דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 79: גרעין אחרון

השקית של אלון הייתה ריקה.

השקית של אלון הייתה ריקה.

זה היה הדבר הראשון שנדב שם לב אליו, כשהוא נכנס לצריף שקנאי בשעת המנוחה, אחרי יום האחים. זה היה מוזר כל כך שהוא עצר בפתח, עם היד על הדלת, כמו מי שראה שהשמש עלתה מהמערב.

אלון ישב על המיטה שלו, עם השקית. השקית של גרעיני החמנייה. השקית הנצחית, זאת שהייתה איתו בכל מקום, כל הקיץ, מהיום הראשון: באוטובוס, בארוחות, במשחקי קופסה, בשער, בקנים, ואפילו, לפי עדי ראייה, במקלחת. שקית שאף אחד לא ראה אותה מתרוקנת, כי אלון, איכשהו, תמיד מילא אותה מחדש, ממקור סודי שנדב חקר שלושה שבועות ולא גילה.

עכשיו היא הייתה ריקה. כמעט.

אלון הפך אותה מעל כף היד. גרעין אחד נפל לתוכה. אחד. שחור, עם פסים אפורים, שמן, מושלם.

הוא הסתכל עליו הרבה זמן.

"אלון," אמר נדב, בזהירות, כמו רופא שמתקרב לחולה. "השקית."

אלון הנהן.

"היא ריקה."

אלון הנהן שוב.

"אתה רוצה שאני אביא לך עוד? יש לי שקית של בוטנים. הם לא אותו דבר, אני יודע. מבחינה תזונתית הם בכלל עדיפים, אבל רגשית…"

אלון הניף יד. לא. הוא לא הוריד את העיניים מהגרעין.

ואז הוא קם, עם הגרעין סגור בכף היד, כמו מי שמחזיק גחלילית, ויצא מהצריף.

נדב נשאר בפתח, עם הפה פתוח.

"לאן הוא הולך?" הוא שאל את דניאל, ששכב על המיטה עם המחברת הכחולה.

דניאל הרים את העיניים, ראה את הפנים של נדב, ואת הדלת שעוד זזה, ואת השקית הריקה על המיטה של אלון. והוא הבין משהו, בדיוק כמו שמאיה הבינה דברים. בשלוש שניות.

"נדב," הוא אמר. "אולי תשב רגע."

"למה?"

"סתם. תשב."

אבל נדב כבר רץ אל החלון.

* * *

מהחלון של שקנאי ראו את המרפסת של אנפה.

ועל המרפסת של אנפה, על הכיסא הישן עם הרגל הקצרה, ישבה שירה, עם ספר. היא ישבה ככה כל שעת מנוחה, כל הקיץ, עם הרגליים על המעקה, ועם הפרצוף של מי שהעולם כולו יכול לחכות עד סוף הפרק.

ואלון הלך אליה.

הוא לא רץ. אלון אף פעם לא רץ, חוץ מאשר בשער, וגם אז רק כשהיה ממש חייב. הוא הלך לאט, ישר, כמו מי שהחליט. הוא עלה על שתי המדרגות של המרפסת. הוא עמד מול שירה.

שירה הרימה את העיניים מהספר.

נדב, בחלון, הפסיק לנשום. דניאל, מאחוריו, שם לו את המשאף ביד, ליתר ביטחון.

אלון הושיט יד. הוא פתח את האצבעות. על כף היד שלו, באמצע, היה הגרעין. האחרון.

הוא לא אמר כלום.

שירה הסתכלה על הגרעין. ואז על אלון. ואז שוב על הגרעין. בפעם הראשונה בכל הקיץ, שירה ברק, שתמיד היה לה משהו עוקצני להגיד, על כל דבר, לכל אחד, לא אמרה כלום.

היא לקחה את הגרעין.

היא החזיקה אותו בין שתי אצבעות, והסתכלה עליו, כאילו הוא יהלום, או מטבע עתיק, או משהו שאסור לאכול. היא לא אכלה אותו. היא רק החזיקה.

"זה האחרון," היא אמרה. זאת לא הייתה שאלה.

אלון הנהן.

"מהשקית."

אלון הנהן שוב.

"הנצחית."

אלון הנהן בפעם השלישית.

שירה הסתכלה עליו עוד רגע. ואז, בלי מילה, היא סגרה את הספר. היא הסתכלה עליו. ספר ישן, עם כריכה רכה, עם פינות מקופלות, עם עמודים מצהיבים ועם כתם קפה על הגב. זה היה הספר שהיא קראה כל הקיץ, שוב ושוב, מההתחלה, כל פעם שהגיעה לסוף. אף אחד לא ידע איך קוראים לו, כי היא כיסתה אותו בעיתון. ואף אחד לא העז לשאול.

היא הושיטה אותו לאלון.

* * *

בחלון של שקנאי, נדב השמיע קול.

זה לא היה קול של בן אדם. זה היה קול של קומקום שמגיע לרתיחה, רק בלי השריקה בסוף.

"היא משאילה לו את הספר," הוא לחש. "היא משאילה לו את הספר."

"אני רואה," אמר דניאל.

"אתה לא מבין. היא אף פעם לא משאילה את הספר. אף פעם. אני אח שלה. אני התאום שלה. אני בעולם הזה ארבע דקות פחות ממנה, וכל הארבע דקות האלה היא לא נתנה לי לגעת בספר. פעם אחת, בכיתה ד', הזזתי אותו מהשולחן, כדי לשים צלחת, והיא לא דיברה איתי שלושה ימים."

"אז זה רציני," אמר דניאל.

"זה חירום!" לחש נדב. "זה חירום סטטיסטי! אין לי נתונים על זה! אין לי שום נתונים! אף פעם לא חשבתי ש… שאלון… ושירה…" הוא נשם מהמשאף. פעמיים. "דניאל. החבר הכי טוב שלי. והאחות שלי. ביחד. אתה מבין מה זה אומר?"

"שתראה את שניהם יותר?"

נדב פתח את הפה. ואז סגר אותו. ואז פתח שוב. "…זה טיעון לא רע," הוא הודה. "אבל זה לא משנה את העובדה שזה מגעיל."

"למה מגעיל?"

"כי היא אחותי!"

"והוא החבר שלך."

"בדיוק! שני הצדדים שלי! ביחד! זה כמו… כמו אם הירח והשמש היו מחליטים לצאת לסרט!"

דניאל חשב על זה. "זה נשמע יפה, בעצם."

"זה נשמע כמו ליקוי חמה!" אמר נדב. "ואסור להסתכל על ליקוי חמה! זה מזיק לעיניים!" אבל הוא לא הפסיק להסתכל.

בפתח הצריף הופיע בן, עם שתי אצבעות בפה, באמצע אימון שריקה. הוא ראה את שניהם צמודים לחלון, והתקרב, והציץ בין הראשים שלהם.

"אה," הוא אמר. "סוף סוף."

נדב הסתובב אליו בבהלה. "מה זאת אומרת 'סוף סוף'?"

"כולם ידעו," אמר בן, ומשך בכתפיים. "מהשבוע השני. אלון יושב לידה בכל ארוחה. הוא נותן לה את המלפפון שלו. אלון לא נותן לאף אחד את המלפפון שלו." הוא הוציא את האצבעות מהפה. "רק אתה לא ידעת."

"אני רואה הכול!" אמר נדב. "יש לי מחברת!"

"יש לך מחברת," הסכים בן, "על כל דבר חוץ מעל מה שקורה לידך."

* * *

על המרפסת, אלון לקח את הספר.

הוא החזיק אותו בשתי ידיים, כמו שהחזיק את המפית מהחידון. הוא פתח אותו בעדינות, בעמוד הראשון, איפה שהיה כתוב משהו בעט, בכתב היד של שירה, שנדב לא יכול היה לקרוא מרחוק. אלון קרא את זה. הוא קרא את זה פעמיים. ואז הוא סגר את הספר, והסתכל על שירה.

"תצטרך להחזיר אותו," אמרה שירה. היא אמרה את זה בקול הרגיל שלה, היבש, העוקצני. אבל היא לא הסתכלה על אלון כשאמרה. היא הסתכלה על הגרעין שבין האצבעות שלה. "הוא שלי. ואני צריכה אותו. אז תצטרך להחזיר אותו. בחיפה, או אצלנו, או איפה שתרצה. אבל תצטרך."

אלון חשב על זה.

ואז הוא אמר משהו. לא מילה אחת. לא שתיים. שלוש.

"אני אקרא לאט."

שירה הרימה את העיניים. והיא חייכה. לא החיוך העוקצני שלה, החצי, זה עם הפינה. חיוך שלם, מפתיע, כמו של מישהי שגילתה שיש לה עוד פרק בספר שחשבה שכבר נגמר.

בחלון של שקנאי, נדב הוציא את המחברת. הוא כתב, ברעד:

אלון. שלוש מילים. היום. (שיא מוחלט. לשירה.)

ואז, אחרי מחשבה, הוסיף שורה:

אני לא בסדר עם זה.

ואחרי עוד מחשבה, מחק את השורה. וכתב במקומה:

אני אהיה בסדר עם זה. אולי. בעוד שנה.

* * *

אלון חזר לצריף אחרי עשר דקות, עם הספר מתחת לזרוע. הוא נכנס, התיישב על המיטה שלו, פתח את הספר בעמוד הראשון, והתחיל לקרוא. לאט. מאוד לאט. בקצב של מי שמנסה למתוח משהו כמה שיותר.

נדב עמד מעליו, עם הידיים על המותניים.

"אלון," הוא אמר.

אלון הרים את העיניים.

"אחותי," אמר נדב.

אלון הנהן.

"התאומה שלי."

אלון הנהן.

"אם אתה פוגע בה…" נדב עצר. הוא חיפש איום. משהו מפחיד, משהו שאחים אומרים בסרטים. הוא לא מצא שום דבר. כל מה שהוא ידע זה גרפים. "…אני אעשה עליך גרף," הוא סיים. "גרף מאוד, מאוד לא מחמיא. עם צירים מבזים."

אלון הסתכל עליו. ואז, להפתעתו המוחלטת של נדב, הוא קם, וחיבק אותו. חיבוק קצר. חיבוק של אלון, כלומר חיבוק שקט, חזק, בלי מילים, שנמשך שנייה וחצי בדיוק.

נדב עמד בתוך החיבוק, קפוא, עם המשאף ביד.

"זה לא משנה את העמדה שלי," הוא אמר, אחרי שאלון שחרר. "אני רוצה שזה יהיה ברור."

אלון הנהן, וחזר לספר.

דניאל, מהמיטה שלו, פתח את המחברת הכחולה, בעמוד של החוקים. חוק מספר ארבע: לא לחבב את האויב. מחוק, וכתוב שוב. הוא הסתכל על זה. ואז, מתחת, בכתב קטן, הוא הוסיף חוק חדש:

5. מי שנותן את הגרעין האחרון שלו, יודע מה הוא עושה.

* * *

נדב לא הצליח לנוח. הוא יצא מהצריף, וחיפש את ליהי, ומצא אותה על המדרגה של אנפה, ממיינת את התוויות שנשארו מיום האחים.

"אני צריך תווית," הוא אמר.

"איזו?"

"'מתנגד'. בסוגריים: 'רשמית'. אני רוצה שזה יהיה מתועד. להיסטוריה."

ליהי הסתכלה עליו מעל המשקפיים העגולים. היא לא שאלה על מה. היא ראתה הכול מהמדרגה, כמובן. ליהי תמיד ראתה הכול מהמדרגה.

"לא," היא אמרה.

"למה לא?"

"כי זה לא נכון," אמרה ליהי. "ואני לא מדפיסה דברים לא נכונים. זה חוק."

"אז מה כן נכון?"

ליהי חשבה רגע. ואז הקלידה משהו, והמכונה זמזמה, ותווית צהובה קטנה יצאה. היא הדביקה אותה על החולצה של נדב, בדיוק מעל הלב, ליד התווית מהבוקר, מוח (נלחץ).

נדב הסתכל למטה, וקרא הפוך:

גיס (אולי).

"זה מוקדם מדי!" הוא צעק. "זה מוקדם מדי בכמה שנים! זה מוקדם מדי סטטיסטית!"

"בגלל זה כתוב 'אולי'," אמרה ליהי, וחזרה למיין.

נדב פתח את הפה. הוא חיפש טיעון. הוא לא מצא. אז הוא הלך משם, עם התווית על החולצה. הוא לא הוריד אותה. דניאל שם לב לזה אחר כך, ולא אמר כלום.

* * *

אחר כך, לפני האימון לרגטה, בזמן שכולם התארגנו ליד המזח, דניאל ראה את שירה עומדת לבד, ליד בית הסירות. היא החזיקה משהו קטן בין שתי אצבעות. הגרעין. היא עדיין לא אכלה אותו.

"את לא אוכלת אותו?" הוא שאל.

שירה הסתכלה עליו בחשדנות, כמו תמיד. ואז, כי זה היה היום האחרון, וכי היא ידעה שדניאל יודע לשמור סודות טוב יותר מכל אחד במחנה, חוץ מהאדמירלית, היא ענתה.

"אני הולכת לשתול אותו," היא אמרה. "בבית. בעציץ. ליד החלון."

"חמנייה?"

"חמנייה," אמרה שירה. "נדב אומר שבגובה מלא היא מגיעה לשלושה מטרים." היא הכניסה את הגרעין לכיס הקטן של הג'ינס, ונגעה בו מבחוץ, ליתר ביטחון. "אני רוצה לראות אם זה נכון."

דניאל לא אמר כלום. הוא רק הנהן. ושירה, בפעם הראשונה בכל הקיץ, נראתה מבולבלת לגמרי מזה שמישהו לא עשה ממנה צחוק.

"אל תספר לנדב," היא אמרה.

"נדב כבר יודע," אמר דניאל. "הוא ראה מהחלון."

"נדב יודע על הגרעין," אמרה שירה. "הוא לא יודע על העציץ."

"אז לא," הבטיח דניאל. "על העציץ אני לא אספר."

מה שקורה במחנה פרק 79: גרעין אחרון - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין