ביום שלישי, בארבע אחר הצהריים, חדר המשחקים של בית הגבעה היה מלא כל כך, שפלאפל נאלץ לשבת על הראש של דני.
שירה, המדריכה של הבנות, עם הגיטרה ועם הקוקו הגבוה, עמדה על כיסא, עם לוח ועם עט ועם פנים של במאית אמיתית מהטלוויזיה. "אודישנים!" היא הכריזה. "להצגת פורים של בית הגבעה! מגילת אסתר, בגרסה המיוחדת שלנו, עם שירים, עם ריקודים, ובלי אף אחד שנופל מהבמה. אוליבר."
"זה היה פעם אחת," אמר אוליבר, נעלב. "ובכוונה. זה היה חלק מההצגה."
"זאת הייתה מסיבת חנוכה," אמרה שירה. "ולא הייתה הצגה."
כולם צחקו, ושירה הקריאה את רשימת התפקידים מהלוח. המלך אחשוורוש. המן הרשע. מרדכי היהודי. ושתי המלכה. השומרים בגתן ותרש. הסוס של מרדכי, "שהוא תפקיד חשוב מאוד, ובלי מילים, ומתאים במיוחד למי שלא אוהב לזכור מילים". ובסוף, היא הורידה את הקול, כמו שמורידים קול לפני הפתעה: "והמלכה אסתר."
וכל הבנות של חדר שבע, ושל חדר חמש, ושל חדר שש, נשמו בבת אחת.
כל הבנות חוץ מאחת.
אמי ראתה את זה, כי אמי רואה דברים. זה בעצם כל מה שבלשית עושה, היא חשבה לפעמים: רואה את מה שכולם מסתכלים עליו ולא רואים. חוטי, שישבה לידה על השטיח, עם שלושת הצעיפים מיום השלג, כי היא החליטה שהם עכשיו "הסגנון שלה", לא נשמה. להפך. היא עצרה את הנשימה. והאצבעות שלה, שתמיד קולעות משהו, קפאו באמצע צמיד ירוק־לבן־חום.
ואמי ידעה למה. כי לפני שבוע, בלילה, כשכולם בחדר שבע ישנו, היא התעוררה לשמע קול. קול דק, צלול, נמוך מאוד, שר בתוך המקלחת, עם המים זורמים כדי שאף אחד לא ישמע. שר את השיר של אסתר, מהמגילה המצוירת שבספרייה. וזה היה הקול הכי יפה שאמי שמעה אי פעם, חוץ מהשיר של אמא שלה לפני השינה. וכשהמים נעצרו, יצאה מהמקלחת חוטי, בפיג'מה עם הפילים, ראתה את אמי ערה, והסמיקה עד הצעיף.
"לא שמעת כלום," היא לחשה.
"לא שמעתי כלום," הסכימה אמי. וזה נשאר סוד.
עכשיו, בחדר המשחקים, האודישנים התחילו. בני ניסה לתפקיד המלך, ואמר "הביאו לי את המלכה ושתי!" בקול עמוק כל כך שהחלונות רעדו, וזהבה צעקה מהמטבח שאם מישהו מביא מישהו, שיביא גם את המגש של העוגיות. אוליבר ניסה לתפקיד המן, וצחק צחוק מרושע כל כך טוב, שדני ברח מתחת לשולחן, ושקד אחריו, ופלאפל אחריהם. ליאו ניסה לתפקיד מרדכי, וקרא את השורות שלו בדיוק מושלם, בלי אף טעות, ועם הסבר קצר, בסוף, על ההיסטוריה של פרס העתיקה, שאף אחד לא ביקש.
ואז הגיע תור הבנות.
מאיה שרה יפה, וקצת מהר. אליס ופני רצו לעשות אודישן ביחד, לתפקיד אחד, "כי אף אחד לא ידע מי מאיתנו על הבמה", ושירה אמרה שזה בדיוק מה שמדאיג אותה. גם נגה מחדר שש שרה, ותמר, ועוד שלוש בנות מהגדולות. ואז שירה הסתכלה על הרשימה, ואמרה: "חוטי?"
כל החדר הסתובב.
חוטי לא זזה. אמי חשבה שהיא תגיד "לא", או "אני רק צופה", או שתברח, כמו שבורחים מאודישן בסרטים. אבל היא לא ברחה. היא קמה, לאט, כאילו הרגליים שלה עשויות מגומי, והלכה לאמצע החדר, ועמדה מול כולם. והידיים שלה רעדו. וגם הצעיפים.
"אני…" היא אמרה. ושתקה. ואז פתחה את הפה, ושרה.
אבל זה לא היה הקול מהמקלחת. זה היה לחש. לחש כל כך קטן, שהוא נשמע כמו נמלה ששרה בתוך קופסה. השורה הראשונה של השיר של אסתר יצאה רועדת, והשנייה עוד יותר, ובשלישית חוטי פשוט הפסיקה, והסתכלה על הרצפה, ואמרה, "סליחה," וחזרה לשבת ליד אמי, עם פנים אדומות כמו עגבנייה.
והחדר היה שקט. שקט מאוד. כי, ואמי ידעה את זה בדיוק כמו ששירה ידעה, כשחוטי לחשה, כל ארבעים הילדים, אפילו בני, אפילו אוליבר, אפילו דני מתחת לשולחן, הפסיקו לזוז, ונשענו קדימה, כדי לשמוע.
למחרת, הרשימה עלתה על לוח המודעות.
המלך אחשוורוש: בני. המן: אוליבר. מרדכי: ליאו. ושתי: מאיה. בגתן ותרש: אליס ופני (אחת מהן). הסוס של מרדכי: עומר. מנהלת במה ואחראית על הכול מאחורי הקלעים: אמי. והמלכה אסתר: חוטי.
חוטי עמדה מול הלוח הרבה זמן. ואמי, שעמדה לידה, ראתה משהו מוזר. חוטי לא קפצה, ולא צרחה, ולא חיבקה אף אחד. היא רק הסתכלה על השם שלה, והחווירה, וקלעה מהר מהר את הצמיד, כאילו הוא בורח ממנה.
"את שמחה?" שאלה אמי.
"מאוד," אמרה חוטי. בקול של מי שעכשיו גילתה שיש מבחן בחשבון מחר.
ואחר כך, כל הערב, היא לא קלעה אף צמיד חדש. היא רק פתחה וסגרה את אותו צמיד ירוק־לבן־חום, שוב ושוב, כמו מי שמנסה לקשור משהו שלא נקשר. ואמי ראתה גם את זה, ורשמה בראש, ולא אמרה כלום.
החזרה הראשונה הייתה ביום חמישי, באולם הגדול, על הבמה הישנה עם המסך האדום, שדוד תיקן אחרי תעלומת הגביע. שירה חילקה לכל אחד חוברת, מודפסת, עם שם התפקיד בכתום על הכריכה. ובני גילה שהכתר של המלך גדול עליו, ונופל לו על האף, ואמר שזה בסדר, כי מלך אמיתי לא צריך לראות לאן הוא הולך, יש לו משרתים. ואוליבר גילה שלהמן יש הכי הרבה שורות בהצגה, ושמח כל כך, שהתחיל לשנן אותן בקול גם בארוחת הערב, עד שזהבה הודיעה שאם הוא אומר עוד פעם אחת "ונהרוג את כולם!" ליד המרק, הוא אוכל בחוץ, עם קוקו.
ואז, ביום ראשון, כשכולם פתחו את החוברות בתחילת החזרה השנייה, התברר שמשהו לא בסדר.
"חסרים לי דפים," אמרה מאיה.
"גם לי," אמר ליאו, ודפדף. "עמודים שבע, שמונה, ארבע־עשרה, חמש־עשרה, ועשרים ואחת. בדיוק. נקרעו בזהירות, ליד הסיכה."
כולם דפדפו. ולכולם היו חסרים אותם דפים. בכל ארבעים החוברות. ואמי, שהייתה מנהלת הבמה, ושהייתה גם, מה לעשות, בלשית, לקחה את החוברת של שירה, היחידה שלא נגעו בה, ובדקה מה כתוב בדפים החסרים.
בכל אחד מהם הייתה אותה דמות. המלכה אסתר. כל השורות של אסתר. כל השירים של אסתר. כאילו מישהו ניסה למחוק אותה מהמגילה.
"המן!" צעק בני, והצביע על אוליבר. "זה מה שהמן היה עושה!"
"אני רק משחק את המן!" צעק אוליבר. "אני לא באמת המן! ובכלל, אם הייתי מוחק מישהו, הייתי מוחק את מרדכי, יש לו יותר מדי שורות טובות."
"יש לי שתים־עשרה שורות," אמר ליאו. "לך יש שלושים ושבע."
"בדיוק," אמר אוליבר. "שתים־עשרה טובות."
שירה הדפיסה את הדפים מחדש. אבל ביום שני, בחזרה השלישית, כשהגיעה הסצנה הגדולה, שבה אסתר נכנסת אל המלך בלי רשות, והמסך האדום אמור להיפתח לאט, החבל של המסך לא זז. דוד, שעמד בצד, משך. ומשך. ואז טיפס על הסולם, והסתכל, ואמר: "מישהו קשר פה קשרים." הוא החזיק את החבל. עליו היו שבעה קשרים. קטנים, מסודרים, הדוקים מאוד, מהסוג שאי אפשר לפתוח בלי ציפורניים וסבלנות של חצי שעה.
וביום שלישי בבוקר, זהבה פתחה את המקפיא הגדול כדי להוציא בצק לאוזני המן, ומצאה בפנים, בין שקית אפונה לבין עוף, כתר. כתר קטן, זהוב, מקרטון ומנצנצים, שאוליבר עבד עליו יומיים. הכתר של המלכה אסתר.
"קפוא," הכריזה זהבה, והניחה אותו על השולחן. "לגמרי. כמו הלב של המן."
בית הגבעה, כמובן, נכנס לפאניקה. כי בבית הגבעה תמיד נכנסים לפאניקה קודם, ושואלים שאלות אחר כך.
"זה הקללה של ההצגה," הודיע אוליבר בארוחת הבוקר, בקול של מי שקרא על זה בספר. "בתיאטראות גדולים יש תמיד קללה. מישהו אומר מילה אסורה על הבמה, ואז הכול מתחיל להתפרק. תפאורות נופלות. תלבושות נעלמות. שחקנים מאבדים את הקול."
"איזו מילה אסורה?" שאל דני, בחשש.
"אני לא יכול להגיד," אמר אוליבר. "היא אסורה."
"אז איך אתה יודע שמישהו אמר אותה?" שאל ליאו.
אוליבר חשב על זה. "בגלל הכתר במקפיא," הוא אמר לבסוף, והשאלה נסגרה, לפחות בשבילו.
עומר, שקיבל את התפקיד של הסוס של מרדכי, הודיע שהוא לא מפחד מקללות, כי לסוסים אין קללות, יש להם רק פרסות, ובכל זאת התחיל לבדוק את הפרסות שלו, שהיו שתי נעלי בית חומות, כל בוקר לפני החזרה. ובני, המלך, החליט לשמור על הכתר שלו בלילה, ונרדם איתו על הראש, וקם בבוקר עם סימן עגול על המצח, כמו עוגייה.
ואמי, בינתיים, עשתה את מה שבלשית עושה. היא שאלה. היא שאלה את דוד מתי ראה את החבל בפעם האחרונה בלי קשרים ("ביום ראשון בערב, כשכיביתי את האור"). היא שאלה את זהבה מי נכנס למטבח ביום שני ("כולם, חמודה, כמו תמיד, כי ביום שני יש עוגיות"). היא שאלה את שירה מי יודע איפה היא שומרת את החוברות ("כולם. הן בארון השחקנים. הוא אף פעם לא נעול"). וכל תשובה פתחה עוד דלת, במקום לסגור אחת.
באותו ערב, אמי פתחה את הפנקס. תיק מספר 41: ההצגה שמישהו לא רוצה. מה קרה: דפים של אסתר נעלמו. קשרים בחבל של המסך, רק בסצנה של אסתר. הכתר של אסתר במקפיא. כלומר: מישהו לא מנסה להרוס את כל ההצגה. רק את אסתר.
היא הסתכלה על השורה האחרונה הרבה זמן. ואז הוסיפה: מי הרוויח מזה? מי רצה את התפקיד ולא קיבל?
זה היה כיוון הגיוני. אבל זה לא הרגיש נכון. מאיה הייתה מאושרת להיות ושתי, כי לוושתי יש שמלה סגולה ומותר לה להגיד "לא" למלך, וזה הדבר האהוב על מאיה בעולם. נגה מחדר שש קיבלה את התפקיד של המספרת, ושמחה. אליס ופני בכלל לא רצו להיות אסתר, הן רצו להיות שומרות, כדי שיהיו להן חרבות מקרטון.
למחרת, אמי עשתה מה שבלשית עושה כשאין לה כיוון: היא חזרה לזירה. היא עלתה לבמה הריקה, באולם הריק, אחרי בית הספר, כשכולם היו בחוץ עם סוכר, והסתכלה. על הקלעים. על החבל. על הסולם. על הארגז שבו שומרים את התלבושות. ושם, בתוך הארגז, מתחת לגלימה של המלך, היא מצאה משהו.
דף. דף מהחוברת. עמוד שבע. מקופל לרצועה ארוכה, דקה, כמו שמקפלים נייר כשרוצים לעשות ממנו צמיד. וסביבו, כדי שלא ייפתח, היו קשורים שלושה חוטים. ירוק. לבן. וחום.
אמי עמדה על הבמה, עם הדף ביד, והרגישה שהבטן שלה יורדת עד המגפיים. כי היא הכירה את הצבעים האלה. כל בית הגבעה הכיר אותם. ירוק, לבן וחום. הצבעים של הצמיד שמישהי קלעה בדיוק ביום שבו עלתה הרשימה. הצבעים שמישהי קולעת כשהיא מפחדת.
ומאחוריה, בצד הבמה, מישהו נשם. נשימה קטנה, חטופה. אמי הסתובבה.
בפתח האולם, עם שלושת הצעיפים, ועם פנים לבנות כמו השלג של השבוע שעבר, עמדה חוטי. והיא הסתכלה על הדף ביד של אמי.