אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 80: הקפיצה של דוד

"עצור!" צעקה אמי.

"עצור!" צעקה אמי.

"שלוש!" צעק תום.

והמזחלת זזה.

היא זזה לאט, בהתחלה. סנטימטר. עוד סנטימטר. המגלשיים עם השעווה של דוד חרקו על הקרח, והמזחלת החליקה מראש הרמפה, וחמשת הקטנים עליה צרחו, צרחה אחת, ארוכה, חצי שמחה וחצי פחד. ובתחתית, אחרי הקפיצה, חיכתה הבריכה הקפואה, עם הקרח הדק של לילה אחד, כמו הבטחה של אוליבר.

ואז בני זינק.

הוא לא חשב. אמי ידעה, אחר כך, שהוא לא חשב בכלל. הרגליים שלו פשוט זזו, כמו בפנדל, כמו בשני הפנדלים שהציל, כמו בכל כדור שעומר בעט אליו כל השבוע. הוא זינק מהצד, דרך השלג, בשתי כפפות השוער, ותפס את החבל העבה שנגרר מאחורי המזחלת. ונפל על הבטן. ונגרר. ותקע את המגפיים בשלג, ואת הברכיים, ואת המרפקים, וצעק משהו שאף אחד לא הבין, ולא שחרר.

המזחלת האטה. וחצי מטר לפני הקפיצה, לפני הקצה, לפני האוויר, היא נעצרה. והתנדנדה. ועמדה.

ובשנייה אחר כך, דוד כבר היה שם, ותפס את המזחלת בשתי ידיים, ואחריו ליאו, וארי, וחוטי, עם שלושת הצעיפים, וכולם החזיקו. וחמשת הקטנים ישבו על המזחלת, קפואים, עם פיות פתוחים, ולא זזו.

ובני שכב בשלג, על הגב, עם החבל ביד, והסתכל על השמיים. "תפסתי," הוא אמר, בקול חלש. "אמרתי לכם. אני שוער."

אף אחד לא דיבר הרבה זמן. ואז דני, הכי קטן, בן שש וחצי, פרץ בבכי. ואחריו שקד, שלא מפחד מכלום חוץ מעכבישים. ואחריו גיל, ואלי. ורק תום, מקדימה, עם החבל של הרסן ביד, לא בכה. הוא הסתכל על דוד. והפנים שלו היו לבנות כמו השלג.

"זה בשבילך," הוא לחש. "הכול. זה היה בשבילך."

דוד כרע בשלג, מול המזחלת. "בשבילי?"

ואז זה יצא מתום, הכול, בבת אחת, כמו שלג שנופל מגג.

"אתה סיפרת," הוא אמר. "בסתיו. שכשהיית בן שמונה, ירד שלג, וגלשת על המזחלת, ראשון, ועפת מטר באוויר, וזה היה הרגע הכי טוב בחיים שלך. ואתמול שוב סיפרת. וחשבנו…" הוא הסתכל על הקטנים שמאחוריו. "חשבנו שמבוגרים לא עפים יותר. אף פעם. כי הם עסוקים. וכי אין שלג. וכי הגדולים תמיד לוקחים את המזחלת ראשונים. אז החלטנו להכין לך את זה שוב. את הרגע הכי טוב. רמפה, עם קפיצה, כמו אז. ושאתה תשב ראשון. מקדימה."

"בנינו בלילה," אמר אלי, בין הדמעות. "קמנו בארבע. תום העיר אותנו. עם הפנס של ליאו, שלקחנו בלי לשאול, ועם הדליים של החול. ושפכנו מים מהצינור, כדי שיהיה קרח. כמו שליאו אמר שעושים במגלשות של שלג, בספר."

"אמרתי?" לחש ליאו, מבוהל.

"ואז, קצת לפני שש, לקחנו את המזחלת," אמר גיל. "עם הארגז של זהבה. כדי שאף אחד מהגדולים לא ייקח אותה קודם. ושמנו אותה פה, למעלה, וכיסינו בשלג. וחזרנו לישון. ובארוחת בוקר, כשכולם רצו למחסן, ברחנו לפה. ותום נשאר לראות שאף אחד לא מגלה."

"ואז ראיתי שאתה עצוב," אמר תום לדוד. "כשפתחת את המחסן. ראיתי את הפנים שלך. ופחדתי שהרסנו הכול. ושאתה כועס. אז ברחתי. רציתי שלפחות נבדוק שהרמפה עובדת. שזה לא יהיה סתם. ואז תבוא, ותראה שזה טוב, ולא תכעס."

דוד לא אמר כלום. הוא הסתכל על הרמפה. על הקיר שבנו בצד, עם ידיים קטנות, דלי אחרי דלי. על הקרח, שהם שפכו בחושך, בקור. על הקפיצה. ועל מה שאחריה.

"תום," הוא אמר לבסוף, בשקט. "תסתכל למטה. מה יש אחרי הקפיצה?"

תום הסתכל. כולם הסתכלו. ובפעם הראשונה, אמי ראתה שהקטנים באמת רואים את זה. את הבריכה. את הקרח הדק, האפור, עם הסדק הקטן באמצע, איפה שברווז ניסה לנחות בבוקר ונכשל.

"הבריכה," לחש תום.

"בחושך, בארבע בבוקר, לא ראיתם אותה," אמרה אמי בעדינות. "היא הייתה מכוסה בשלג, והכול היה לבן. ולא ידעתם שהיא שם. אבל היא שם. ואם הייתם עפים מטר באוויר, הייתם נוחתים עליה. עם מזחלת שוקלת כמו שלושה ילדים."

והקטנים שתקו. ודני הפסיק לבכות, והתחיל לרעוד. ומאיה, בלי מילה, פתחה את המעיל, והוציאה את פלאפל, ושמה אותו לדני בזרועות. ופלאפל, שבדרך כלל לא מסכים שאף אחד חוץ ממאיה יחזיק אותו, נשאר.

ואז דוד עשה משהו שאף אחד לא ציפה לו.

הוא צחק.

לא צחוק רע. צחוק גדול, רטוב, של מי שפחד מאוד, ועכשיו כבר לא. "חמישה ילדים," הוא אמר, וניגב את העיניים בכפפה. "בגובה של מטר. בנו רמפה בחושך, בשביל זקן אחד, כדי שהוא יעוף. ארבעים שנה אף אחד לא בנה לי כלום." הוא קם. "אבל אנחנו לא עפים לבריכה. אנחנו מתקנים."

"מתקנים?" שאל תום.

"מתקנים," אמר דוד. "ביחד. כולם."

וכולם תיקנו.

ארבעים ילדים, עם אתים, ודליים, ומגשים מהמטבח, וידיים. ליאו חישב זוויות, וצייר בשלג במקל. ארי סימן עם דגלים מאטבים איפה לחפור. בני, שעוד כאב לו בברכיים, ניהל את הבנים, כמו קפטן. וחוטי ניהלה את הבנות, והמציאה שיר עבודה, שהיו בו רק שתי מילים, "שלג" ו"עוד", אבל כולם שרו אותו. הם הזיזו את הקצה של הרמפה, את הקפיצה, לאט, בזווית, הרחק מהבריכה. לכיוון השני. לכיוון המדרון הארוך, הרך, שיורד עד השער, בדיוק כמו המדרון שדוד גלש בו בגיל שמונה. ובסוף, במקום שבו המזחלת תנחת, הם ערמו ערימת שלג ענקית, רכה, "כרית", אמר ליאו, "לנחיתה".

וגברת כהן, שהגיעה בריצה, במגפיים הגבוהים, אחרי שזהבה ראתה מהחלון את בני זונק, עמדה בצד, עם הידיים על המותניים, והסתכלה הרבה זמן, ולא אמרה כלום. ואחר כך אמרה: "מחר, חמשת הקטנים מחדר שתיים מפנים שלג מכל השבילים. עם דוד. על הארגז של זהבה, ועל הפנס של ליאו, ועל החוק השלישי, ועל ארבע בבוקר בחוץ, בלי אף מבוגר." וחמשת הקטנים הנהנו, בכובד ראש. "והיום," היא הוסיפה, והפינה של הפה שלה זזה, "גולשים."

אבל לפני הגלישה, היה עוד משהו.

גברת כהן כרעה בשלג, מול חמשת הקטנים, כך שהעיניים שלה היו בגובה של העיניים שלהם. היא לא כעסה. אמי ראתה שהיא לא כועסת. היא נראתה כמו מישהי שעוד לא סיימה לפחד. "בארבע בבוקר," היא אמרה בשקט, "בחושך, בשלג, ליד בריכה, אף אחד בעולם לא ידע איפה אתם. לא אני, לא נועם, לא דוד. ואם משהו היה קורה, אף אחד לא היה שומע." היא הורידה את המשקפיים. "אני לא צריכה שתפחדו ממני. אני צריכה שתעירו אותי. גם בארבע. גם אם זה בשביל משהו יפה. במיוחד אם זה בשביל משהו יפה."

ותום הנהן. ואחריו כולם. ודני, עם פלאפל בידיים, שאל אם מותר להעיר אותה גם אם חולמים חלום רע. וגברת כהן אמרה שזה בדיוק מה שמותר.

ואז הקטנים הלכו, בשורה, אל זהבה, שעמדה בצד עם הסינר מתחת למעיל. "סליחה על הארגז," אמר גיל. "הוא בסדר. רק קצת רטוב." וזהבה הסתכלה עליהם, וניגבה את האף, ואמרה שעגבניות זה דבר שאפשר לקנות, ואילו דוד שעף, את זה לא מוכרים בשום שוק. ואז היא חיבקה את כולם בבת אחת, חמישה ביד אחת, כי ידיים של זהבה, כולם יודעים, גדולות מספיק.

וליאו קיבל בחזרה את הפנס. עם סוללות חדשות, מהמגירה של דוד. "בתור תשלום," אמר תום, ברצינות, "על הרעיון של הקרח."

הגלישה הראשונה הייתה של דוד.

הוא ישב מקדימה, עם החבל ביד, כמו שהקטנים רצו. ומאחוריו ישבו חמשת הקטנים, בשורה, תום ראשון, ודני אחרון, עם הידיים סביב המותניים של מי שלפניו. ובני דחף. וכל בית הגבעה עמד מסביב, לאורך הרמפה, וספר בקול.

"אחת. שתיים. שלוש!"

המזחלת של אברהם החליקה מראש הרמפה, ותפסה מהירות, ועוד מהירות, וחמשת הקטנים צרחו, והפעם רק משמחה, והיא עלתה על הקפיצה, ועפה.

מטר באוויר. אולי יותר. מזחלת עתיקה מעץ אלון, עם שישה אנשים, אחד מבוגר וחמישה קטנים, בשמיים הלבנים. ואמי, שעמדה למטה, ראתה את הפנים של דוד באוויר. והן לא היו של מבוגר. הן היו בדיוק, בדיוק, הפנים של הילד בן השמונה מהחדר השקט. עם האוזניים הגדולות. מאושר.

והם נחתו בכרית. בפוף ענק. ונעלמו כולם בתוך השלג. ושנייה אחר כך, מתוך הערימה הלבנה, הופיעה יד. ואחריה כובע. ואחריו הקול של דוד, צוחק כמו שאף אחד לא שמע אותו צוחק אי פעם. "שוב!" הוא צעק. "שוב!"

וכל היום, עד שהחשיך, בית הגבעה גלש. הגדולים, והקטנים, בתורות, לפי רשימה שארי כתב על דלת המחסן. אוליבר גלש הפוך, עם הגב קדימה, "כי זה עדיין יום הפוך בלב". חוטי גלשה עם שלושת הצעיפים, שעפו אחריה כמו דגלים. ליאו גלש פעם אחת, ואמר שזה היה המדע הכי טוב שעשה אי פעם, ולא הסכים לגלוש שוב, כי "צריך לכתוב את הנתונים". ובשקיעה, כשכולם חשבו שכבר נגמר, הגיעה המזחלת לראש הרמפה פעם אחרונה, ועליה ישבו שתי דמויות: זהבה, מאחורה, עם הסינר, מחזיקה חזק. ומקדימה, עם המשקפיים קשורים בחוט, גברת כהן.

הן לא עפו מטר. אולי חצי. אבל כל בית הגבעה שמע את הצחוק של גברת כהן, באוויר, מעל השלג. בפעם השנייה באותו חודש.

בלילה, אמי כתבה, עם אצבעות שעוד לא הפשירו לגמרי: תיק מספר 40: המזחלת שנעלמה. נפתר. מי לקח: חמשת הקטנים מחדר שתיים. למה: כדי לתת לדוד שוב את הרגע הכי טוב בחיים שלו. מה כמעט קרה: בריכה. מי עצר: בני, השוער. מה למדתי: גם מתנה הכי טובה צריכה מישהו גדול שיסתכל מה יש אחרי הקפיצה.

ארבעים תיקים. היא דפדפה אחורה, בפנקס, ובפנקס הקודם, שהיה מתחת למיטה. כף של זהבה. גרב ורודה. כדור יבש. שמיכה מחמש חתיכות. מכתב כחול מקנדה. ארבעים פעמים מישהו בבית הזה איבד משהו, או הסתיר משהו, או פחד ממשהו. וארבעים פעמים, מישהו אחר עזר לו למצוא.

וליאו, מהמיטה שליד החלון בחדר של הבנים, לא ישן. אמי ידעה, כי למחרת בבוקר הוא חיכה לה על המדרגה השלישית, לפני כולם, עם פנים של מי שחשב כל הלילה. "אמי," הוא אמר. "הזוג. של ימי ראשון. הם התקשרו אתמול בערב, לגברת כהן. הם שאלו אם אני רוצה לבוא אליהם. לחג. לשבוע. רק לנסות." הוא הסתכל על הידיים שלו. "ואני לא יודע מה אני רוצה."

אמי ישבה לידו. ולא שאלה כלום. כי לפעמים, הכי טוב זה רק לשבת ליד. היא פתחה את הפנקס, בדף בלי מספר של תיק, הדף של ליאו, וכתבה, בשקט: ליאו. חג. לנסות. ומתחת: אני פה.

ובאותו יום, בצהריים, על לוח המודעות בכניסה, הופיע שלט חדש, צבעוני, בכתב היד של שירה: הצגת פורים של בית הגבעה! אודישנים ביום שלישי! התפקיד הראשי: המלכה אסתר! וחוטי, שעמדה מולו, החווירה. ואז הסמיקה. ואז החווירה שוב.

אמי הבלשית פרק 80: הקפיצה של דוד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין