה בעל פה. אבל היא החזיקה אותה בכל זאת, כמו מעקה.
אלה ישבה לידה. הכתפיים שלהן נגעו.
"עוד יש זמן לבטל," לחשה אלה.
"אני יודעת," לחשה נועה. ולא ביטלה.
* * *
בני הגיע בארבע ושבע דקות, מהכיוון הלא נכון, כמובן.
הם ראו אותו מרחוק, יורד במדרגות של הגן, עם המעיל הכחול ועם הכובע הירוק, והנוצה מתנדנדת. הוא נופף בשתי ידיים כבר ממרחק של מאה מטר, וצעק משהו שאף אחד לא שמע, ונתקל בשלט "אסור לדרוך על הדשא", וביקש ממנו סליחה.
"נועה'לה!" הוא קרא, כשהגיע. הוא היה מתנשף, ואדום, ומאושר. "הזמנת אותי לפיקניק! את! לבד! את יודעת כמה שנים חיכיתי שתזמיני אותי למשהו? מאז שהיית בת חמש והזמנת אותי למסיבת תה עם הדובים, ושפכת עליי תה אמיתי!" הוא התיישב על השמיכה בכבדות, והסתכל על ההר של לוקאס. "מה זה? חתונה? מישהו מתחתן? לוקאס, אתה מתחתן?"
לוקאס הסמיק עד הקיפוד.
"לא," אמרה נועה. "אף אחד לא מתחתן." והקול שלה היה מספיק מוזר, כדי שבני יסתכל עליה פעם שנייה.
אבל רק לרגע. אחר כך הוא לקח לחמנייה, ונגס בה, ואמר: "אז מה החגיגה?"
נועה הסתכלה על ג'ס. ג'ס הניחה על השמיכה תיקייה כחולה, עבה. הקיפול שלה היה מושלם. היו בה כרטיסיות צבעוניות. ג'ס עבדה עליה עד שתיים בלילה.
"דוד בני," אמרה נועה. היא לא פתחה את הרשימה. היא לא הייתה צריכה. "אני רוצה להראות לך כמה דברים. ואני רוצה שתסתכל על כולם. עד הסוף. ואחר כך אני רוצה לשאול אותך שאלה."
בני הרים גבות, ולעס. "זה משחק? כמו חדר בריחה? אני מעולה בחדרי בריחה. כלומר, אני גרוע. אבל אני נהנה."
"זה לא משחק," אמרה נועה.
* * *
הדבר הראשון היה הצילום של יומן המשמרות.
ג'ס הוציאה אותו מהתיקייה, והניחה אותו על השמיכה, בין המלונים, ונועה הצביעה על השורה. "03:20. ב. קפלן. מבקר."
בני הסתכל, והתחיל לצחוק. "נו, ברור! זה אני! הגעתי מפראג! נהגתי כל הלילה! איפה מצאתם את זה? זה מדהים! זה כמו… מוזיאון של עצמי!"
"יש לידך כוכבית," אמרה אלה בשקט.
"כוכבית! אפילו קיבלתי כוכבית!" בני היה מרוצה מאוד. "כמו בבית הספר!"
אף אחד לא צחק איתו. בני לא שם לב. עוד לא.
הדבר השני היה התמונה מהבנק.
"אה!" אמר בני. "זה אני! מה זה, מישהו צילם אותי? אה, ליבי, בטח את, עם הכובע הענק. ראיתי איזו תיירת משוגעת עם…" הוא עצר. הוא הסתכל על ליבי, ועל לוקאס, ועל תום, שלא היה שם, אבל שהוא נזכר בו, בסמטה, עם הידיים באוויר. "רגע. אתם עקבתם אחריי?"
"כן," אמרה נועה.
בני צחק עוד, אבל הצחוק כבר היה קצת אחר. "למה? אתם רוצים לדעת מה במעטפה? זו הפתעה! אני לא אגלה!"
הדבר השלישי היה התדפיס של מאגר החברות. "אבודים ומאושרים בע"מ. עשרה במרץ." נועה לא אמרה כלום. היא רק הצביעה על התאריך.
ובני הפסיק ללעוס. "מאיפה הבאתם את זה?" הוא שאל. לא בכעס. בבלבול. כמו מי שמצא את היומן הפרטי שלו פתוח על שולחן של זרים.
הדבר הרביעי היה הטופס. טופס ההעברה, עם המילה הגרמנית הארוכה, ועם "מין: נקבה, שם: לא ניתן", ועם החתימה. ג'ס הניחה לידו את הגלויה המודפסת, עם שבעת השלטים, ועם ה־ב' הגדולה. ולידן, דף שלישי, עם המספר הירוק מהתוכנה. שמונים ושבעה אחוזים.
בני הסתכל על הטופס הרבה זמן. הוא הניח את הלחמנייה על השמיכה. "זאת לא…" הוא התחיל, והפסיק, והסתכל על נועה, כאילו הוא מחכה שהיא תגיד את סוף המשפט במקומו. היא לא אמרה.
הדבר החמישי היה התמונה מהמסדרון. בני, צעיר ורטוב, עם הסל.
וכשבני ראה את התמונה הזאת, משהו קרה לו בפנים. נועה ראתה את זה. משהו נפתח, ונסגר, כמו דלת שרוח טורקת. הוא הושיט יד, ונגע בתמונה, בקצה האצבע, בדיוק בסל, ולא אמר כלום.
והדבר השישי, האחרון, לא היה דף בכלל. ג'ס לא הייתה צריכה להוציא אותו. נועה רק הסתכלה עליו. על הראש שלו.
"רוזי," היא אמרה בשקט. "ממספרה ברחוב הערבות שתים עשרה. איפה שהיה המשרד של קן חם. היא זוכרת את הכובע שלך. עם הנוצה. היא אומרת שעלית למשרד שלהם. פעמיים. אולי שלוש."
* * *
השקט שירד על השמיכה היה כזה שבו שומעים מזרקה רחוקה, ויונה, ומישהו צוחק בצד השני של הגן, ונראה שהוא חי בעולם אחר.
בני לא צחק יותר.
הוא הסתכל על הדפים, אחד אחד, בסדר, כאילו הוא סופר אותם. אחר כך הוא הסתכל על הילדים. על ליבי, שלא צילמה. על לוקאס, עם ההר של האוכל שאף אחד לא נגע בו. על גרטה, עם המחברת הירוקה, שלא כתבה. על ג'ס, עם התיקייה המושלמת. על אלה, שהסתכלה עליו בלי למצמץ, כמו חתול.
ובסוף, על נועה.
הפנים שלו השתנו. זה לא קרה בבת אחת. זה קרה לאט, כמו שמש שנכנסת מאחורי ענן, והכול נעשה קצת יותר אפור, ואתה לא יודע מתי בדיוק זה קרה. החיוך הגדול שלו, זה שמגיע לאוזניים, פשוט לא היה שם יותר. והעיניים שלו, שתמיד צחקו, אפילו כשהוא הלך לאיבוד, אפילו כשהעוגה נחתה לו על הראש, היו פתאום עיניים של מישהו אחר. מישהו עייף מאוד, ומבוגר מאוד.
"אתם חושבים," הוא אמר לאט, "שאני…"
הוא לא סיים את המשפט. נועה הבינה שהוא לא מסוגל להגיד אותו.
"אנחנו לא יודעים," אמרה אלה. הקול שלה היה יציב. "בגלל זה אנחנו שואלים."
אבל בני לא הסתכל על אלה. הוא הסתכל רק על נועה. הוא הסתכל עליה ארוכות, כמו שהוא הסתכל עליה פעם, כשהייתה בת שש, ועמדה על הבמה, עץ, עשרים דקות בלי לזוז. כאילו הוא מחפש משהו, ולא בטוח שימצא.
"נועה'לה," הוא אמר. הקול שלו היה שקט מאוד. בכלל לא קול של בני. "את באמת מאמינה שעשיתי את זה?"
* * *
נועה פתחה את הפה.
בכל הרשימה, בכל הלילה, בכל הדרך לגן, היא תכננה מה לענות. היא תגיד: "אני לא יודעת, ובגלל זה אני שואלת." היא תגיד: "אני רוצה לשמוע את הצד שלך." היא תגיד: "לא, אני לא מאמינה, אבל צריך לבדוק." היא הכירה את כל התשובות בעל פה, כמו שירים.
אבל כשהוא שאל, עם הקול הזה, עם העיניים האלה, שום תשובה לא יצאה.
כי האמת הייתה שהיא לא ידעה. ואם תגיד "לא", זה יהיה שקר, והאף שלה יתקמט, והוא יראה. והיא לא יכלה להגיד "כן". היא לא יכלה. המילה הייתה כבדה מדי, כמו אבן, ונתקעה לה בגרון ולא זזה.
אז היא לא אמרה כלום.
והשקט שלה היה תשובה. נועה הבינה את זה מאוחר מדי. היא ראתה את זה בפנים שלו. היא ראתה איך השקט שלה נוחת עליו, כמו העוגה במטבחון, רק שהפעם אף אחד לא צחק.
בני הנהן. לאט. פעם אחת. כמו מי שקיבל תשובה.
אחר כך הוא קם. הוא קם בכבדות, כמו זקן, עם יד על הברך. הוא לא אמר כלום. לא "להתראות", ולא "אתם טועים", ולא "תשאלו את אמא שלך". הוא רק הסתובב, והלך. לאורך הבריכה הארוכה, שבה השתקף הארמון ההפוך. במעלה המדרגות של הדשא. בין השיחים בצורת קונוסים. הוא לא הלך לאיבוד. בפעם הראשונה מאז שנועה הכירה אותו, בני הלך ישר, בלי לעצור, בלי לבדוק, בלי להסתכל אחורה, בדיוק בכיוון הנכון, החוצה.
ועל הדשא, ליד השמיכה, נשאר הכובע.
הוא נפל לו מהראש כשקם, כנראה, ובני לא שם לב. או ששם לב, ולא חזר. הוא שכב על הדשא, ירוק על ירוק, עם הנוצה האפורה־לבנה, שהתנדנדה ברוח קלה, לאט, כמו מישהו שמנופף לשלום ולא יודע אם ינופפו לו בחזרה.
* * *
אף אחד לא זז הרבה זמן.
אחר כך נועה הושיטה יד, והרימה את הכובע מהדשא. הוא היה חם עדיין. הוא הריח כמו בני: כמו שמש, וכמו מפות ישנות, וכמו מסטיק מנטה, שבני לעס תמיד כשהוא נוסע.
"נועה," לחשה אלה.
אבל נועה לא ענתה. היא ישבה על השמיכה, בין שלושים ושש לחמניות ושני מלונים, עם הכובע בשתי ידיים, צמוד לחזה, כמו שמחזיקים חתול שעלול לקפוץ.
והיא בכתה. לא בקול. בלי לייבב. רק דמעות, שירדו לבד, אחת אחרי השנייה, ונפלו על הנוצה.
אלה התקרבה, עד שהברכיים שלהן נגעו. "זה לא היה כן," היא אמרה בשקט. "השקט שלך. זה לא היה כן."
"הוא חשב שכן," אמרה נועה, בלי להרים את העיניים.
"אז נגיד לו שלא."
"ומה אם זה כן?" נועה הרימה את הראש. "מה אם כל הדברים על השמיכה נכונים, אלה? מה אם הוא באמת…"
אלה לא ענתה. בפעם הראשונה מאז שנפגשו, לאלה, שתמיד הייתה לה תשובה, לא הייתה תשובה. היא רק לקחה את הקצה של הכובע, מהצד השני, כך ששתיהן החזיקו אותו יחד, כל אחת בצד אחר של השוליים.
לוקאס התחיל לארוז את האוכל, לאט, בלי לאכול אף לחמנייה. הוא עטף את עוגת השזיפים של קלרה בנייר, בזהירות, ואמר בשקט, לאף אחד: "נשמור לו חתיכה. למקרה."
ליבי, בפעם הראשונה בחייה, הניחה את הטלפון בתיק, וסגרה את הרוכסן.