הבניין של מרגרטה היה ישן, עם מדרגות עץ שחרקו בכל צעד, כאילו כל מדרגה רוצה להגיד משהו ולא מעזה. בקומה השלישית, על הדלת, היה תלוי זר קטן של פרחים מיובשים, ושלט מעץ, צבוע ביד: "ברוכים הבאים, יקירים".
"יקירים," לחש לוקאס. "אפילו הדלת שלה אומרת יקירים."
"שקט," לחשה גרטה. "פרצוף רגיל."
לוקאס עשה פרצוף רגיל. זה נראה כמו פרצוף של מי שבלע מסמר.
בארבע בדיוק, שירה דפקה על הדלת. ומבפנים נשמע הקול, הרך, המתגלגל, עם הצחוק הקטן בסוף: "פתוח, יקירים! פתוח! תמיד פתוח!"
* * *
הדירה הייתה בדיוק כמו שאדם צייר אותה על הדף של גרטה. מסדרון קצר. סלון עם ספה פרחונית ועם שמונה כריות רקומות. מטבח קטן, עם מדף מעל הכיריים, ועליו הצנצנות, עם התוויות החומות. ובקצה המטבח, דלת קטנה, לבנה, למרפסת השירות.
תומאס ראה אותה מיד. ואחרי חמש דקות של שלום ונשיקות ו"איזה יופי שבאתם", הוא כבר עמד לידה, ופתח וסגר אותה, והקשיב לה כמו רופא שמקשיב ללב.
"היא חורקת," הוא אמר. "אני יכול לשמן. יש לי שמן בתיק."
"אוי, איזה מתוק," צחקה מרגרטה. "גבר שמביא שמן לתה! אנה, איפה מצאת אותו?"
"בנגרייה," אמרה אנה, והחיוך שלה היה מושלם. רק אלה ידעה כמה הוא כואב.
ותומאס התיישב על שרפרף, ליד הדלת הקטנה, עם פחית שמן, ולא זז משם כל אחר הצהריים.
בכיס של ג'ס, הטלפון הקליט. הובר ביקשה את זה, אתמול בלילה, בקול של מי שמבקשת להעביר את המלח: "תקליטי הכול. גם את השקט. לפעמים השקט הוא הראיה הכי טובה." וג'ס, שלא אוהבת לשקר אפילו לטלפון, בדקה את ההקלטה שש פעמים במדרגות, עד שליבי לקחה לה את היד ואמרה: "עוד פעם אחת ואת מתגלה."
אדם, בינתיים, סיפר בדיחה על גשר. מרגרטה צחקה ממנה כל כך חזק, עד שהיא נאלצה לנגב דמעות. וזה, יותר מכל דבר אחר, גרם לאדם להבין שמשהו כאן עקום. כי אף אחד, אף פעם, לא צחק ככה מהבדיחות שלו. אפילו לא תום.
* * *
על השולחן בסלון חיכה להם הכול. קומקום פורצלן עם פרחים כחולים. כוסות עם צלוחיות. עוגת שזיפים, עוגת שוקולד, שטרודל, ובאמצע, על מגש לבן, עוגיות ירח, מסודרות בעיגולים. וליד המגש, צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות לימון, עם תווית חומה, קשורה בחוט: "לתאומות".
"זה בשבילכן," אמרה מרגרטה, ונתנה את הצנצנת לנועה. "כדי שתחלקו. חצי־חצי. כמו שתאומות עושות."
"תודה," אמרה נועה. והקול שלה לא רעד. היא בדקה את זה אחר כך, בראש, שוב ושוב: הקול שלה לא רעד.
ואז תום התקדם, עם הידיים מאחורי הגב.
"יש לי מתנה בשבילך," הוא הודיע. "כי את אוהבת ציפורים." והוא הושיט לה את המגנט הקטן, בצורת יונה.
מרגרטה לקחה את המגנט, והסתכלה עליו רגע ארוך. משהו עבר על הפנים שלה, מהר מאוד, כמו צל של ענן על אגם. ואז היא חייכה, וליטפה לתום את הראש. "יונה," היא אמרה. "הציפור שתמיד חוזרת הביתה. תודה, ילד מתוק." והיא שמה את המגנט על המקרר, באמצע, מעל רשימת קניות בכתב עגול.
* * *
שירה הוציאה את המסגרת של פליקס.
מרגרטה לקחה אותה בשתי ידיים, והתיישבה, והסתכלה. על התינוקת המקומטת משמאל. על התינוקת עם העיניים הפקוחות מימין. על הפס הצר באמצע: "3:55. 4:09. אותו לילה. אותו שיר."
גרטה לא הסתכלה על התמונות. גרטה הסתכלה על העיניים של מרגרטה. והיא ראתה אותן הולכות, בדיוק בשנייה הראשונה, לא לפנים של התינוקות. לפינה. הפינה השמאלית העליונה של התמונה הימנית. שם, בתמונה המקורית, הייתה הדלת. והיד. אבל פליקס, כשהדפיס את התמונה למסגרת, חתך את הפינה. רק פנים. רק תינוקת.
והעיניים של מרגרטה נרגעו. גרטה ראתה את זה כמו שרואים מלך שנשם לרווחה כי הצריח של היריב זז לצד השני.
"מתוקות," אמרה מרגרטה, ומחתה דמעה. "כמה מתוקות. ואיזה צלם טוב, למרות הכול." היא הניחה את המסגרת על השולחן. "אבל אני חייבת להגיד לכם, יקירים, אני עדיין לא סומכת עליו. אנשים שקטים…"
"גם אנחנו לא," אמרה ליבי.
* * *
וזה היה הרגע. ליבי ידעה את זה, כמו ששחקנית יודעת שעכשיו מגיע המונולוג.
היא התיישבה על הספה, ליד מרגרטה, צמוד, כמו נכדה. ולקחה עוגיית ירח. ונגסה. ודיברה עם הפה מלא, כמו שילדים מדברים כשהם לא חושבים, למרות שליבי חשבה על כל מילה שלושים ושתיים פעמים.
"אנחנו חושדים בו יותר מתמיד," היא אמרה. "הוא מוזר. הוא גר עם יונים. יש לו שלושים ושמונה אלף תמונות של תינוקות. מי צריך כל כך הרבה תמונות של תינוקות? ובחנות הוא ננעל במחסן, כאילו יש לו משהו להסתיר. ואת אמרת שהוא ירד לארכיון יום אחרי." היא בלעה. "גרטה חושבת שהוא מכר תמונות. אני חושבת שהוא גרוע יותר. אני חושבת שהוא עבד עם קן חם."
מרגרטה הניחה יד על הלב. "אוי, ילדה," היא לחשה. "אמרתי לכם. אמרתי לכם מההתחלה."
"אמרת," הסכימה ליבי, בהערצה מושלמת. "את תמיד אומרת לפני כולם."
ומתחת לשולחן, ג'ס לחצה לליבי את הברך, פעם אחת, חזק. וזה היה מחיאות הכפיים היחידות שליבי קיבלה על ההופעה הכי טובה בחייה.
* * *
לוקאס אכל.
הוא אכל כמו שהבטיח. שלוש עוגיות ירח. פרוסה של שטרודל. חתיכה מכל עוגה. והוא אכל בפנים מחייכות, ואמר "ממממ" במקומות הנכונים, ושאל אם יש עוד. ורק גרטה, שישבה לידו, ראתה שהוא לא בולע באמת. הוא לועס, ומחייך, ואחר כך, כשמרגרטה מסתובבת למזוג תה, הוא מוריד את היד לכיס, ומפלט את העוגייה לתוך מפית.
בסוף אחר הצהריים, הכיס שלו היה מלא במפיות. והוא היה רעב יותר מאשר כשבא. וזה, אצל לוקאס, היה ההקרבה הכי גדולה שיכולה להיות.
"איזה ילד," אמרה מרגרטה, בהנאה. "אין דבר שעושה לי יותר שמחה מילד שאוכל את העוגיות שלי."
"אני יודע," אמר לוקאס. והחיוך שלו לא זז.
* * *
שירה ביקשה לשמוע על הלילה ההוא. היא אמרה את זה בקלילות, עם כוס תה ביד, כמו שמבקשים לשמוע סיפור ישן ואהוב. אבל אדם, שישב לידה, ראה שהציפורניים שלה לבנות מרוב שהיא מחזיקה את הכוס.
"אוי, הלילה ההוא," נאנחה מרגרטה, ונשענה לאחור, כמו מספרת סיפורים מקצועית. "סערה. החשמל קפץ. התינוקות בכו בכל המחלקה. ואת, יקירה, היית כל כך אמיצה. החזקתי לך את היד, והבאתי לך סוכריות, ואת זמזמת. כל הלילה זמזמת. שיר בלי מילים." היא עצמה עיניים. "אני עוד שומעת אותו לפעמים. בלילות."
"גם אני," אמרה שירה. ולגמה מהתה. והניחה את הכוס. ולא שברה אותה, למרות שאדם היה בטוח שהיא תשבור.
* * *
סבתא רות, כל הזמן הזה, כמעט לא דיברה. היא ישבה זקופה, עם התיק על הברכיים, ועם המבט של מורה בבחינה. ובשלב מסוים, כשמרגרטה הלכה למטבח להביא עוד מים, רות קמה, והלכה אחריה, ועמדה ליד המקרר. מול רשימת הקניות שמתחת ליונה של תום.
"כתב יפה," אמרה רות. "עגול. מסודר. כמו של מורה לכיתה א'."
"בית ספר לאחיות, יקירה," צחקה מרגרטה, ומילאה את הקומקום. "שלושים וחמש שנה כתבנו רשימות. כל בוקר. בעט כחול. אחרי שלושים וחמש שנה, היד כבר כותבת לבד."
"כל בוקר," חזרה רות. "בעט כחול." והיא חזרה לסלון, והתיישבה, ולא אמרה אף מילה עד סוף הביקור.
* * *
מרגרטה סיפרה על החדשות שלה. ביום רביעי, בכנס האחיות הגדול של וינה, בהיכל העירייה, היא תקבל פרס. "הלב הזהב". על שלושים וחמש שנים של מסירות. "שלושים וחמש שנה של תינוקות," היא אמרה, והעיניים שלה נצצו. "כמה תינוקות עברו בידיים האלה. אלפים. אלפים."
והיא הרימה את הידיים, להראות. והטבעת, עם חמשת העלים ועם הנקודה הצהובה, נצצה באור של החלון.
גרטה ספרה. כל אחר הצהריים, היא ספרה, בשקט, בראש, כמו שסופרים מהלכים. בכל פעם שמישהו הזכיר את פליקס, מרגרטה סובבה את הטבעת על האצבע. פעם אחת. חצי סיבוב. ואחר כך החזירה. שתים עשרה פעמים. גרטה רשמה את זה אחר כך במחברת, עם קו כפול: "12 סיבובים. תמיד כשפליקס."
אף אחד לא אמר "התה מתוק מדי". למרות שהוא באמת היה מתוק מדי. מרגרטה שמה בכל כוס שלוש כפות סוכר, בלי לשאול.
* * *
בשש, כולם קמו. נשיקות. חיבוקים. "תבואו עוד". "תמיד פתוח". תומאס סגר את פחית השמן, והדלת הקטנה לא חרקה יותר.
ובפתח, כשכולם כבר היו במדרגות, מרגרטה עצרה את התאומות. היא חיבקה את נועה. ואחר כך את אלה. והחיבוק של אלה היה ארוך יותר. והיא התכופפה, והפה שלה היה ליד האוזן של אלה, והריח של סוכריות לימון עטף את אלה כמו שמיכה.
"תמיד היו לך עיניים פקוחות," לחשה מרגרטה. "כבר מהלילה הראשון. פקוחות וכועסות. כמו עכשיו."
ואז שחררה, וצחקה, ונופפה, וסגרה את הדלת.
* * *
אלה ירדה במדרגות. שלוש קומות. בלי מילה. היא יצאה לרחוב, עברה את הפינה, ושם, ליד עמוד חשמל, היא עצרה, והחזיקה את העמוד, כאילו העולם מסתובב.
"מה היא אמרה לך?" שאלה נועה, ותפסה אותה.
אלה חזרה על זה. מילה במילה.
גרטה פתחה את המחברת, אבל לא כתבה. היא רק הסתכלה על אלה. "היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה את התמונות של פליקס מהלילה ההוא," היא אמרה בשקט. "רק את זאת שבמסגרת, היום. ובמסגרת את סתם מסתכלת. 'כועסות'? 'מהלילה הראשון'? את זה ראה רק מי שהיה בחדר. בארבע ותשע."
"פליקס," אמרה ליבי.
"ומי שעמדה מאחורי הדלת," אמרה אלה.
מעבר לכביש, מבית הקפה, יצא גבר במעיל רגיל, עם עיתון מקופל. הוא עבר לידם בלי להסתכל, ואמר בשקט, בלי להזיז את השפתיים כמעט: "המפקחת מחכה בפינה הבאה. אל תרוצו."
הם לא רצו. אבל לוקאס, כשעברו ליד פח אשפה, הוציא מהכיס שמונה מפיות מלאות בעוגיות לעוסות, וזרק אותן פנימה, אחת אחת.
"ועכשיו," הוא אמר, "אני רעב באמת."
* * *
בפינה הבאה, ליד תחנת החשמלית, עמדה המפקחת הובר, במעיל הגשם, עם שקית של לחמניות, כמו כל אישה שחוזרת מהמאפייה. אלה סיפרה לה. הובר הקשיבה, בלי להזיז שריר בפנים.
"זאת מעידה," היא אמרה בסוף. "אנשים שבטוחים בעצמם מועדים. זה טוב." היא הושיטה ללוקאס לחמנייה מהשקית, בלי שהוא ביקש, והוא כמעט התאהב בה. "אבל מעידה בלחישה, ליד דלת, בלי עדים חוץ מילדה בת שתים עשרה, זה עוד לא מספיק לשופט."
"אז מה כן?" שאלה נועה.
"שהיא תרוץ," אמרה הובר. "אנשים כמוה לא נשברים מול שאלות. הם נשברים כשהם מפחדים לאבד משהו. ואז הם רצים אליו." היא קיפלה את השקית. "מחר בבוקר, במאפייה. אנחנו בונים לה סיבה לרוץ."