שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 82: המלכודת

בשמונה בבוקר, המאפייה של אוטו ברונר עוד הייתה סגורה, אבל בחדר האחורי כבר ישבו כולם, סביב השולחן הארוך, בין כיכרות לחם חמות. אוטו, בפעם הראשונה, נשאר. הוא עמד ליד התנור, עם הסינר, ולא שאל כלום. רק מדי פעם הניח על השולחן עוד מגש, כאילו לחם הוא סוג של תמיכה מוסרית. ואולי הוא באמת כזה.

בשמונה בבוקר, המאפייה של אוטו ברונר עוד הייתה סגורה, אבל בחדר האחורי כבר ישבו כולם, סביב השולחן הארוך, בין כיכרות לחם חמות. אוטו, בפעם הראשונה, נשאר. הוא עמד ליד התנור, עם הסינר, ולא שאל כלום. רק מדי פעם הניח על השולחן עוד מגש, כאילו לחם הוא סוג של תמיכה מוסרית. ואולי הוא באמת כזה.

המפקחת הובר פתחה את המחברת.

"קודם כל," היא אמרה, "מ. לינד."

כולם השתתקו. אפילו קיסר, שישן על שק קמח, הרים אוזן.

"מגדה לינד," אמרה הובר. "שבעים ושלוש. גרה בגראץ. נולדה מגדה וולף. האחות הגדולה של מרגרטה." היא הפכה דף. "רואת חשבון. בפנסיה. היא זאת שניהלה את הכסף של קן חם. התרומות של המשפחות המאמצות. הן חשבו שהן תורמות לעמותה. הן לא ידעו שהן משלמות."

"אחיות," לחשה אלה. "גם הן אחיות."

"לא כל האחיות הן כמוכן," אמרה סבתא רות בשקט.

נועה ואלה הסתכלו זו על זו. ובלי לתכנן, בלי לדבר, שתיהן הושיטו יד מתחת לשולחן, ומצאו זו את היד של זו, ולחצו. פעם אחת. כמו שעושים כשרוצים להגיד "אני כאן" בלי שאף אחד אחר ישמע.

"מגדה לא תברח," המשיכה הובר. "היא חולה, והיא לא יוצאת מהבית. היא תחכה. אבל בלי הוכחה שמחברת אותה למרגרטה, לתינוקות עצמם, עורך הדין שלה יגיד שהיא סתם ניהלה חשבונות של עמותה." היא סגרה את המחברת. "ואנחנו עדיין לא יודעים איפה הן שמרו את הניירת. את הרשומות של קן חם. את הרשימות האמיתיות. מישהי שכותבת רשימות כל בוקר שלושים וחמש שנה לא זורקת רשימות."

* * *

"אז צריך שמרגרטה תיקח אותנו לשם," אמרה גרטה.

כולם הסתובבו אליה.

"כמו בשחמט," היא הסבירה. "כשאתה לא יודע איפה היריב מחביא את המלך, אתה מאיים על המלך. והוא מזיז אותו. ואז אתה יודע."

"ואיך מאיימים על מרגרטה?" שאל בני.

"דרכי," אמר פליקס.

הוא ישב בקצה השולחן, בז'קט הגדול, והפנים שלו היו לבנות, אבל הקול שלו היה שקט ויציב. "היא חושבת שאני האיש שהיא סידרה. שאני לא זוכר. שאני מפחד. אז נגיד לה שאני נזכרתי. שיש לי משהו. מסמך."

"קבלה," אמרה ג'ס מיד. "של קן חם. שמישהו נתן לך פעם, בטעות, בתוך מעטפה עם תמונות. עם חתימה. 'מ.ו.' היא לא יכולה לדעת אם זה נכון או לא, כי היא לא זוכרת כל פתק שהיא חתמה עליו לפני שתים עשרה שנה."

"היא זוכרת," אמרה ד"ר פוקס. "אבל היא תפחד שהיא לא זוכרת. וזה מספיק."

"ומחר," המשיך פליקס, "אני מביא את זה למשטרה. יחד עם 'הקופסה'." הוא כמעט חייך. "אין שום קופסה. אבל היא לא יודעת את זה."

* * *

"ומי יגיד לה?" שאלה שירה.

כל הראשים הסתובבו, באותו רגע, לאותו כיוון.

ליבי הזדקפה. "אני," היא אמרה. "ברור שאני. אני הנכדה שלה. אני זאת שמספרת לה הכול. היא מחכה לשמוע ממני."

"והיא תרוץ," אמרה הובר. "אל הניירת. לבדוק שהיא שם. אולי לשרוף. ואנחנו צריכים לדעת לאן."

"לעקוב אחריה?" שאל אדם. "באוטו?"

"היא מכירה כל אוטו שלכם," אמרה הובר. "וכל שוטר שלי, אחרי שבוע של עוגיות במסדרון של התחנה. היא תראה אותנו."

ואז ג'ס הוציאה מהתיק טלפון. ישן. עם מסך סדוק בפינה, ועם מדבקה של חתול על הגב.

"הטלפון הראשון שלי," היא אמרה. "מגיל עשר. עם סוללה חדשה, ששמתי אתמול בלילה. עם שיתוף מיקום, למחשב שלי. הוא מעביר את המקום שלו כל דקה." היא הניחה אותו על השולחן. "אנחנו רק צריכים שהוא יהיה איפה שהיא תהיה."

"קופסת עוגיות," אמרה קלרה.

כולם הסתכלו עליה.

"היא תמיד מסתובבת עם קופסה עגולה תחת הזרוע," אמרה קלרה. "בכל מקום. ראיתם. בבית החולים, בתחנת המשטרה באמצע הלילה. אז ניתן לה קופסה. מתנה. מהילדים. לכבוד הפרס." היא כבר קמה, וכבר הוציאה מהארון קופסת פח עגולה, כחולה, עם ציור של טחנת רוח. "עם תחתית כפולה. אני אופה כבר שתים עשרה שנה, ואני יודעת להכין קופסה עם תחתית כפולה. ככה מחביאים עוגות יום הולדת מילדים סקרנים."

"מתנה מילדים," אמרה הובר לאט, "זה לא מבצע משטרתי." היא השתתקה. "ואני לא שמעתי שום דבר מכל זה. אני רק שותה קפה."

ואוטו ברונר, מהתנור, הניח מולה ספל קפה. בלי לשאול.

ואז נשמע קול קטן מתחת לשולחן.

"ואני?"

תום זחל החוצה, עם מגנט היונה ביד, ועם פירורים על הסנטר. איש לא ידע כמה זמן הוא היה שם. כנראה כל הזמן.

"אתה," אמרה שירה, ומשכה אותו אליה, "נשאר עם פראו פוגל. עם הברבורים מהמפיות."

"אבל אני הכי טוב במגנטים," אמר תום. "ובלהיות קטן. אף אחד לא רואה אותי אף פעם. אפילו עכשיו לא ראיתם."

"זה בדיוק מה שמדאיג אותי," אמר אדם.

תום לא ענה. הוא רק הכניס את המגנט לכיס, ואת החוט הארוך, שאיש לא שם לב שהוא קשור אליו, הוא גלגל לאט סביב האצבע. ונועה, שראתה הכול, רשמה בראש: סעיף שלוש עשרה. לשים עין על תום.

* * *

קלרה אפתה את העוגיות במשך שעה. עוגיות חמאה, עם ריבת משמש באמצע, ועם אבקת סוכר מעל. וג'ס הדביקה את הטלפון, עטוף בבד, מתחת לתחתית הכפולה, ובדקה במחשב: נקודה כחולה קטנה, מהבהבת, על המפה, בדיוק על המאפייה של אוטו ברונר.

"עכשיו," אמרה קלרה, והניחה את הקופסה המלאה על השולחן, "יש בעיה אחת."

כולם הסתכלו על לוקאס.

"מה?" אמר לוקאס. "אני לא נגעתי."

"עוד לא," אמרה גרטה.

לוקאס הסתכל על הקופסה. הקופסה, מלאה בעוגיות חמאה עם ריבת משמש, הריחה כמו כל מה שטוב בעולם. והוא לא אכל כמעט כלום מאז אתמול, חוץ מהלחמנייה של הובר, שאת רובה הוא אכל בחשמלית.

"אני מבטיח," הוא אמר, בקול חגיגי, כמו שבועה בבית משפט. "אני לא אוכל מהקופסה הזאת. אפילו לא פירור. גם אם היא תציע. גם אם היא תתחנן."

"היא לא תתחנן," אמרה ליבי. "זאת המתנה שלה."

"אז שתציע," אמר לוקאס. "ואני אגיד לא. פעמיים בשבוע אחד אני אגיד לא לעוגיות. זה יהיה שיא עולמי."

קלרה, בלי מילה, הניחה מולו מגש נפרד, עם שש עוגיות מאותה בצק. "אלה בשבילך," היא אמרה. "כדי שהידיים שלך יהיו עסוקות."

* * *

בשתים עשרה, ליבי התקשרה.

כולם ישבו סביבה, בשקט מוחלט. אפילו אוטו כיבה את המיקסר. ג'ס הקליטה. ליבי שמה את הטלפון על רמקול, נשמה פעמיים, כמו לפני עלייה לבמה, וחייגה.

"ליבי, יקירה!"

"מרגרטה," אמרה ליבי, ובקול שלה הייתה התרגשות של ילדה שיש לה סוד גדול מדי. "את לא תאמיני. פליקס נשבר."

שקט. שנייה. ועוד חצי.

"נשבר?" אמרה מרגרטה. והקול שלה היה רך כמו תמיד. אבל היה בו משהו שלא היה קודם. כאילו מישהו הניח עליו אבן קטנה.

"הוא התקשר לנועה אתמול בלילה, ובכה בטלפון," המשיכה ליבי, מהר, בלחש נרגש. "הוא אמר שהוא נזכר. שיש לו קבלה. של קן חם. שמישהו שם לו פעם בטעות בתוך מעטפה עם תמונות, לפני הרבה שנים. עם חתימה. והוא אמר שמחר בבוקר הוא מביא אותה למשטרה. עם עוד דברים. 'הקופסה', הוא אמר. אני לא יודעת איזו קופסה. אבל צדקת, מרגרטה! צדקת מההתחלה! הוא כן היה קשור!"

שקט ארוך.

"מסכן," אמרה מרגרטה בסוף. "מסכן, מסכן. אנשים שקטים…" והיא השתתקה. "ומה עוד הוא אמר, יקירה? על החתימה?"

"רק אותיות," אמרה ליבי. "שתיים. אני לא זוכרת איזה. ג'ס זוכרת. ג'ס, מה הוא אמר?" והיא הרחיקה את הטלפון, וחיכתה שתי שניות, והחזירה. "היא לא כאן. אני אשאל אותה ואגיד לך."

"לא צריך, יקירה," אמרה מרגרטה מהר. מהר מדי. "לא צריך. זה לא חשוב. העיקר שזה נגמר."

"אנחנו באים להביא לך מתנה אחר הצהריים," אמרה ליבי. "לכבוד הפרס. קלרה אפתה."

"אוי, איזה מתוקים," אמרה מרגרטה. "אבל אני במשמרת לילה היום. מארבע."

"אז נביא לבית החולים," אמרה ליבי. "בשלוש וחצי. נשיקות!"

והיא ניתקה. והניחה את הטלפון. והידיים שלה רעדו כל כך, שג'ס הייתה צריכה להחזיק אותן בשתי ידיים.

"היא שאלה על החתימה," אמרה גרטה. "לא על פליקס. לא על התינוקות. על החתימה."

* * *

בשלוש וחצי, בלובי של סנט אורסולה, נועה ואלה נתנו למרגרטה את הקופסה הכחולה, עם הטחנה.

"מכל הבלשים," אמרה נועה. "לכבוד הלב הזהב."

מרגרטה פתחה את המכסה, והריחה, ועצמה עיניים. "ריבת משמש," היא אמרה. "כמו שאמא שלי הייתה עושה." והיא הושיטה את הקופסה ללוקאס, שעמד מאחור. "קח אחת, ילד. אתה הכי אוהב."

לוקאס הסתכל על הקופסה. על העוגיות. על התחתית הכפולה, שהוא ידע בדיוק כמה היא קרובה לעוגייה העליונה.

"לא, תודה," הוא אמר. "אני… אכלתי."

מרגרטה צחקה. "ממתי זה עוצר אותך?"

"מהיום," אמר לוקאס.

והיא סגרה את המכסה, ושמה את הקופסה תחת הזרוע, ונכנסה למעלית. והדלתות נסגרו.

"פעמיים," אמר לוקאס בלחש, כשהם יצאו לרחוב. "אמרתי לא פעמיים. אחת במאפייה, ואחת עכשיו. אני רוצה שזה יירשם. בכתב. בפרוטוקול של המשטרה, אם אפשר."

"אני ארשום," אמרה גרטה. "סעיף מיוחד. 'לוקאס סירב לעוגייה. העולם המשיך להסתובב, אבל בקושי.'"

ולוקאס, בפעם הראשונה מאז שהגיעו לווינה, לא אכל כלום כל הדרך הביתה. הוא רק הלך, עם הידיים בכיסים, גאה כמו גיבור שחזר ממלחמה.

* * *

בתשע בערב, בחדר 17, כולם ישבו מול המחשב של ג'ס. הנקודה הכחולה עמדה בבית החולים. קומה שלוש. לא זזה.

"התוכנית מושלמת," אמרה ליבי.

"זה מה שמפחיד אותי," אמרה נועה. היא ישבה על המיטה, עם הרשימה ביד, וקיפלה ופתחה אותה שוב ושוב. "תוכניות מושלמות קורות רק בסרטים. בחיים תמיד יש משהו ששכחת. סעיף שלא כתבת."

"מה שכחנו?" שאלה אלה.

"אם הייתי יודעת," אמרה נועה, "הייתי כותבת אותו."

אלה ירדה מהמיטה שלה ועלתה למיטה של נועה, וישבה לידה, כתף אל כתף. "בזלצבורג," היא אמרה, "כשאני מטפסת על קיר ואני לא יודעת איפה האחיזה הבאה, אני לא מסתכלת למטה. אני רק מחפשת עם היד. היא תמיד שם. בסוף."

"ואם היא לא שם?"

"אז יש חבל," אמרה אלה. "ואת החבל."

נועה צחקה, חצי צחוק, וקיפלה את הרשימה, הפעם עד הסוף, ושמה אותה בכיס. "זה המשפט הכי מתוק שאמרת אי פעם," היא אמרה.

"אל תתרגלי," אמרה אלה.

בעשר, הנקודה לא זזה. באחת עשרה, היא לא זזה. ובאחת עשרה וארבעים, כשתום כבר נרדם על השטיח, עם מגנט ביד, ולוקאס נרדם לידו, עם מגש ריק של עוגיות, הנקודה הכחולה זזה.

היא יצאה מבית החולים. וירדה לרחוב. ואחר כך התחילה לנסוע. מהר. דרומה.

ג'ס הגדילה את המפה. והפנים שלה החווירו.

"היא נוסעת לפרבר," היא לחשה. "לרחוב של רוזי. למספרה."

החצי השני שלי פרק 82: המלכודת - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין