ארוחת הערב של שבת בפנסיון אמליה הייתה הארוחה הכי שמחה שהייתה שם אי פעם. וזאת הייתה הבעיה.
כולם צחקו קצת חזק מדי. כולם דיברו קצת מהר מדי. אדם סיפר בדיחה על גשר, וכולם צחקו, גם אנה ותומאס, גם סבתא רות, גם פראו פוגל, שלא מבינה בדיחות באנגלית, ובטח לא על גשרים. ותום, שבדרך כלל הוא היחיד שצוחק מהבדיחות של אבא, הסתכל סביב השולחן בחשדנות של בלש בן שמונה.
"למה כולם צוחקים?" הוא שאל. "זאת הייתה בדיחה גרועה. אני יודע. אני שמעתי אותה כבר שלוש פעמים."
השקט שנפל היה בדיוק באורך של שנייה וחצי.
"כי אנחנו שמחים," אמרה שירה, וליטפה לו את הראש. "מחר הולכים לתה, ותראה למרגרטה את המגנט שלך."
"איזה מגנט?"
"איזה שתרצה."
תום הסתכל עליה, ועל כל השולחן, ואחר כך משך בכתפיים, והחליט שאם כולם משוגעים, לפחות אפשר לנצל את זה. "אז אני רוצה עוד קינוח," הוא הודיע. וקיבל. שתי מנות. בלי שאף אחד אמר מילה. וזה כבר באמת הפחיד אותו.
אחרי הקינוח, הוא עלה לחדר, ופרש על המיטה את כל המגנטים שלו, שלושים ושבעה, כולל הנקניקייה והשניצל, ובחר בזהירות של שופט. בסוף בחר מגנט קטן בצורת יונה, שפליקס נתן לו בארוחת הערב. "בשביל מרגרטה," הוא הודיע. "כי היא אוהבת ציפורים. היא אמרה לי פעם." ואף אחד לא היה מסוגל להגיד לו שיבחר מגנט אחר.
* * *
בתשע, המפקחת הובר התקשרה. היא דיברה עם ההורים בחדר של שירה ואדם, עם הדלת סגורה, אבל הבלשים, כמובן, ישבו במסדרון, עם הגב לקיר, ושמעו הכול, כי הקירות בפנסיון אמליה דקים כמו נייר אפייה.
"שלושה שוטרים בבגדים רגילים," אמרה הובר. "אחד בבית הקפה ממול. אחד בחצר. ואחת, אני, בדירה שמתחת. השכנה מלמטה היא דודה של שוטר שלי, והיא תאפה לי עוגה ולא תשאל שאלות." היא שתקה. "אתם לא מאשימים. אתם לא שואלים שאלות של משטרה. אתם אורחים. ואם מישהו מכם מרגיש שמשהו לא בסדר, שהיא מבינה, או שהיא מתכוננת ללכת, הוא אומר משפט אחד."
"איזה משפט?" שאל אדם.
"'התה מתוק מדי,'" אמרה הובר. "ואז אנחנו עולים."
במסדרון, ליבי לחשה: "משפט נהדר. דרמטי, אבל לא יותר מדי." וג'ס כתבה אותו בטלפון, כדי לא לשכוח, למרות שאף אחד לא היה יכול לשכוח אותו.
"ומה אם היא לא אומרת כלום?" שאלה אנה, בקול שבור קצת. "מה אם היא רק מוזגת תה, ומחייכת, ואנחנו הולכים הביתה?"
"אז הלכתם לתה," אמרה הובר. "ושתיתם. ויש לי שמונה תיקים, ותמונה אחת חדה, ושבוע הבא אני יודעת מי זאת מ. לינד. אני לא צריכה שתפתרו את זה מחר. אני צריכה שתחזרו הביתה בשלום."
* * *
בעשר, בני וקלרה יצאו לטייל ברחוב, "לאוויר", הם אמרו, ולוקאס אמר "בטח, אוויר", בקול שגרם לליבי לבעוט בו מתחת לשולחן.
הם הלכו עד הפינה, ובחזרה, ועוד פעם עד הפינה. מהחלון של חדר 17, אלה ראתה אותם עוצרים מתחת לפנס. ראתה את בני מוריד את הכובע הירוק, ומוציא ממנו את הנוצה, ונותן אותה לקלרה. וראתה את קלרה צוחקת, בקול רם, כמו תמיד, ושמה את הנוצה מאחורי האוזן.
"מה זה אומר?" שאלה נועה, שנעמדה לידה.
"אין לי מושג," אמרה אלה. "אבל אני חושבת שזה אומר שאחרי כל זה, תהיה חתונה. ושאני אצטרך נעליים באותו צבע, בשביל השמלה."
"את? נעליים באותו צבע?"
"אחד אדום ואחד ירוק," אמרה אלה. "אבל מאותה חנות."
* * *
מהחלון של חדר 17 אפשר היה לראות גם את החצר. ושם, מתחת לעץ הלימון שאף פעם לא נתן לימונים, ישב תומאס על הספסל, עם ארגז הכלים שלו פתוח על הברכיים. הוא בדק כל כלי, אחד אחד, באור של הפנס, וניגב אותו בסמרטוט, והחזיר אותו למקום: מברג. פטיש קטן. פחית שמן לצירים. סרגל מתקפל.
"פפה מתכונן לדלת," אמרה אלה בשקט.
"הוא יודע שהוא לא באמת צריך לתקן אותה," אמרה נועה.
"הוא יודע," אמרה אלה. "אבל פפה לא יודע לחכות בלי כלים ביד. ככה הוא. כשאני הייתי חולה בגיל חמש, הוא בנה לי מיטה חדשה. בלילה אחד. רק כדי שיהיה לו מה לעשות עם הידיים."
* * *
בחדר של שירה ואדם, שתי האימהות עמדו מול הארון הפתוח, וגיהצו. שירה החזיקה שמלה כחולה, ואנה החזיקה חולצה צהובה, ושתיהן הסתכלו על החולצה הצהובה באותו רגע.
"לא צהוב," אמרה אנה, והחזירה אותה לארון. "היא עטפה אותך בשמיכה צהובה." היא לא אמרה למי. היא אמרה את זה לאוויר. לתינוקת שאף אחת מהן לא החזיקה בלילה ההוא.
"לא צהוב," הסכימה שירה. והן בחרו, בסוף, שתיהן, בלי לתכנן, משהו בצבע אפור כהה. ושתיהן צחקו כשראו, כי נראו כמו שתי מפקחות משטרה.
"ככה בדיוק," אמרה שירה. "שתראה עם מי היא שותה תה."
* * *
סבתא רות קראה לתאומות לחדר שלה באחת עשרה פחות רבע.
היא ישבה על המיטה, עם החפיסה החדשה, הזולה, מהקיוסק, ופרשה על השמיכה קלפים. "אני רוצה ללמד אתכן משחק," היא אמרה. "לוטה לימדה אותי אותו, כשהייתי ילדה. והיא למדה אותו באונייה, כשעזבה את וינה, בגיל תשע. היא אמרה שזה משחק לאנשים שמחכים."
המשחק היה פשוט. כל אחת מקבלת חמישה קלפים. מותר להחליף רק אחד בכל תור. ומי שממהרת, ומחליפה את הקלף הלא נכון, מפסידה. "רוב האנשים מפסידים כי הם לא יכולים לשבת עם קלף רע ביד," הסבירה רות. "הם רוצים להיפטר ממנו מיד. אבל לפעמים צריך להחזיק אותו, ולחכות, עד שמגיע הקלף שמתאים לו."
הן שיחקו שלושה סיבובים. נועה ניצחה בראשון. אלה בשני. ובשלישי, שתיהן החזיקו קלפים רעים, ולא החליפו, וחיכו, וחיכו, עד שסבתא רות צחקה, צחוק צרוד, והניחה את הקלפים שלה. "תיקו," היא אמרה. "אתן מוכנות."
אחר כך היא נישקה כל אחת על המצח, ואמרה מה שלוטה הייתה אומרת לה, כל לילה, כשהייתה קטנה: "מחר זה רק מחר. הלילה זה רק הלילה."
* * *
בחצות, לוקאס עוד היה ער. הוא ירד לחדר האוכל, ומצא שם, ליד החלון, על השולחן העגול, את גרטה. עם לוח שחמט מסודר. ועם שתי כוסות תה.
"ידעתי שתבוא," היא אמרה.
"אני לא יודע לשחק," אמר לוקאס.
"אני יודעת," אמרה גרטה. "בגלל זה אני אלמד אותך. משהו צריך להעסיק לך את הראש, ואסור שזה יהיה אוכל."
הוא התיישב. היא הסבירה לו איך זז הפרש. "הוא לא קופץ כמו קנגורו," היא אמרה. "תום טועה. הוא קופץ כמו מי שלא מוכן ללכת בדרך שכולם הולכים בה."
"כמו אנחנו," אמר לוקאס.
"כמו אנחנו," אמרה גרטה.
הם שיחקו עד אחת. לוקאס הפסיד שבע פעמים. ובפעם השמינית, הוא הזיז פרש, במקרה לגמרי, למקום שגרטה לא ציפתה לו. היא הסתכלה על הלוח הרבה זמן. "שח," היא אמרה בסוף, בפליאה. "אתה נתת לי שח."
"זה בגלל שלא הבנתי מה אני עושה," אמר לוקאס.
"לפעמים זה עובד הכי טוב," אמרה גרטה. "כשהיריב בטוח שהוא יודע מה תעשה." והיא החזירה את הכלים למקום, אחד אחד, לקראת המשחק הבא, ושלחה אותו לישון, ולוקאס, בפעם הראשונה כל השבוע, נרדם מיד.
* * *
בחדר 17, ליבי וג'ס שכבו כל אחת במיטה שלה, ועשו את עצמן ישנות. ליבי עשתה את זה טוב מאוד, עם נשימות עמוקות ואפילו נחירה קטנה, אומנותית. ג'ס עשתה את זה גרוע, כי מדי פעם המסך של הטלפון שלה נדלק מתחת לשמיכה.
ונועה ואלה שכבו במיטה אחת. המיטה של נועה. צרה מדי לשתיים, אבל אף אחת לא התלוננה. הראש של אלה ליד הרגליים של נועה, ואחר כך, אחרי ויכוח קצר בלחישות, הראשים באותו צד, אל הקיר, כמו תמיד.
על הטלפון של נועה חיכתה הודעה מפליקס, בלי מילים. רק תמונה: הארבע על המדרגות, שתי אימהות ושתי בנות, צוחקות. הוא הדפיס אותה, וצילם את ההדפסה, וכתב מתחת, בעיפרון, ארבע מילים: "לא לשכוח. אף פעם." נועה הסתכלה עליה הרבה זמן, ואחר כך הראתה לאלה.
נועה הוציאה את הרשימה. היא הדליקה את הפנס של הטלפון, והקריאה, בלחישה, את כל הסעיפים, מאחד ועד עשר. חלק בכתב העגול שלה, וחלק בכתב העקום, החדש.
"עשר," היא סיימה. "למצוא את כולם."
אלה לקחה ממנה את העט. והוסיפה, בכתב העקום שלה, שתי שורות:
"11. לא לכתוב יותר רשימות."
ואחרי רגע:
"12. חוץ מהרשימה הזאת."
נועה צחקה, בשקט, לתוך הכרית. וזה היה הצחוק הראשון שלה מאז הגשר.
* * *
"נועה," אמרה אלה, אחרי הרבה זמן, בחושך. "מה את רוצה שהיא תגיד? מחר?"
נועה חשבה. "אני רוצה שהיא תגיד למה," היא אמרה. "לא כדי לסלוח. כדי להבין. אני לא יכולה לסגור משהו שאני לא מבינה. זה כמו רשימה בלי סעיף אחרון."
"ואני רוצה לראות את הפנים שלה," אמרה אלה. "כשהיא תסתכל עלינו. שתינו. ביחד. היא הפרידה בינינו בארבע בבוקר. ומחר בארבע אחר הצהריים, היא תראה אותנו יושבות זו ליד זו, על הספה שלה."
"זה כמעט כמו סיום של סרט," אמרה נועה.
"זה לא סיום," אמרה אלה. "זה רק הלילה. סבתא אמרה."
שתיהן שתקו. מהחלון נשמע הפעמון של הכנסייה. אחת עשרה ושלושה רבעים, אחר כך חצות, אחר כך רבע.
"טל," לחשה נועה פתאום.
"מה?"
"זה השם שאמא ואבא נתנו לך. בסוד. כשחשבו שמתת. אף פעם לא שאלתי אותך אם את רוצה אותו."
אלה חשבה הרבה זמן. "אני אלה," היא אמרה בסוף. "אבל את יכולה לקרוא לי טל. רק את. רק כשחושך. ככה יהיה לי שם שרק את יודעת."
"לילה טוב, טל," לחשה נועה.
"לילה טוב, הזקנה," לחשה אלה. "בעשרים ושתיים דקות."
ואז נועה התחילה לזמזם. בשקט. את השיר. ואלה הצטרפה. ומהמיטות האחרות, בחושך, בלי לפקוח עיניים, הצטרפה גם ליבי, וג'ס, שכיבתה סוף סוף את הטלפון. ארבעה קולות, בחדר אחד, את השיר שבלי מילים, עד שהקולות נעשו איטיים יותר, ואיטיים, ונרדמו.
* * *
ובצד השני של העיר, בבניין ישן עם מדרגות עץ, בקומה השלישית, דלק אור אחד, בחלון של מטבח קטן.
מישהי עמדה ליד המדף שמעל הכיריים, מתחת למנורה צהובה, ואפתה. עוגיות ירח, בעיגולים, על תבנית. והריח של חמאה, ושל וניל, ושל משהו חמוץ, עלה עד התקרה.
ליד התבנית עמדה צנצנת זכוכית חדשה, ריקה. והיד, עם טבעת הכסף, מילאה אותה לאט בסוכריות לימון, אחת אחת, כמו שסופרים. ואחר כך קשרה עליה, בחוט, תווית קטנה מקרטון חום.
ועל התווית, בכתב עגול, מסודר, עם לולאות קטנות, היא כתבה מילה אחת:
"לתאומות."