אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 83: הפסנתר שמנגן לבד

בבוקר, כל בית הגבעה כבר ידע.

בבוקר, כל בית הגבעה כבר ידע.

כי אמי לא הייתה היחידה ששמעה. גם ליאו שמע, כי הוא ישן קל, כמו ציפור. גם עומר שמע, והחליט שזה חלום, וחזר לישון, וחלם על פסנתר. וגם תום שמע, ורץ באמצע הלילה למיטה של בני, ונכנס מתחת לשמיכה, ובבוקר בני התעורר עם תום על הראש ועם סימן של עוגייה על המצח, ואמר שזה השבוע הכי גרוע בחיים שלו, מבחינת ראש.

"זאת רוח," הכריז אוליבר בארוחת הבוקר, ונעץ את הכף בדייסה כמו דגל. "רוח של פסנתר. שמעתי על זה. יש בתים ישנים שיש בהם רוח שמנגנת בלילה, כי היא לא סיימה את השיר שלה כשהייתה בחיים."

"איזה שיר?" שאל דני, עם הכף באוויר.

"שיר עצוב," אמר אוליבר. "על משהו שהלך לאיבוד. אולי על גרב."

"רוחות לא מנגנות על פסנתר," אמרה מאיה. "אין להן אצבעות. הן שקופות."

"אז הן מנגנות עם האף," אמר אוליבר, ולא הסכים להמשיך את הוויכוח.

ואז אלי, מחדר שתיים, זה ששואל תמיד "למה", שאל את השאלה שכולם פחדו לשאול. "ומה אם זאת טובה?"

כל השולחן השתתק. כי כולם ידעו מי הייתה טובה. האישה של אברהם, שבנו יחד את בית הגבעה, לפני חמישים שנה. שכתבה את שיר הגבעה. שהכינור שלה עדיין שוכב במחסן, בתוך קופסה שחורה. שהמפתח שלה, עם הראש בצורת לב, תלוי בחדר השקט על מסמר, ומחכה, כמו שהיא כתבה, "שהבית יצטרך אותו".

"טובה ניגנה בכינור," אמר דוד, שעבר בדיוק עם קנקן תה. "לא בפסנתר. ואם היא הייתה חוזרת, היא לא הייתה מנגנת באמצע הלילה ומעירה ארבעים ילדים. היא הייתה מנגנת בשבע בבוקר, ומעירה ארבעים ילדים." והוא הלך, וכולם צחקו, אבל אמי ראתה שגם הוא הסתכל, בדרך החוצה, לכיוון האולם.

אחרי בית הספר, שלושת הבלשים נכנסו לאולם.

הפסנתר עמד בפינה, כמו תמיד. חום, גבוה, ישן, עם רגליים מעוקלות כמו של כלב זקן, ועם מכסה שסוגר את המקשים. הוא היה של אמא של אברהם, סיפרה פעם זהבה. היא הביאה אותו לבית הגבעה ביום הפתיחה, על עגלה, עם שני סוסים, ואמרה שבית בלי מוזיקה זה רק קירות. ומאז הוא עמד פה. מכוסה באבק. ומנגנים בו פעם בשנה.

"קודם כול," אמר ליאו, "עובדות." הוא הוציא את הפנקס שלו, שבו כתב, בלילה, מתחת לשמיכה, עם פנס, כל צליל ששמע. "שמונה צלילים. בשתיים ושבע דקות בדיוק. הראשון נמוך, ארוך. אחר כך הפסקה. אחר כך עוד פעם אותו צליל. ואז, פתאום, ארבעה צלילים מהירים, משוגעים, בלי שום קשר אחד לשני, כמו מישהו שנפל על המקשים. ואז שוב הצליל הראשון. ושקט."

"כמו מישהו שנפל על המקשים," חזרה אמי. ורשמה.

הם התחילו לחפש. ובבית הגבעה, כשמחפשים, תמיד מוצאים משהו, גם אם זה לא מה שחיפשו. מתחת לפסנתר הם מצאו שלוש גולות, חצי עיפרון, ופתק ישן שכתוב בו "אוליבר היה פה", בכתב יד של ילד בן שש, שאוליבר טען שהוא זיוף. על המכסה, באבק, היו סימנים. לא של אצבעות. סימנים קטנים, עגולים, שניים ליד שניים, כמו שמישהו הניח על האבק כפות רגליים זעירות. ועל המקשים, בין הלבן לשחור, היה פירור. כתום.

"גזר," אמר ליאו, והריח אותו, כמו מדען. "בלי ספק גזר."

"רוח שאוכלת גזר," לחשה חוטי, שבאה אחריהם, עם הצעיפים. היא הסתכלה על הפסנתר בפנים מוזרות. אמי שמה לב. אבל לא אמרה כלום.

ואז אמי ראתה את הרמז הכי חשוב. על הספסל של הפסנתר, נתפס בתוך סדק קטן בעץ, היה חוט. חוט קצר, מבריק. זהוב. ובאמצעו, פס דק, כחול.

אמי הרימה אותו לאור. ושלושתם הסתכלו על הפרק של היד שלה. ועל הפרק של היד של ליאו. ועל הפרק של היד של חוטי. ועל הצמידים. זהובים, עם חוט כחול באמצע. צבע של אומץ, עם קצת פחד בפנים.

"אוי," אמר ליאו.

"אוי," הסכימה אמי.

כי הצמידים האלה לא היו רק שלהם. חוטי קלעה אותם בכל ערב, השבוע, אחרי החזרה הסודית. אחד לאמי, אחד לליאו, אחד לשירה, אחד לאוליבר, ואחד לפלאפל, שאכל אותו, ועוד אחד לפלאפל, שאכל גם אותו. וביום שלישי, כשכל הצוות של ההצגה ראה את הצמידים, כולם רצו כאלה, וחוטי קלעה עוד. לבני, המלך. למאיה, ושתי. לעומר, הסוס. לאליס ולפני, שומרות. ובסוף, אמי ספרה בראש, היו בבית הגבעה שבעה־עשר צמידים זהובים עם פס כחול. כולל שניים שבבטן של ארנב.

ואז ליאו עשה משהו שאף אחד לא חשב עליו. הוא פתח את המכסה של הפסנתר. המקשים הצהובים חייכו אליהם, כמו שיניים של סבא, וליאו התחיל ללחוץ. אחד אחד. מלמטה, מהצד הנמוך, לאט, עם האוזן צמודה לעץ. "לא זה," הוא מלמל. "לא זה. גם לא זה." עד שבמקש השמיני־עשר מלמטה, הוא עצר. "זה," הוא אמר. "הצליל הראשון. הנמוך, הארוך. אני בטוח."

"ומה זה אומר?" שאל בני, שהצטרף אליהם, כי הוא שמע שיש חקירה, ובני לא מפסיד חקירות.

"עוד לא יודע," אמר ליאו. "אבל אני מכיר אותו. שמעתי אותו השבוע. הרבה פעמים." הוא קימט את המצח, כמו שהוא מקמט כשהוא פותר תרגיל קשה. "אני לא זוכר איפה."

אבל אמי זכרה. כי באותו רגע, מבחוץ, מהמרפסת, נשמעה הגיטרה של שירה. שירה ישבה שם עם מאיה ועם אליס ופני, וחזרה איתן על השירים של ההצגה. ובכל פעם, לפני כל שיר, היא פרטה צליל אחד, נמוך, על המיתר העבה, כדי שכולן ידעו מאיפה להתחיל. ולפני השיר של אסתר, היא פרטה צליל אחד מסוים. ארוך. נמוך. בדיוק הצליל שליאו לחץ עליו עכשיו.

ליאו הסתכל על אמי. ואמי הסתכלה על ליאו. ואף אחד מהם לא אמר את זה בקול. כי חוטי עמדה שלושה צעדים מהם, עם הצעיפים, והסתכלה על הרצפה, כאילו גם היא שמעה.

"שבעה־עשר חשודים," אמר ליאו, אחרי רגע, בקול רגיל מדי. "פלוס ארנב."

"פלוס חוטי," אמרה חוטי, בשקט, וצחקה צחוק קטן ועצבני. "כי גם לי יש."

הם חקרו. כל היום. ובבית הגבעה, חקירה זה דבר שכולם רוצים להשתתף בו, גם מי שהחשוד. בני הודיע שהוא חף מפשע, כי הוא ישן עם כתר, ואי אפשר לרדת במדרגות עם כתר, הוא נופל על האף. אוליבר הודיע שהוא חף מפשע, כי אם הוא היה מנגן בלילה, הוא היה מנגן משהו הרבה יותר מפחיד. מאיה הודיעה שהיא חפה מפשע, ושהיא ישנה כל הלילה עם פלאפל לידה, "חוץ מזה שבבוקר הוא לא היה לידי. הוא היה ליד הדלת. אבל הוא תמיד הולך לדלת. הוא אוהב דלתות." ואמי רשמה גם את זה, ומתחה קו.

ושירה, המדריכה, צחקה, ואמרה שבשתיים בלילה היא ישנה כמו דב, ושכל מי שמכיר אותה יודע שאפילו רעידת אדמה לא מעירה אותה, רק ריח של קפה.

וזהבה, כששאלו אותה, אמרה שהיא לא יודעת כלום על רוחות, אבל יודעת הרבה על גזר. "כל בוקר השבוע," היא אמרה, וניגבה ידיים בסינר, "חסרים לי שלושה גזרים מהסל שליד הדלת. לא שניים. לא ארבעה. שלושה. ומי שלוקח אותם, לוקח את הקטנים, המתוקים, ומשאיר לי את העקומים." היא הצביעה עליהם בכף. "מי שזה לא יהיה, יש לו טעם טוב. וזה מה שמדאיג אותי."

"רוח עם טעם טוב," רשם ליאו, ברצינות.

ואמי רשמה בפנקס שורה אחת, קטנה, בפינה, ומתחה מתחתיה קו, ואחר כך עוד אחד: שלושה גזרים. מי אוכל שלושה גזרים כל לילה, בדיוק? היא ידעה את התשובה. כל ילד בבית הגבעה ידע את התשובה. אבל ארנב לא פותח דלתות לבד.

"צריך לראות," אמר ליאו בערב, בחדר שבע. "אי אפשר לפתור את זה בלי לראות. צריך מארב."

"בלילה?" שאלה חוטי. ואמי שמה לב שהקול שלה עלה קצת. "באמת? אולי… אולי זה לא כל כך חשוב? זה רק כמה צלילים. זה לא מזיק לאף אחד."

"זה מעיר את תום," אמרה אמי. "ותום נכנס למיטה של בני. ובני מתעורר עם תום על הראש."

"נכון," אמרה חוטי, והשפילה עיניים. "זה באמת לא הוגן כלפי בני."

בבית הגבעה, יש חוק. אף ילד לא מסתובב במסדרונות בלילה בלי מבוגר. לא אחרי תעלומת הפעמון, ולא אחרי יום השלג, שבו חמישה ילדים קטנים יצאו בארבע בבוקר לבנות רמפה. אז אמי הלכה לנועם, המדריך של הבנים, וסיפרה לו את התוכנית. ונועם, שאוהב מארבים כמעט כמו שהוא אוהב כדורגל, אמר כן, בתנאי אחד: "אני מביא שמיכה. ותרמוס. ואם מישהו צועק 'רוח', כולם חוזרים לישון. בלי ויכוחים."

בשתיים פחות רבע, הם ישבו מאחורי הווילון האדום, על הבמה, בחושך. אמי, ליאו, בני, שהתעקש לבוא "כי לו יש הכי הרבה מה להפסיד, מבחינת ראש", ונועם, עם השמיכה ועם התרמוס, שהיה בו שוקו חם. מבעד לחריץ בווילון, הם ראו את כל האולם. את השורות של הכיסאות, ריקות, מבריקות בירח. ואת הפסנתר, בפינה, שחור כמעט, עם המכסה הסגור.

חוטי לא באה. היא אמרה שהיא עייפה. שיש לה כאב ראש. שהיא צריכה לישון, כי מחרתיים שלב חמש. ואמי, שהכירה את חוטי כבר כמעט שנה, ושיודעת בדיוק איך נשמע הקול שלה כשהיא אומרת אמת, ואיך כשהיא לא, רק הנהנה, ואמרה "לילה טוב", ונשקה לה על הלחי, ולא אמרה כלום.

"מה שלא יהיה," לחש נועם, ומזג לכל אחד חצי כוס שוקו מהתרמוס, "אף אחד לא צועק, אף אחד לא קופץ, ואף אחד לא מפחיד אף אחד. מי שבא לפה באמצע הלילה, בא כי הוא צריך משהו. ואנחנו קודם מבינים מה, ורק אחר כך מדברים." ואמי חשבה שזה בדיוק מה שבלשית טובה הייתה אומרת, ושנועם היה יכול להיות בלש לא רע, אם רק היה מפסיק לאהוב כדורגל.

הם חיכו. השעון בחדר האוכל, מבעד לקיר, תקתק. אחת וחמישים. אחת וחמישים וחמש. בני נרדם, והתעורר, ונרדם שוב, ונועם העיר אותו בעדינות כשהתחיל לנחור. ליאו ספר את הכיסאות, ואחר כך את הנורות בתקרה, ואחר כך את החורים בווילון. ואמי לא ספרה כלום. היא רק הסתכלה על הדלת.

שתיים. ושתיים ושלוש דקות. ושתיים וחמש. ובשתיים ושש דקות, הדלת של האולם זזה.

היא נפתחה לאט. סנטימטר. עוד סנטימטר. בלי חריקה, כי מישהו, אמי הבינה פתאום, שימן את הציר. ובפתח הופיעה דמות. קטנה. בפיג'מה. עם משהו ארוך מסביב לצוואר, משהו שנגרר אחריה על הרצפה, כמו זנב של שמלה.

ומאחוריה, בקפיצות קטנות, שקטות, הופיע עוד משהו. משהו לבן. ורך. ועם אוזניים ארוכות.

ובני, שהתעורר בדיוק באותה שנייה, פתח את הפה, ונועם שם עליו יד. ואמי, מאחורי הווילון, הפסיקה לנשום. כי היא כבר ידעה מי זה. היא ידעה עוד מהבוקר. היא רק קיוותה, כל היום, שהיא טועה.

אמי הבלשית פרק 83: הפסנתר שמנגן לבד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין