בחמש בדיוק זהבה עמדה על קצה המזח, עם חמש משרוקיות על השרשרת ועם פנים של מי שחיכתה לרגע הזה שלושים ושבע שנה.
"ילדים," אמרה. "הורים שלא כאן. אווזה." היא הנהנה לעבר הקנים, ומשם נשמעה געגוע עצבני אחד. "זאת הרגטה האחרונה של הקיץ. מסלול של שלושה מצופים: הכתום, הצהוב, והאדום שליד הסלעים. סביב האדום וחזרה למזח. מקום ראשון מקבל עשרים נקודות. שני, שתים עשרה. שלישי, שש." היא הרימה את משרוקית הכסף. "ומי שמתהפך, עולה בחזרה. אין פה דבר כזה, לוותר."
"אין פה דבר כזה, לוותר," חזר קובי מהסירה המנועית, עם הקרם הכתום ועם שלוש חגורות הצלה עליו, אחת על השנייה, כמו בצל.
על החוף עמד כל המחנה. הקטנים מהשחפים ישבו בשורה עם שלטים שליהי הכינה להם בבוקר: הגרביים הרטובות, הדגים המעופפים, הכרישים, ושלט אחד, קטן ועקום, שאלי כתב לבד: כולם (חוץ מהאווזה). שירה עמדה על הסלע הגבוה עם הקונוס, ונדב עמד לידה עם המחברת, העט, ומשהו שנראה כמו מחשבון וגם כמו תפילה.
"מצב הטבלה," הכריז נדב בקול רועד. "גרביים מאה ארבע עשרה. דגים מאה ושש. כרישים מאה. אם אנחנו ראשונים, נגמר הסיפור. אם אנחנו שניים והדגים ראשונים…" הוא בלע רוק. "אני לא רוצה לדבר על זה. זה תרחיש שלא מופיע במחברת."
"למה?" שאל אלון.
כולם הסתובבו. אלון לא שאל שאלות. אף פעם.
"כי הוא מפחיד אותי," אמר נדב בכנות.
* * *
בסירה שבע, בן ישב באמצע, עם החבל ביד ועם הדף הרטוב של העסקה מקופל בכיס של חגורת ההצלה, בתוך שקית ניילון שהוא ביקש משמעון. שמעון נתן לו שקית של לחמניות, ועכשיו הכיס שלו הריח קצת כמו בוקר.
"אתה בסדר?" שאל דניאל.
"לא," אמר בן. "אבל אל תשאל אותי שוב, כי אז אני אצטרך לחשוב על זה."
"בסדר."
"ואם אני אתהפך, אני אצחק. סיכמנו."
"סיכמנו."
ליד סירה שבע עמדה סירה תשע, עם מאיה ועדי. מאיה הסתכלה עליהם, ואז על דניאל, ואז שוב על דניאל, קצת יותר מדי זמן. היא הרימה שתי אצבעות לעבר העיניים שלה, ואז הפנתה אותן אליו. אני רואה אותך.
"זה איום?" שאל בן.
"זה… לא יודע," אמר דניאל, והאוזניים שלו האדימו.
"זה איום," החליט בן. "איום רומנטי. אני אשאל את ליהי אם יש לזה תווית."
מהחוף, כאילו שמעה, ליהי הרימה את מכונת התוויות באוויר ונופפה בה. טיק. זמזום. בן העדיף לא לדעת מה כתוב שם.
מצד ימין, בסירה של הכרישים, רועי כבר צעק. "כרמלי! נווון! אני אנצח אתכם, ואז אני אקנה לכם גלידה! מנחמה!"
"הוא נחמד עכשיו," אמר בן. "זה מבלבל אותי."
"גם אותי," אמר דניאל.
ואסף, שישב ליד רועי, לא אמר כלום. אסף נראה ירוק קצת. בן שם לב לזה, כי בן תמיד שם לב לדברים כאלה. איך אסף מחזיק את הצד של הסירה בשתי ידיים. איך הוא לא מסתכל על המים. בן הכיר את הפנים האלה. הוא ראה אותן במראה כל הקיץ.
ואז זהבה שרקה.
* * *
הסירות יצאו כמו להקת ברווזים שקיבלה הוראות סותרות. הלימונים הסתובבו מיד במעגל, והמשיכו להסתובב במעגל, בנחישות של מי שהחליט שזה המסלול שלהם. הכרישים זינקו קדימה. סירה תשע של מאיה תפסה רוח ועפה.
ודניאל חיכה.
"למה אנחנו לא זזים?" לחש בן.
"כי הרוח עוד לא אמרה לנו."
"דניאל, כולם זזים!"
"תסתכל על המפרש."
בן הסתכל. המפרש היה רגוע. ואז, בבת אחת, הוא רעד. קצת. כמו ירכיים של שוער רגע לפני שהוא קופץ. כמו השרשרת של זהבה לפני אבן.
"עכשיו," אמר בן.
ודניאל חייך. "עכשיו."
הרוח מילאה את המפרש, והסירה זינקה. בן הרגיש את זה בבטן, באוזניים, בשיניים. המים רצו מתחתיהם, והם עברו את הלימונים, שנופפו להם בשמחה מתוך המעגל, ואחר כך את הכרישים, ורועי צעק משהו שהרוח לקחה ממנו.
ליד המצוף הכתום הם היו שניים, צמודים לסירה של מאיה. ליד הצהוב, דניאל עשה את זה.
"הסיבוב של נעמה," אמר. "החצי הראשון. מוכן?"
"לא."
"יופי. עכשיו!"
בן משך כשהוא אמר למשוך, והתכופף כשהוא אמר להתכופף, והבום עבר מעל הראש שלו בלי לעשות בום. הסירה חתכה את הרוח בתנועה אחת, חלקה, כמעט בלתי אפשרית, כמו מי שעובר שער בלי לפתוח אותו. וכשבן הרים את הראש, הם כבר היו ראשונים.
מהחוף עלה רעש. רעש אמיתי. שירה צרחה לתוך הקונוס משהו על "היסטוריה", ונדב צרח משהו על "סטיית תקן", ואלי צרח סתם, כי כולם צרחו.
"אנחנו ראשונים," אמר בן. "דניאל. אנחנו ראשונים!"
"עוד לא," אמר דניאל. "עוד האדום."
* * *
המצוף האדום עמד ליד הסלעים, במקום שבו הרוח מהגבעה נכנסת למים בבת אחת, בלי לבקש רשות. קובי הסביר את זה בבוקר שלוש פעמים, ובכל פעם הוסיף "אמונה" בסוף, כאילו זה פותר משהו.
הם עברו את האדום ראשונים. מאיה מאחוריהם, במרחק שתי סירות. הכרישים אחריה, קרובים מדי לסלעים.
ואז בא המשב.
בן ראה אותו קודם. לא את הרוח עצמה, את הסימן שלה: פס כהה על המים, שרץ אליהם מהגבעה כמו כלב. הוא צעק "רוח!" ודניאל שחרר את החבל בזמן, והסירה נטתה ונשארה.
אבל הסירה של הכרישים לא נשארה.
היא נטתה, ונטתה, והתהפכה. ובן, שהסתכל אחורה, ראה את רועי צף מיד, בחגורה הכתומה, מקלל ברצף ובאופן מרשים. ולא ראה את אסף.
"דניאל," אמר בן. השקט בקול שלו הפחיד אפילו אותו. "אסף לא עלה."
דניאל הסתובב. רגע אחד, ובן ראה בפנים שלו בדיוק מה הוא רואה: המצוף האחרון, המזח, עשרים נקודות, גביע. ואת הפנים של אסף, ירוקות, על הסירה, לפני ההתחלה.
"מתחת למפרש," אמר בן. "הוא נתקע מתחת למפרש."
קובי, בסירה המנועית, היה רחוק. הוא כבר נסע לשם, אבל לאט, כמו מי שיודע שהוא לא יודע לשחות. מאיה הייתה הכי קרובה. היא כבר התחילה לסובב את ההגה.
ודניאל הניע בראש לעברה. לכי.
מאיה הסתכלה עליו שנייה. ואז הבינה. והמשיכה ישר.
"תחזיק חזק," אמר דניאל לבן. "זה החצי השני."
* * *
בן לא ידע מה זה החצי השני. אף אחד לא ידע. נעמה לימדה אותו רק את דניאל, ואמרה שהוא "לא בשביל לנצח, בשביל משהו אחר". כל הקיץ בן חשב שזה משפט של אמהות. משהו שאומרים.
עכשיו הוא הבין.
דניאל משך את ההגה בבת אחת, ובאותו רגע שחרר וגם משך, בשתי ידיים, בתנועה שבן לא היה מצליח לתאר גם אם היו נותנים לו מחברת שלמה. הסירה לא הסתובבה. היא חזרה. כמו שמישהו שוכח משהו בבית ונכנס בחזרה, בצעד אחד, בלי לחשוב. נגד הרוח. נגד הכול. היישר לעבר הסירה ההפוכה.
"החצי הראשון בשביל ללכת קדימה," אמר דניאל, והקול שלו נשבר רק קצת. "החצי השני בשביל לחזור בשביל מישהו."
בן לא אמר כלום. הוא החזיק בחבל.
הם הגיעו. דניאל קפץ למים בלי להוריד את החגורה, ובן נשאר בסירה, לבד, עם ההגה ועם החבל. לבד. בסירה. ליד סלעים. בשנייה שהייתה צריכה להיות הכי מפחידה בקיץ, בן גילה שהוא בכלל לא חושב על עצמו.
"אסף!" צעק רועי. "הוא מתחת! הוא תפוס בחבל!"
דניאל צלל מתחת למפרש. שנייה. שתיים. שלוש. בן ספר בקול, כמו שנדב סופר, כי ככה זה פחות מפחיד. ארבע. חמש.
ואז דניאל עלה, ואסף איתו, משתעל, בוכה, עם החבל של המפרש עדיין כרוך סביב הקרסול, ודניאל שחרר אותו בתנועה אחת, כמו מי שקושר ומתיר קשרים כל החיים.
"תן לי אותו!" צעק בן, והושיט יד. "תן לי אותו, אני מחזיק!"
והוא החזיק. הוא תפס את אסף ברצועה של החגורה ומשך, ואסף נשען על הצד של סירה שבע, רועד, ובן לא עזב אותו. לא עזב אותו עד שקובי הגיע, עד שקובי משך אותו לסירה המנועית בתנועה מגושמת אחת, עם שלוש חגורות הצלה על עצמו, עד שאסף אמר בשקט, "אני בסדר," ואז שוב, "אני בסדר."
"מצוין," אמר קובי, חיוור לגמרי מתחת לקרם. "מצוין. אמונה. אני הולך להקיא."
רועי עדיין היה במים, נאחז בסירה ההפוכה של הכרישים. השיער שלו נדבק למצח, והחגורה הכתומה עלתה לו עד האוזניים, כך שהוא נראה כמו גזר מבוהל.
"חזרתם," אמר. הוא הסתכל על דניאל, ואז על בן. "הייתם ראשונים. ראיתי. הייתם ראשונים, וחזרתם."
"אסף היה מתחת," אמר בן, כאילו זה מסביר הכול. ואולי זה באמת הסביר הכול.
רועי שתק רגע. אחר כך שלח יד רטובה וטפח לבן על הכתף, פעם אחת, חזק מדי, כמו שטופחים על כתף של שחקן שהבקיע. "יתוש," אמר. "אני חייב לך גלידה. בלי נחמה הפעם. סתם גלידה."
"שתיים," אמר בן. "גם לו."
"שתיים," הסכים רועי. "ואני אגיד לאבא שלי שהפסדתי. ואני אגיד לו גם למה." הוא חייך חיוך קטן ומוזר. "נראה מה הוא יגיד על זה."
* * *
מאיה עברה את קו הסיום ראשונה. הם שמעו את זה מרחוק, את החוף מתפוצץ, את שירה צורחת "דגים! דגים מעופפים!" ואז, כמעט מיד, "רגע, מה קרה שם ליד הסלעים?"
דניאל טיפס בחזרה לסירה. המים נטפו לו מהשיער, מהאף, מהחגורה. הוא נשם בכבדות. הוא הסתכל על בן.
"אנחנו נגמור שניים," אמר.
"אני יודע."
"זה אומר שאולי לא ננצח."
"אני יודע," אמר בן. ואז, אחרי רגע: "סעיף שש. מחזיקים בחבל. ביחד. לא כתוב שם שום דבר על לנצח."
דניאל צחק. צחוק קטן, עייף, רטוב. הוא תפס את ההגה. "רוצה להוביל אותנו הביתה?"
בן הסתכל על ההגה. על המזח הרחוק. על הלימונים, שעוד הסתובבו במעגל, נחושים ומאושרים.
"כן," אמר.
והוא הוביל. לאט. עקום. פעמיים לכיוון הלא נכון ופעם אחת לכיוון של האווזה, שבדיוק יצאה מהקנים לראות מה הרעש. אבל הוא הוביל. ושני אנשים בסירה אחת, רטובים לגמרי, חצו את הקו השני, ומהחוף עלה הרעש הכי גדול של היום, גדול יותר מזה של המנצחים.
כי כולם ראו.
על המזח חיכתה מאיה. היא לא אמרה כלום. היא רק הושיטה לדניאל יד ועזרה לו לעלות, ולא עזבה אותה רגע אחד אחר כך. אולי שניים.
"אז זה החצי השני," אמרה בשקט.
"זה החצי השני," אמר דניאל.
"היא הייתה חכמה, אמא שלך."
"כן," אמר דניאל. "מאוד."
ומאחוריהם, נדב עמד עם המחברת ועם המחשבון ועם הפנים של מי שגילה את התרחיש שלא הופיע אצלו במחברת.
"מאה עשרים ושש," לחש. "לשתי הקבוצות. מאה עשרים ושש ומאה עשרים ושש." הוא הרים את הראש. "זה תיקו. זה תיקו מושלם. אני צריך לשבת."
והוא ישב. על האווזה.
זה, כולם הסכימו אחר כך, היה טעות.