אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 82: הסוד של חוטי

הן עמדו ככה הרבה זמן. אמי על הבמה, עם הדף המקופל ביד. וחוטי בפתח, עם הצעיפים, בלי לזוז.

הן עמדו ככה הרבה זמן. אמי על הבמה, עם הדף המקופל ביד. וחוטי בפתח, עם הצעיפים, בלי לזוז.

ואז חוטי הסתובבה, וברחה.

אמי לא רצה אחריה. זה היה הדבר הראשון שהיא החליטה, עוד לפני שהבינה שהחליטה. כי כשמישהו בורח, ורצים אחריו, הוא רק בורח יותר מהר. את זה היא למדה בלילה הראשון שלה בבית הגבעה, כשהיא עצמה ברחה, ורותי לא רצה אחריה, אלא רק חיכתה, עם כוס שוקו, על המדרגה השלישית, עד שאמי חזרה לבד.

אז אמי ירדה מהבמה, לאט, והכניסה את הדף לכיס. ולא סיפרה לאף אחד. לא לליאו, שחיכה לה בספרייה עם מפה של כל הבמה, ועם חצים. לא לשירה, שהייתה מוכנה כבר לבטל את כל ההצגה. ולא לבני, שהציע לשים מצלמה מאחורי הקלעים, ומכיוון שלא הייתה לו מצלמה, הציע לשים את עצמו, מאחורי הוילון, כל הלילה, עם פנס ועם שקית במבה.

במקום זה, היא הלכה לחדר השקט.

החדר השקט היה המזווה הקטן, הנסתר, מאחורי הדלת הירוקה, זה שמצאו בתעלומת הנרות. דוד ניקה אותו, וזהבה הביאה לשם כרית ושמיכה, וגברת כהן תלתה על הדלת שלט קטן, בכתב היד שלה: החדר השקט. פה לא שואלים שאלות. וזה היה החוק היחיד שם. מי שבא, בא. מי שרוצה לבכות, בוכה. מי שרוצה לשתוק, שותק. ואף אחד, לא ילד, לא מדריך, אפילו לא בלשית, לא שואל למה.

והחדר לא היה ריק. כמו שאמי ידעה שהוא לא יהיה.

חוטי ישבה בפינה, על הכרית, עם הברכיים מתחת לסנטר, ועם הצעיפים מסביב לכל הגוף, כמו גולם של פרפר. היא לא הסתכלה על אמי. ואמי לא אמרה כלום. היא רק נכנסה, וסגרה את הדלת הירוקה בשקט, וישבה לידה, על הרצפה. כתף ליד כתף. וחיכתה.

כי ככה עושים בחדר השקט. לא מדברים ראשונים. נותנים למי שבא קודם להחליט אם הוא רוצה לדבר בכלל. ואמי, שכבר ישבה בחדר הזה כמה פעמים, לבד, עם הכפתור הכחול ביד, ידעה כמה זה טוב, כשמישהו פשוט יושב לידך ולא מבקש ממך כלום.

הן ישבו ככה עשר דקות. אולי יותר. מבחוץ, מהחצר, נשמעו צעקות של משחק כדורגל, וקוקו שהתלונן על משהו, והקול של זהבה שקראה למישהו לבוא לקחת את הכביסה שלו לפני שהיא נותנת אותה לסוכר. ובפנים, בחדר השקט, היה רק הקול של הנשימה של שתיהן. ואמי הוציאה מהכיס את הדף, המקופל, עם החוטים, והניחה אותו על הרצפה, ביניהן. בלי מילה.

וחוטי הסתכלה עליו. ואז התחילה לדבר.

"בכיתה א'," היא אמרה, בקול קטן, "הייתה מסיבת חנוכה בבית הספר. הישן. לפני שבאתי לפה. והמורה בחרה בי להיות הנר. הנר השמיני, הכי גבוה. היה לי כובע של להבה, מצהוב ומכתום. והייתי צריכה לשיר שיר לבד. רק ארבע שורות." היא משכה בצעיף. "וכל ההורים ישבו. ההורים של כולם. והאמא שלי לא באה. היא אמרה שתבוא, והיא לא באה. ואני עמדתי על הבמה, וחיפשתי אותה, בשורות, ולא מצאתי, והשיר… הוא פשוט נעלם. כמו שהמים נגמרים באמבטיה. פתחתי את הפה, ולא יצא כלום. וכולם חיכו. והמורה לחשה לי את המילה הראשונה. ועוד פעם. ואז ילד אחד בשורה הראשונה צחק. ואחריו עוד אחד. ואז כולם." היא עצרה. "ואני עמדתי שם עם כובע של להבה, וכולם צחקו. וזה היה הרגע הכי גרוע בחיים שלי."

אמי לא אמרה כלום. כי בחדר השקט לא שואלים. אבל היא הזיזה את הכתף, קצת, כך שהיא נגעה בכתף של חוטי יותר חזק.

"מאז אני שרה רק במקלחת," אמרה חוטי. "עם המים פתוחים. כי שם אף אחד לא רואה. ואז שירה אמרה 'אודישנים', ואני… רציתי כל כך. את לא יודעת כמה רציתי. רציתי להיות אסתר. היא הייתה מפחדת, אסתר. אמרת את זה פעם, את זוכרת? בחנוכה, כשקראנו את המגילה המצוירת. אמרת שהיא פחדה מהמלך, ונכנסה בכל זאת. וחשבתי, אם היא יכלה… אז ניגשתי. ולחשתי. וחשבתי שזהו, שזה נגמר, ששירה תבחר במאיה. והיא בחרה בי." חוטי הסתכלה, סוף־סוף, על אמי. העיניים שלה היו רטובות. "והתחלתי לפחד כל כך, שלא הצלחתי לישון. כל לילה ראיתי את הבמה. ואת הכובע של הלהבה. ואת כולם צוחקים. אז…" היא הצביעה על הדף. "אז חשבתי שאם אסתר תיעלם, אולי ההצגה תתבטל. ואם ההצגה תתבטל, אף אחד לא יצחק. ואני לא אצטרך להגיד ששירה טעתה."

"והקשרים בחבל," אמרה אמי בשקט. זאת לא הייתה שאלה. זה היה רק סידור של הרמזים, בקול.

"שבעה," הודתה חוטי. "קשר מלח כפול. הכי חזק שאני יודעת. והכתר…" פתאום, באמצע הדמעות, הפה שלה התעקם, כמו מי שמנסה לא לצחוק. "את הכתר שמתי במקפיא כי לא היה לי איפה להחביא אותו. ושמעתי את זהבה באה. וזה היה הדבר הראשון שנפתח."

ואמי, שלא רצתה לצחוק, צחקה. וחוטי, שלא רצתה לצחוק, צחקה גם. בחדר השקט, בשקט, עם הידיים על הפה, עד שהדמעות של שתיהן כבר לא היו מעצב.

כשהפסיקו, חוטי אמרה: "את תספרי להם?"

"לא," אמרה אמי. "את תספרי. אם תרצי. ואני אעמוד לידך."

חוטי שתקה הרבה זמן. ואז שאלה את השאלה הכי קשה. "ומה אם אני אעלה על הבמה, והשיר שוב ייעלם?"

ואמי לא ידעה את התשובה. אבל היא ידעה מה בלשית עושה כשהיא לא יודעת את התשובה: היא אוספת צוות.

בערב, באותו יום, חוטי עמדה בחדר המשחקים, מול כל השחקנים, ומול שירה, ועם אמי לידה, והחזיקה בשתי ידיים ערימה של דפים מקופלים. עמודים שבע, ושמונה, וארבע־עשרה, וחמש־עשרה, ועשרים ואחת. ארבעים פעם כל אחד. ואת הכתר, שכבר הפשיר, ונראה קצת עצוב.

"זאת הייתי אני," היא אמרה. בקול רועד, אבל ברור. "אני לקחתי את הדפים. ואני קשרתי את החבל. ואני שמתי את הכתר במקפיא. כי אני מפחדת לשיר על במה. מפחדת נורא. ורציתי שההצגה תתבטל, כדי שלא אצטרך להגיד את זה." היא בלעה רוק. "סליחה. ובמיוחד סליחה לאוליבר, על הכתר. הוא עבד עליו יומיים."

לרגע, אף אחד לא אמר כלום. אמי החזיקה את הנשימה. ואז אוליבר, דווקא אוליבר, קם.

"זה בסדר," הוא אמר. "באמת. זה היה תעלול לא רע בכלל. במיוחד המקפיא. לא הייתי חושב על המקפיא." ואז, אחרי רגע, עם פנים רציניות לגמרי: "וחוץ מזה, המן צריך אסתר טובה. אם אין אסתר טובה, למי אני אפסיד בסוף? לסוס?"

"היי," אמר עומר.

ובני, המלך, שעד אותו רגע ישב עם הכתר על האף ולא אמר כלום, הרים את הכתר, וגירד את הראש. "רגע," הוא אמר. "אז אין קללה?"

"אין קללה," אמרה אמי.

"ואין מילה אסורה?"

"אין מילה אסורה."

בני נראה מאוכזב לרגע, ואז מרוצה. "טוב," הוא אמר. "כי אני כבר שלושה ימים ישן עם כתר על הראש, ויש לי סימן של עוגייה על המצח, ואם זה היה בשביל קללה שלא קיימת, אני רוצה לפחות שתדעו שזה כאב."

וכולם צחקו. אבל לא על חוטי. איתה. וזה, אמי ידעה, הבדל עצום. כמו ההבדל בין גשם לבין מקלחת.

שירה ירדה מהכיסא שלה, וכרעה מול חוטי. "שמעת מה קרה כשלחשת באודישן?" היא שאלה. "כל החדר הפסיק לנשום. ארבעים ילדים, ואף אחד לא זז. בגלל זה בחרתי בך. לא למרות הלחישה. בגלל הלחישה. מי שמצליחה לגרום לבית הגבעה לשתוק, תצליח לעשות הכול."

וגם גברת כהן, שעמדה בפתח, עם המשקפיים על קצה האף, ושאף אחד לא ראה שהיא שם, אמרה משהו. רק משפט אחד, ויצאה. "חנה," היא אמרה, והשתמשה בשם האמיתי של חוטי, השם שאף אחד לא משתמש בו, "גם אני מפחדת לדבר מול אנשים. כל שנה, בטקס של סוף השנה, הברכיים שלי רועדות מתחת לשמלה. ואף אחד לא יודע. חוץ מעכשיו." והיא הלכה, והשאירה מאחוריה ריח של קרם ידיים סגול, וחדר מלא ילדים שלא האמינו למה ששמעו.

ואז התחיל הצוות הסודי.

זה היה הרעיון של ליאו, שאוהב תוכניות עם שלבים. "פחד," הוא הסביר, בחדר שבע, כשכולם ישבו על המיטות, "זה כמו מים קרים בבריכה. אי אפשר לקפוץ מיד לעומק. אבל אפשר להכניס קודם את הבוהן. ואז את הרגל. ואז עד הברכיים." והוא כתב על דף את השלבים, עם מספרים. שלב אחד: לשיר בחדר השקט, לאמי בלבד. שלב שתיים: לשיר בחדר השקט, לאמי ולליאו. שלב שלוש: לשיר בחדר שבע, לכל הבנות. שלב ארבע: באולם, בלי קהל. שלב חמש: באולם, עם הצוות. שלב שש: פורים.

"ומה אם אני נתקעת בשלב שתיים?" שאלה חוטי.

"אז אנחנו נשארים בשלב שתיים," אמר ליאו, "עד שזה משעמם. פחד לא אוהב שעמום. הוא הולך למקום אחר."

וזה עבד. לאט, אבל עבד. בשלב אחד, חוטי שרה לאמי, בחדר השקט, עם העיניים עצומות, ובהתחלה הקול רעד, ואז הוא נעשה יציב, ואז, בשורה האחרונה, הוא היה הקול מהמקלחת. בשלב שתיים, ליאו בכה קצת, ואמר שזה אבק. בשלב שלוש, אליס ופני לא הסכימו מי מחאה כפיים ראשונה. ובשלב ארבע, באולם הריק, חוטי שרה מול ארבעים כיסאות ריקים, ואמרה שהכיסאות נראים לה כועסים, ואמי הושיבה על כל אחד מהם בובה, ודובי, וכרית, ופלאפל, עד שהקהל נראה כמו מסיבה של צעצועים, וחוטי צחקה באמצע השיר, והמשיכה.

ובכל ערב, אחרי החזרה הסודית, חוטי ישבה על המיטה וקלעה. אבל לא ירוק־לבן־חום. משהו חדש. צמיד זהוב, עם חוט אחד כחול באמצע. "צבע של אומץ," היא הסבירה, כשליאו שאל, "עם קצת פחד בפנים. כי אומץ בלי פחד זה סתם שוויץ." היא קלעה אחד לאמי, ואחד לליאו, ואחד לשירה, ואחד לאוליבר, על הכתר, ואחד, קטן מאוד, לפלאפל, שאכל אותו תוך שתי דקות, ונאלצה לקלוע לו עוד אחד, וגם אותו הוא אכל.

בלילה, אמי כתבה: תיק מספר 41: ההצגה שמישהו לא רצה. נפתר. מי: חוטי. למה: פחד. לא רוע. מה למדתי: לפעמים מי שהורס משהו הכי מפחד ממנו. ולפעמים הדבר הכי אמיץ שאפשר לעשות זה להגיד "אני מפחדת" מול ארבעים ילדים. והוסיפה, למטה: שלב חמש. עוד יומיים.

היא סגרה את הפנקס. וכמעט נרדמה. ואז, מלמטה, מהאולם הגדול, בשקט של אמצע הלילה, נשמע צליל.

פלינק.

צליל של פסנתר. נמוך. ואחריו עוד אחד. ועוד אחד. ואז שקט.

אמי התיישבה במיטה. כי בבית הגבעה היה רק פסנתר אחד, הפסנתר הישן והחום שבפינת האולם, עם המכסה הסגור, והמקשים הצהובים כמו שיניים של סבא. פסנתר שאף אחד לא ניגן בו כבר עשרים שנה, חוץ מדוד, פעם בשנה, ביום ההולדת של טובה. ועכשיו הייתה השעה שתיים בלילה. ודוד ישן כבר מזמן.

אמי הבלשית פרק 82: הסוד של חוטי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין