דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 82: תיקו

האדמירלית לא אהבה שיושבים עליה.

האדמירלית לא אהבה שיושבים עליה.

זה היה ידוע. זה היה כתוב, בערך, על השלט בכניסה למחנה, מתחת ל"נא לא להאכיל את האווזה" ומעל "נא לא להתווכח עם זהבה". אבל נדב, שעמד עם מחשבון ביד ועם תיקו בראש, לא קרא שלטים באותו רגע. הוא פשוט ישב.

היא עמדה. הוא נפל. היא געגעה. הוא צרח.

ואז התחיל המרדף.

נדב רץ לאורך החוף בחגורת הצלה שלא הוריד, עם המחברת מעל הראש, כמו מי שמציל ממבול את הדבר היחיד שחשוב לו. האדמירלית רצה אחריו, עם הכנפיים פתוחות, ועם הבעה של מי שמחכה לזה כל הקיץ. שירה רצה אחרי שניהם עם הקונוס.

"ונדב ברק עוקף את המזח!" צעקה. "האווזה צמודה אליו! זה מירוץ צמוד, גבירותיי ורבותיי! ברמת סטטיסטית, הוא הולך להפסיד!"

"אל תגידי סטטיסטית!" צרח נדב. "זה המילה שלי!"

אהובה יצאה מהמרפאה, אמרה מילה אחת, והאדמירלית עצרה באמצע ריצה, כאילו מישהו כיבה אותה. היא הסתובבה בגאווה, וחזרה לקנים, אל הביצה שלה, שעדיין לא בקעה.

נדב נשכב על החול.

"אני בסדר," אמר לשמיים. "אני רק צריך לעבד את הנתונים."

* * *

בארוחת הערב זהבה נכנסה לחדר האוכל עם הלוח, עם המגפון, ועם פנים שאף אחד לא הצליח לקרוא. אפילו בן.

"אני רוצה לספר לכם משהו," אמרה. "שלושים ושבע שנה יש גביע גלים. הייתי בו ילדה, הייתי בו מדריכה, ואני בו מנהלת. היו שנים שהכרישים ניצחו בהפרש של מאה. הייתה שנה שהלימונים כמעט ניצחו, אבל אז האווז של אז אכל להם את הדגל."

"היה אווז לפני האדמירלית?" לחש בן.

"תמיד יש אווז," לחש דניאל.

"אבל אף פעם," אמרה זהבה, "אף פעם, לא היה תיקו." היא הסתכלה על הלוח. "הגרביים הרטובות, מאה עשרים ושש. הדגים המעופפים, מאה עשרים ושש."

השקט בחדר האוכל היה כזה, שאפשר היה לשמוע את הגוליית מבעבע במטבח.

"ולכן," אמרה זהבה, "מחר בבוקר, לפני שהאוטובוסים מגיעים, לפני שההורים מגיעים, תהיה משימה אחרונה. משימת הכרעה."

"מה המשימה?" שאל נדב, והקול שלו נסדק באמצע.

"סודית," אמרה זהבה.

"אבל אני צריך להתכונן!"

"זה הרעיון," אמרה זהבה. "שלא תתכונן." והיא שרקה במשרוקית האדומה, שאומרת ארוחה, והלכה.

נדב הניח את הראש על השולחן, בין הצלחת לכוס.

"היא עושה לי את זה בכוונה," אמר.

"כן," הסכימה שירה, וטפחה לו על הגב. "כי היא אוהבת אותך."

אבל נדב לא היה מסוגל לא להתכונן. זה היה נגד הטבע שלו. אחרי שתי דקות הראש שלו כבר עלה מהשולחן, והמחברת כבר הייתה פתוחה.

"אפשרויות," הכריז. "אחת: עוד מירוץ סירות. סבירות נמוכה, קובי עדיין מקיא. שתיים: חידון. סבירות בינונית. אלון, אתה מוכן?"

אלון פיצח גרעין. "לא," אמר.

"זה 'כן' בשפה של אלון," תרגם נדב. "שלוש: משהו עם האווזה. סבירות גבוהה, כי הכול פה בסוף משהו עם האווזה. ארבע…" הוא היסס. "ארבע, משהו שאי אפשר להתכונן אליו. כמו… רגשות."

"אוי, לא," אמרה שירה. "רק לא רגשות. אנחנו גרועים ברגשות."

"אנחנו מצוינים ברגשות," אמרה ליהי. "אנחנו רק גרועים בלהודות בהם." והיא הדביקה על המחברת של נדב תווית: תוכנית (בלי תוכנית).

בשולחן של הדגים, מאיה ועדי עשו בדיוק אותו דבר, רק בלי מחברת. מאיה תפסה את המבט של דניאל, הצביעה על נדב, ועשתה תנועה של ראש מתפוצץ. דניאל צחק בקול. באמצע חדר האוכל. ואף אחד, בפעם הראשונה בקיץ, לא הסתובב להסתכל עליו בתמיהה.

* * *

שמעון יצא מהמטבח עם עוגה. היא הייתה עגולה וגדולה, וחצי ממנה היה שוקולד והחצי השני לימון. הגבול באמצע היה ישר כמו סרגל.

"עוגת תיקו," הכריז שמעון. "המצאתי לפני עשר דקות. חצי לגרביים, חצי לדגים." הוא הניח אותה על השולחן, ואז הוסיף בשקט, "ואת הפרוסה הראשונה, אני לא חותך לפי צבעים. אני חותך לזה שחזר."

והוא חתך פרוסה אחת בדיוק מהאמצע, חצי שוקולד וחצי לימון, ושם אותה מול בן.

בן הסתכל על הפרוסה. ואז על שמעון.

"זה דניאל שחזר," אמר. "אני רק ישבתי בסירה."

"ישבת בסירה ליד סלעים, לבד, והחזקת ילד בחגורה," אמר שמעון. "בצרפת, על זה נותנים כוכב."

"בצרפת נותנים כוכבים על אוכל."

"בדיוק," אמר שמעון, והלך.

מהשולחן בפינה, השולחן של הלימונים, עלה פתאום שיר. לא שיר טוב. שיר של ילדים בני עשר ואחת עשרה שגילו שהם הגיעו שלישיים ברגטה, אחרי שעשרים דקות הסתובבו במעגל, כי כל השאר נעצרו או התהפכו. שש נקודות. הפודיום הראשון של הלימונים בהיסטוריה.

"לי-מו-נים!" שרו, ודפקו בכפות על השולחן. "לי-מו-נים! סובבנו ניצחנו!"

"זה בקושי משפט," אמרה שירה.

"זה לא צריך להיות משפט," אמר עידו בגאווה. "זה צריך להיות נכון." ושני ילדים קטנים מהלימונים טיפסו על הכיסאות, ושמעון, במקום לצעוק עליהם, הביא להם עוד עוגה.

בן חתך את הפרוסה לשניים, ונתן חצי לדניאל. דניאל לא אמר כלום. רק אכל, ובן ראה שהוא אוכל את הצד של הלימון קודם, ושומר את השוקולד לסוף. בדיוק כמו שבן אכל תמיד.

* * *

אחרי האוכל, אסף בא לשולחן של הגרביים.

הוא נראה טוב יותר. הירוק עזב לו את הפנים, והוא לבש את הקפוצ'ון של רועי, שהיה גדול עליו בשתי מידות. הוא עמד ליד בן ולא ידע מה לעשות עם הידיים.

"אני…" התחיל. "רציתי להגיד…"

"אל תגיד," אמר בן. "זה בסדר."

"לא, אני רוצה." אסף נשם. "פחדתי. כל היום. מהבוקר. לא סיפרתי לאף אחד, כי כל הקיץ צחקנו עליך שאתה מפחד מסירות. אני צחקתי הכי הרבה." הוא הוריד את העיניים. "ואז אני הייתי זה שנתקע מתחת למפרש, ואתה זה שהחזיק אותי."

בן חשב על זה רגע.

"בפעם הבאה שאתה פוחד," אמר, "תנשום כמו לפני פנדל. ארוך. ותסתכל על נקודה אחת. זה עובד. בערך."

"בערך?"

"זה עובד מספיק," אמר בן.

אסף הנהן, ואז, בלי אזהרה, חיבק אותו. חיבוק מהיר ומביך, עם קפוצ'ון ענק, ואז ברח לשולחן של הכרישים, שם רועי בדיוק הרים את הטלפון וצעק לכל החדר:

"אבא שלי ענה! הוא כתב 'כל הכבוד'! לא 'ניצחת?'. 'כל הכבוד'!" הוא הסתכל על המסך שוב, כאילו לא האמין. "שתי מילים. אני ממסגר את זה."

* * *

את הסרטון צילם גל.

גל, השקט מהשחפים, הבמאי של "אקשן!", עמד על הסלע ליד שירה כל הרגטה, עם הטלפון של אמא שלו, וצילם הכול. את היציאה. את הסיבוב של נעמה. את המשב. ואת סירה שבע, עוצרת, וחוזרת, בתנועה אחת, נגד הרוח.

הוא הביא את הטלפון למאיה, כי מאיה הייתה הכי מפורסמת שהוא הכיר.

מאיה צפתה בזה פעמיים. ואז הלכה לדניאל.

"אני רוצה להעלות את זה," אמרה. "אבל רק אם אתה רוצה."

"תשאלי אותו," אמר דניאל, והצביע על בן.

כולם הסתכלו על בן. בן, עם החגורה עוד בתיק ועם הדף של העסקה בכיס, ייבש את הידיים על המכנסיים.

"סעיף חמש מבוטל," אמר. "תעלי." הוא חשב רגע. "אבל בלי האח העצבני. משהו אחר."

מאיה חשבה. ואז כתבה, ומחקה, וכתבה שוב, והראתה לו את המסך:

החצי השני. 🌊

בן הסתכל על זה הרבה זמן.

"טוב," אמר.

הסרטון עלה בשש וחצי. בשבע היו לו מאה אלף צפיות. ברבע לשמונה, נדב הודיע שהוא הפסיק לספור, כי "זה כבר לא נתונים, זה מזג אוויר". ובשמונה, הטלפון של דניאל צלצל.

אבא.

* * *

דניאל ענה ושם על רמקול, כי מיכל ואמיר דיברו ביחד, אחד על השני, כמו שהם תמיד מדברים כשהם מתרגשים.

"ראינו!" צעקה מיכל. "ראינו! אמיר, תגיד להם שראינו!"

"ראינו," אמר אמיר. הקול שלו היה מוזר. עבה. "דני… זה היה הסיבוב של אמא."

"החצי השני," אמר דניאל.

"היא לא לימדה אותו אף פעם אף אחד," אמר אמיר. "אפילו לא אותי. היא אמרה שזה לא בשביל אנשים שרוצים לנצח."

"אני יודע."

היה שקט. ואז אמיר שאל, בזהירות, כמו שדופקים על דלת: "בן שם?"

בן עמד ליד דניאל. הוא הסתכל על הטלפון. כל הקיץ, כשאמיר התקשר, בן היה פתאום צריך ללכת לשירותים. או לכדורגל. או לשום מקום.

הוא לקח את הטלפון.

"היי," אמר.

"היי," אמר אמיר, ונשמע מופתע כל כך, שבן כמעט צחק.

"הגענו שניים," אמר בן.

"ראיתי."

"זה תיקו. יש משימה סודית מחר."

"ראיתי גם," אמר אמיר. ואז, אחרי שנייה: "בן, אני כל כך גאה בך."

בן לא ענה מיד. הוא חיכה לתחושה הרגילה, לקוץ הזה בגרון, ל"אתה לא אבא שלי" שתמיד חיכה בקצה הלשון. אבל היא לא באה. היה רק שקט. שקט טוב, כמו מים אחרי משב.

"אוקיי," אמר בן.

זה לא היה הרבה. זה היה מילה אחת. אבל מהצד השני של הקו נשמע צליל קטן, שבן הבין רק אחר כך שהוא מיכל, מתחילה לבכות.

"נתראה מחר," אמר אמיר.

"נתראה מחר," אמר בן, והחזיר את הטלפון לדניאל, ויצא מהר מחדר האוכל, לפני שמישהו יראה לו את הפנים.

דניאל לא הלך אחריו. הוא ידע שלא צריך. הוא רק הסתכל על הדלת, ואז על מאיה, שהסתכלה עליו בחזרה.

"אוקיי," אמרה מאיה בשקט. "זאת מילה טובה."

"זאת מילה מעולה," אמר דניאל.

ומהשולחן הסמוך עלה צליל מוכר. טיק. זמזום.

ליהי הדביקה תווית קטנה על המגש של בן, שנשאר על השולחן עם חצי פרוסת עוגה.

מקום שני. (ראשון באמת.)

* * *

בחוץ כבר התחיל להחשיך. בן ישב על המדרגות של חדר האוכל, עם הידיים על הברכיים, ונשם. ארוך. כמו לפני פנדל, רק שלא היה שום פנדל. רק "אני כל כך גאה בך", שהסתובב לו בראש כמו כדור שלא מפסיק להתגלגל.

"אתה בוכה?" שאל קול.

תמר גולן עמדה מולו, עם הסרט הוורוד בשיער ועם שקית במבה ביד.

"לא," אמר בן.

"אוקיי," אמרה תמר, והתיישבה לידו, במרחק של חצי מטר, כמו שדניאל יושב. היא הושיטה לו את השקית. הוא לקח. הם אכלו במבה בשקט.

"המסיבה בתשע," אמרה לבסוף. "אתה זוכר מה סיכמנו?"

"שאם אני יודע לשרוק עד הערב, את יושבת לידי."

"נכון." היא הסתכלה עליו. "נו?"

בן שם שתי אצבעות בפה, כמו שלימדה אותו. נשף. יצא משהו שנשמע כמו צמיג שמאבד אוויר.

תמר צחקה. לא עליו. איתו. הוא כבר הכיר את ההבדל.

"יש לך שעה," אמרה, וקמה, והשאירה לו את השקית. "תתאמן."

בן נשאר לשבת. מהקנים, האדמירלית הוציאה את הראש, הסתכלה עליו, ונעלמה בחזרה. מחדר האוכל נשמע הצחוק של רועי, ואחריו הצחוק של דניאל. ובן, לבד על המדרגות, עם שתי אצבעות בפה ועם שקית במבה על הברכיים, ניסה שוב.

ושוב.

ושוב.

מה שקורה במחנה פרק 82: תיקו - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין