דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 80: ההגה

"שני אנשים בכל סירה," אמר קובי, עם הלוח של זהבה ביד ועם קרם כתום שכבר כיסה לו חצי פנים. "סקיפר ואיש צוות. הרגטה בחמש. האימון עכשיו. ומי שמתהפך באימון…" הוא חשב רגע. "…לומד משהו. זה טוב. אמונה."

"שני אנשים בכל סירה," אמר קובי, עם הלוח של זהבה ביד ועם קרם כתום שכבר כיסה לו חצי פנים. "סקיפר ואיש צוות. הרגטה בחמש. האימון עכשיו. ומי שמתהפך באימון…" הוא חשב רגע. "…לומד משהו. זה טוב. אמונה."

על החוף עמדו כל הקבוצות, עם חגורות הצלה כתומות, ליד הסירות. הדגים כבר היו מוכנים: מאיה, כסקיפרית, ועדי, היורקת, כאשת צוות. הכרישים שלחו את רועי ואת אסף, שעדיין התגאה בקליעה בחץ וקשת, וסיפר על זה לכל מי שעבר. הלימונים שלחו שני ילדים שנראו מבוהלים כל כך, שקובי נתן להם חגורה נוספת כל אחד, "ליתר ביטחון".

והגרביים התווכחו.

"ברור שדניאל סקיפר," אמר נדב. "הוא אלוף נוער. אין שאלה. השאלה היא רק מי איש הצוות."

"אני," אמרה שירה.

"את כבדה מדי," אמר נדב.

שירה הסתכלה עליו. נדב החוויר.

"מבחינה אווירודינמית!" הוא הוסיף מהר. "רק מבחינה אווירודינמית! איש הצוות צריך להיות קל. הכי קל. ואם מסתכלים על הנתונים…"

כולם הסתכלו על בן.

בן הסתכל על הסירה.

היא הייתה קטנה. לבנה. עם מפרש מקופל ועם מספר שבע על הדופן. סירה שבע. זאת שקובי תיקן לה את ההגה. זאת שדניאל ומאיה שטו בה, כשהוועדה צפתה מהמזח עם משקפת. בן הכיר כל סנטימטר שלה, מרחוק. מקרוב, הוא לא נגע בה אף פעם.

"רק בשביל הנקודות," הוא אמר לבסוף. "סעיף שלוש."

"סעיף שלוש," הסכים דניאל.

* * *

הם דחפו את הסירה למים ביחד. דניאל מלפנים, בן מאחור. המים הגיעו להם לברכיים, אחר כך למותניים. דניאל קפץ פנימה בתנועה אחת, כמו מי שעשה את זה אלף פעם, ואז הושיט יד.

בן הסתכל על היד.

אתמול בלילה, במים הרדודים, הוא ישב באופטימיסט, וזה היה בסדר. אבל אז דניאל החזיק את החרטום. עכשיו אף אחד לא יחזיק אותה. עכשיו היא תזוז.

הוא לקח את היד.

הסירה התנדנדה כשהוא נפל פנימה, בחוסר אלגנטיות מוחלט, עם הברך בתוך דלי הדלייה. דניאל לא צחק. דניאל רק פתח את המפרש, והרוח תפסה אותו, והסירה זזה.

היא זזה באמת. לא צפה. זזה. המים התחילו לזרום מתחתיה, עם צליל קטן, כמו מישהו שמוזג מים לכוס, והחוף התרחק.

בן תפס בדופן עם שתי ידיים.

"תנשום," אמר דניאל. "כמו לפני פנדל."

בן נשם. ארוך. הוא הסתכל על הנקודה. הנקודה, הפעם, הייתה המצוף הכתום, זה מהשחייה הלילית, שנראה ביום הרבה יותר קרוב.

"אתה בסדר?" שאל דניאל.

"לא," אמר בן. "אבל תמשיך."

* * *

הם שטו עשר דקות. דניאל ליד ההגה, בן באמצע, עם החבל של המפרש ביד, ועם פנים של מי שמחזיק רימון. דניאל הסביר בשקט, בלי ארנבים ובלי עצים. תמשוך קצת. תשחרר קצת. עכשיו תזוז לצד השני. תתכופף. הבום עבר מעל הראש של בן, בדיוק בזמן, ובן הבין למה קוראים לזה בום.

"זה בגלל הקול," הוא אמר. "אם הוא פוגע לך בראש. בום."

"אולי," אמר דניאל. "אף פעם לא בדקתי."

"אל תבדוק עליי."

מהמזח נשמעה צעקה. שירה, עם הקונוס. "ובצד ימין של המסך, גבירותיי ורבותיי, אנחנו רואים את בן נבון, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בתוך סירה שזזה! מבחינה טכנית הוא עדיין חי!"

בן לא הסתובב. אבל הוא הרים יד אחת מהחבל, ונופף לאחור. ומיד החזיר אותה, כי הסירה זזה.

ואז דניאל עשה משהו שבן לא ציפה לו.

הוא הוריד את היד מההגה.

"תחליף איתי," הוא אמר.

"מה?"

"תשב פה. תיקח את ההגה."

"לא."

"רק דקה."

"דניאל, לא. אני לא… אני לא יודע. אני הכי גרוע. אתמול התהפכתי על ספסל."

"אז היום תתהפך על מים," אמר דניאל, "זה אותו דבר, רק יותר רטוב." הוא הסתכל על בן. "אתה קורא אגן. אתה קורא ידיים. אתה קראת את המשרוקיות של זהבה. הרוח זה בדיוק אותו דבר. היא אומרת לך מה היא הולכת לעשות לפני שהיא עושה. אתה רק צריך להסתכל על המפרש."

בן הסתכל על דניאל הרבה זמן. ואז, לאט, באותה תנועה מגושמת של מי שעולה על סוס זר, הוא זחל לאחור. דניאל זחל קדימה. הם החליפו מקום באמצע הכנרת, והסירה התנדנדה בפחד, ובן התיישב, ולקח את ההגה.

זה לא היה מטאטא.

זה היה חם מהשמש, וחלק מהשנים, ורטט קצת ביד, כמו משהו חי. בן הרגיש את המים דרכו. את הסירה. את הרוח. הכול עבר דרך מוט עץ אחד, ישר לכף היד שלו.

"תמשוך אליך," אמר דניאל.

בן משך. הסירה הסתובבה. לכיוון ההפוך, כמו שדניאל אמר.

"זה מטומטם," אמר בן.

"זה פיזיקה."

"זה עדיין מטומטם." אבל הוא חייך. הוא לא הצליח להפסיק לחייך. הוא שט. הוא, בן נבון, ששנא סירות, שפחד מסירות, ששאל בשבוע הראשון אם אפשר לקבל פטור רפואי משייט בגלל "אלרגיה למים", שט סירה. ישר אל המצוף הכתום. ישר אל הנקודה.

* * *

הוא החזיק מעמד שלוש דקות.

אחר כך הגיע משב רוח. חזק, מהצד, מהכיוון של הגבעה, בדיוק כמו זה שזרק את נדב לתוך הלימונים. המפרש התנפח. הסירה נטתה. ובן, שקרא אגנים וידיים ומשרוקיות, לא הספיק לקרוא את הרוח.

"תשחרר!" צעק דניאל. "תשחרר את החבל!"

בן לא שחרר. בן החזיק חזק יותר. כי ככה הוא עשה תמיד, עם כל דבר שהפחיד אותו. הוא החזיק חזק יותר.

הסירה התהפכה.

זה קרה לאט, ואז מהר. העולם הסתובב. השמיים היו פתאום למטה, והמים היו פתאום למעלה, ואז הכול היה ירוק, ושקט, ומלא בועות. בן היה מתחת למים. בכנרת. עמוק, יותר עמוק מבמים הרדודים, יותר עמוק משהוא היה אי פעם.

ובמשך שנייה אחת, הפחד הגיע. כל הפחד של כל הקיץ, של כל החיים, בבת אחת. אני טובע. אין אף אחד. אף אחד לא יבוא.

ואז החגורה משכה אותו למעלה.

הוא יצא מהמים, משתעל, עם מים באף, ובאוזניים, ובפה. הסירה שכבה לידו על הצד, עם המפרש שטוח על המים, כמו ציפור עייפה. והיד שלו עדיין החזיקה בחבל של המפרש. הוא לא שחרר אותו אף פעם. גם מתחת למים.

"בן!" דניאל היה כבר לידו, שוחה, עם הפנים לבנות לגמרי. "בן! אתה בסדר? תחזיק בחבל! תחזיק בחבל, אני פה!"

תחזיק בחבל, תסתכל ישר קדימה. זה היה השיר של נעמה. בן ידע אותו. בן שמע את דניאל מזמזם אותו כל הקיץ, ליד המזח, בשקט, כשדניאל חשב שאף אחד לא שומע.

בן הסתכל על דניאל. על הפנים הלבנות שלו. על הפחד בעיניים שלו, פחד אמיתי, גדול יותר מכל דבר שבן ראה אצלו אי פעם.

ואז בן התחיל לצחוק.

* * *

הוא צחק כל כך חזק שהוא בלע עוד מים, ושיעל, וצחק שוב. הוא צחק עם הראש אחורה, תלוי בחגורה, עם החבל ביד, באמצע הכנרת, ליד סירה הפוכה. הוא צחק כמו שלא צחק אף פעם, אפילו לא באוהל, אפילו לא על הספסל.

"מה?" שאל דניאל, מבולבל לגמרי. "מה מצחיק? בן, התהפכנו!"

"אני יודע!" צעק בן. "התהפכנו! על מים! אמיתיים!" הוא שיעל. "ואני בסדר! דניאל, אני בסדר! אני בכנרת, מתחת לסירה, ואני בסדר!"

דניאל הסתכל עליו. ולאט, הצבע חזר לו לפנים. ואחריו חזר החיוך. ואחריו, אחרי כמה שניות, גם הוא התחיל לצחוק, ושניהם צפו שם, בחגורות הכתומות, וצחקו, ועל המזח כל הגרביים קפצו וצרחו, ושירה צעקה לתוך הקונוס, "התהפכות! התהפכות היסטורית! ואף אחד לא מת! חוזר: אף אחד לא מת!"

"סעיף ארבע," אמר דניאל, כשהוא הצליח לנשום. "זאת אשמתי. לגמרי. לתמיד."

"לא," אמר בן.

דניאל הסתכל עליו.

"לא," חזר בן, וניגב מים מהעיניים. "זאת הייתה אשמתי. לא שחררתי את החבל. אתה אמרת לשחרר, ואני החזקתי." הוא שתק. "אני מבטל את סעיף ארבע."

"אתה לא יכול לבטל סעיף," אמר דניאל. "זה חוזה."

"אני חתמתי עליו. אני יכול לבטל אותו."

* * *

הם הפכו את הסירה בחזרה ביחד, כמו שקובי לימד. דניאל עלה על הסנפיר, משך, והסירה הזדקפה, מטפטפת, עם המפרש תלוי ממנה כמו כביסה. בן טיפס פנימה, הפעם בלי שום אלגנטיות, אבל גם בלי עזרה.

כשהם הגיעו לחוף, כל המחנה חיכה. גם מאיה, עם עדי. גם רועי, שצעק "ברוך הבא למועדון!", כי גם הסירה שלו התהפכה, לפני עשר דקות, בלי שאף אחד שם לב. גם עידו, מהלימונים, עם הטלפון של אמא שלו ביד, ועם פנים של מי שכבר למד את הלקח, והוריד אותו מיד, בלי לצלם.

בן ראה את זה. הוא ראה את עידו מוריד את הטלפון, כמו שמאיה הורידה אותו אתמול. בגלל סעיף חמש. בגלל שכולם כבר ידעו.

בן עמד על החוף, ספוג, עם חגורת ההצלה הכתומה, עם אצה בשיער, עם החבל של המפרש עדיין כרוך סביב היד. הוא נראה נורא. הוא נראה בדיוק כמו מה שהוא לא רצה שאף אחד יראה, אף פעם, כל הקיץ.

"עידו," הוא אמר.

עידו קפא. "לא צילמתי! אני נשבע!"

"אני יודע," אמר בן. "תצלם."

כל החוף השתתק.

"מה?" שאל עידו.

"תצלם," אמר בן. "אותי. ואותו." הוא הצביע על דניאל, שעמד לידו, ספוג באותה מידה. "עם החגורה. עם האצה. עם הכול." הוא הסתכל על דניאל. "אני מבטל גם את סעיף חמש."

דניאל לא אמר כלום. הוא לא יכול היה. הוא רק עמד שם, ליד בן, כתף ליד כתף.

עידו הרים את הטלפון. ידיים רועדות. "שלוש," הוא אמר. "שתיים…"

ובאחת, בן הרים את היד, עם החבל עדיין כרוך סביבה, והניח אותה על הכתף של דניאל.

קליק.

* * *

אחר כך, לפני שהלכו להתייבש, בן הוציא מהכיס את הדף של העסקה. הדף המקופל, הרטוב עכשיו, שהוא שמר מאז השבוע השני. הדיו נמרח, אבל עוד אפשר היה לקרוא.

סעיף 4. אם הסירה מתהפכת, זאת אשמתו של דניאל כרמלי. לגמרי. לתמיד. סעיף 5. אף אחד לא מצלם אותי בחגורת הצלה.

הוא לקח עט מנדב, שתמיד היה לו עט, ומחק את שני הסעיפים. לא מחיקה של כעס. קו אחד, ישר, דק, על כל אחד.

ומתחת, בכתב עקום, הוא כתב:

סעיף 6. ברגטה, מחזיקים בחבל. ביחד.

הוא הושיט את הדף לדניאל. דניאל קרא. הוא קרא את זה פעמיים, כמו שבן קרא את סעיף ארבע, לפני הרבה זמן, כשעוד לא האמין לאף מילה בדף הזה.

"אני חותם," אמר דניאל.

"אתה לא צריך," אמר בן. "זה כבר נכון."

ומעל הכנרת, בדיוק אז, קובי צעק לתוך המגפון של זהבה, שהוא לקח בלי רשות: "הרגטה בעוד שעה! כולם לסירות בחמש! אמונה!"

והאדמירלית, מהקנים, ענתה לו.

מה שקורה במחנה פרק 80: ההגה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין