דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 78: יום אחים

את הסדין הלבן אף אחד לא שם לב אליו עד אחרי הקינוח.

את הסדין הלבן אף אחד לא שם לב אליו עד אחרי הקינוח.

הוא היה תלוי על הקיר האחורי של חדר האוכל, מעל השולחן של הקטנים, מחובר בשלושה אטבי כביסה, שליהי שאלה מהחבל של גילי. מאחוריו היה משהו גדול, שטוח ומלבני, ומדי פעם, כשהמאוורר הסתובב לכיוון הזה, הסדין זז, ומתחתיו נראה משהו צבעוני.

"מה זה?" שאל בן.

"אני לא יודע," אמר דניאל.

"שירה יודעת?"

שירה, מהצד השני של השולחן, לא הרימה את הראש מהספר. "שירה יודעת," היא אמרה. "ושירה לא אומרת."

"ונדב?"

"נדב לא יודע," אמר נדב, בכאב אמיתי. "ליהי לא סיפרה לי. היא אמרה שאני אעשה מזה גרף." הוא שתק. "וזה נכון. הייתי עושה מזה גרף."

ואז ליהי קמה.

היא עמדה מול הסדין, עם הקוקו הגבוה, עם המשקפיים העגולים, ועם מכונת המדבקות תלויה על הצוואר, כמו מדליה. היא לא הייתה צריכה מגפון. היא רק הרימה את היד, וכל חדר האוכל, משום מה, השתתק. אפילו שמעון יצא מהמטבח, עם מגבת על הכתף.

"היום הוא היום האחרון," אמרה ליהי. הקול שלה היה רועד קצת, והיא לא הסתירה את זה. "מחר באים ההורים. אז החלטתי ש… שהיום הוא יום אחים."

והיא הורידה את הסדין.

* * *

זה היה לוח שעם. אותו לוח שעם ענק מהמשרד של זהבה, שזהבה, מתברר, השאילה לה בסוד, אחרי שהורידה ממנו בזהירות את כל התמונות הישנות. ועליו, בשורות מסודרות, היו תמונות חדשות. עשרות תמונות. כולן מהקיץ הזה.

ומתחת לכל תמונה הייתה תווית.

בפינה השמאלית העליונה: נדב ושירה, צבועים בחלמון, אחרי הבצה, מסתכלים זה על זה בשנאה מושלמת ובאהבה מושלמת. ברק — ארבע דקות הבדל. שירה מזכירה את זה כל יום.

"זה לא נכון," אמרה שירה. "אני מזכירה את זה כל יומיים."

לידם: עומר ואלי, מצולמים בצריף שפמנון, עם מר כפתור ביניהם, כמו אוצר. שושן — שומרי הדובי (מר כפתור ישן על צד שמאל. אל תשאלו).

אלי, בשולחן של הקטנים, הצביע על התמונה וצרח מאושר. עומר נהיה אדום, ואחר כך גאה.

מאיה ויובל, על החוף, יובל עם המשקפיים העקומים, מראה לה משהו קטן ביד, ומאיה צוחקת, בלי טלפון. שטרן — ציידי חרדונים (ותיקים).

"צילמת את זה הבוקר?" שאלה מאיה בתדהמה. "בחורשה?"

"שירה צילמה," אמרה ליהי. "מהשביל."

"שירה עקבה אחרינו?"

"שירה עקבה אחרי יובל," אמרה שירה, בלי להרים את הראש. "זה שונה."

רועי ויעלי, ליד האגם, יעלי על הגב של רועי, בפיג'מת הלימונים, ושניהם צוחקים. אשכנזי — יותר מצחיקים בבית.

רועי הסתכל על התמונה הרבה זמן. הוא לא אמר כלום. אבל כשליהי עברה לידו, הוא שאל, בשקט מאוד, אם יש לה עוד עותק. ליהי הוציאה עותק מהכיס. היא הדפיסה שניים מכל אחת.

אלון ונוי, יושבים על המזח, עם שקית גרעינים ביניהם, שניהם עם אותו פרצוף, שקט, עקשן, ומרוכז. פרץ — שתי מילים ביחד. (שיא משפחתי.)

נדב עשה רעש של מישהו שנחנק. "איך ידעת? איך ידעת על השתי מילים?"

"נוי סיפרה לי," אמרה ליהי. "היא אומרת הרבה יותר מילים מאלון. כולן עליו."

אלון הסתכל על התמונה. הוא לא אמר כלום. אבל נוי, בשולחן של הקטנים, אמרה, בקול רם וברור: "אח שלי הכי טוב בגרעינים בעולם." ואלון, ליד נדב, נהייה בצבע של הג'לי.

ובפינה, קטנה, כמעט מוסתרת: ליהי ואיתמר, עם ביצה שבורה על התקרה מעליהם, מהיום של תחרות הבישול. איתמר מחזיק ביצה נוספת ביד, ומוכן לזרוק אותה. ליהי מחזיקה את מכונת המדבקות, ומוכנה לתייג אותה. בן עמי — שוברים ומסדרים.

ובשורה התחתונה, ליד הפינה, הייתה תמונה ישנה. שחור־לבן, עם קצוות סדוקים. שני ילדים, אחד גבוה ואחד נמוך, עם אותו אף גדול ואותן אוזניים בולטות, עומדים מול סיר ענק, כל אחד מחזיק כף, ושניהם מנסים להגיע ראשונים לטעום.

שמעון ואברם — אולי קצת דבש.

כל חדר האוכל הסתובב אל פתח המטבח.

שמעון עמד שם, עם המגבת על הכתף, ולא זז. הפנים שלו לא זזו. רק השפם, ממש קצת.

"איך השגת את זה?" הוא שאל, בקול שכולם שמעו, למרות שהוא לא צעק.

"ביקשתי מזהבה," אמרה ליהי. "וזהבה ביקשה מאברם. בהודעה. אתמול. הוא שלח אותה מהטלפון של הנכדה שלו." היא היססה. "והוא ביקש שאני אגיד לך משהו."

"מה?"

"שהוא בא לאסוף אותך מחר. אחרי שכל ההורים ילכו. עם סיר."

שמעון לא אמר כלום. הוא רק הנהן, פעם אחת, וחזר למטבח. ומבעד לחלון, כולם ראו אותו עומד ליד הכיריים, עם הגב אליהם, ומנגב את הפנים במגבת, הרבה זמן, יותר ממה שצריך בשביל זיעה.

* * *

ואז, באמצע הלוח, במקום הכי גבוה, הייתה תמונה אחת לבד.

זאת הייתה התמונה של עידו. דניאל ובן על הדשא, אחרי היריקה של אלון. דשא בשיער. קונוס תנועה באוויר. דניאל מחייך עם כל הפנים. ובן, מעליו, מחייך גם הוא, ולא מסתיר את זה, וזה היה החלק שאף אחד לא שם לב אליו בתמונה כשהיא עלתה לרשת, כי כולם הסתכלו רק על האח העצבני.

ומתחת לתמונה, תווית.

לא היה בה הסבר. לא בדיחה. לא סוגריים. רק מילה אחת, באותיות צהובות של מכונת המדבקות, באמצע:

אחים.

חדר האוכל היה שקט.

לא שקט של מבוכה. שקט אחר. שקט של מקום שבו כולם, בבת אחת, הבינו את אותו דבר. בשולחן של הדגים, מאיה הניחה יד על הפה. בשולחן של הכרישים, רועי הפסיק ללעוס. עומר, ליד הקטנים, תפס את אלי ביד, בלי סיבה. ואפילו קובי, שנכנס באמצע עם קרם כתום על האף, נעצר בפתח, והוריד את הכובע, כמו בבית כנסת.

רק יובל, בשולחן של הקטנים, אמר משהו. בלחישה, אבל בלחישה של ילד בן תשע, כלומר בקול שכל החדר שמע:

"זאת הכי יפה."

אף אחד לא צחק. אף אחד לא אמר לו לשתוק. כי הוא צדק.

דניאל הסתכל על התווית. הוא הרגיש משהו בגרון, משהו חם וגדול, שלא היה לו שם מאז שאמא שלו קראה לו מתוק על המזח של יפו. הוא לא הסתכל על בן. הוא לא העז.

בן הסתכל על התווית.

הוא חיכה שהמילה תציק לו. היא הציקה לו כל השנה. אחים. כשאמיר אמר את זה בארוחת שישי, בפעם הראשונה, בן קם והלך לחדר. כשמיכל אמרה את זה לשכנה, בן אמר בקול רם, אנחנו לא אחים, אנחנו שני אנשים שגרים באותו בית במקרה. וכשהמורה בבית הספר החדש שאלה אם יש לו אחים, הוא אמר לא, והרגיש, כל היום, כאילו בלע אבן.

הוא חיכה שהמילה תציק לו גם עכשיו.

היא לא הציקה.

* * *

"ליהי," הוא אמר. הקול שלו יצא צרוד. הוא כחכח. "ליהי, למה רק מילה אחת? לכל השאר יש בדיחה."

ליהי הסתכלה עליו. ואז, בפעם הראשונה בכל הקיץ, היא הורידה את המכונה מהצוואר, והחזיקה אותה בשתי ידיים, כמו מי שמחזיקה משהו שבור.

"כי סבא שלי התחיל לשכוח," היא אמרה.

כל השולחן השתתק.

"לפני ארבע שנים," אמרה ליהי. "קודם הוא שכח איפה המפתחות. אחר כך איך קוראים לשכנה. אחר כך איפה המטבח, בבית שגר בו ארבעים שנה. אמא בכתה הרבה. ואני לא ידעתי מה לעשות. הייתי בת אחת עשרה." היא הסתכלה על המכונה. "אז ביום ההולדת שלי ביקשתי את זה. ונסעתי אליו, והדבקתי תוויות על כל הבית. מטבח. מקלחת. מפתחות. תמונה של סבתא. ועל הדלת של החדר שלו, חדר של סבא."

היא נשמה.

"והוא קרא אותן. כל יום. הוא שכח הרבה דברים אחר כך. כמעט הכול. אבל הוא אף פעם לא שכח מה היה כתוב." היא הסתכלה על בן. "ככה הבנתי. שכשמשהו חשוב, צריך לכתוב אותו. במילה אחת. כדי שאף אחד לא יוכל לשכוח, גם אם הוא מאוד מנסה."

היא הסתכלה על הלוח. על התמונה. על התווית.

"לכל המשפחות האחרות," היא אמרה, "אף אחד לא צריך להסביר שהם אחים. כולם יודעים. אז אפשר לכתוב בדיחה." היא משכה באף. "אבל אתם… אתם כל הקיץ לא ידעתם. אז כתבתי רק את מה שצריך לזכור."

* * *

בן קם.

הוא הלך אל הלוח, בין השולחנות, מול כל חדר האוכל. הוא עמד מול התמונה של עידו. הוא הסתכל על עצמו, מחייך, ועל דניאל, מתחתיו. ואז, בלי מילה, הוא הרים את האצבע, ונגע בתווית. ממש קצת. כמו שנוגעים במשהו כדי לוודא שהוא אמיתי.

זה היה אמיתי.

הוא הסתובב. כל חדר האוכל הסתכל עליו. ארבעים ילדים, עשרה מדריכים, שמעון עם המגבת, וזהבה בפתח, עם שש משרוקיות על הצוואר, כלומר, עם חמש.

ובן, שכל השנה ידע בדיוק מה להגיד כשרצה לפגוע, לא ידע מה להגיד עכשיו. אז הוא אמר את הדבר הכי פשוט.

"נכון," הוא אמר. "זה נכון."

ואז הוא חזר לשולחן, והתיישב ליד דניאל. לא מטר ממנו. לא חצי מטר. ליד. כתף ליד כתף. כמו ברגליים קשורות, רק בלי חבל.

דניאל לא הסתכל עליו. הוא הסתכל על הצלחת שלו, הריקה, כאילו יש שם משהו מעניין מאוד. הוא לא יכול היה להסתכל. אם הוא היה מסתכל, הוא היה בוכה, מול כל חדר האוכל, וזה כבר היה יותר מדי.

אז במקום זה, מתחת לשולחן, הוא דחף את הכתף של בן, ממש קצת, עם הכתף שלו.

ובן דחף בחזרה.

* * *

אחר כך, כשחדר האוכל התרוקן, ליהי ניגשה אליהם. היא הוציאה מהכיס תווית שנייה. אותה מילה. אחים. היא הדפיסה שתיים מכל אחת.

"זאת בשבילכם," היא אמרה. "לבית. לא לצריף. לבית. לדלת, או למקרר, או לאיפה שאתם רוצים. העיקר שתראו אותה כל יום."

בן לקח אותה. הוא הסתכל עליה. הוא חשב על הקרש מתחת למיטה העליונה, ועל התווית הריקה שחיכתה שם, מאז השבוע השלישי, לבנה, בלי מילה. הוא חשב להדביק את זה עליה. זה יכול היה להיות סוף טוב.

אבל זה לא היה הסוף. הוא ידע את זה, בלי לדעת איך.

"תודה, ליהי," הוא אמר, ושם את התווית בכיס, בנפרד. "אני אדע איפה לשים אותה."

ליהי הנהנה, כמו מי שהבינה בדיוק. "יש לי עוד," היא אמרה. "אם תצטרך."

"אני יודע," אמר בן.

דניאל, שעמד לידו, לא אמר כלום. אבל כשהם יצאו מחדר האוכל, אל השמש של אחר הצהריים, הוא שם לב שבן הולך בקצב שלו. לא מהר יותר, כדי לברוח. לא לאט יותר, כדי להישאר מאחור. בדיוק בקצב.

כמו שני אנשים שכבר נפלו יחד אחת עשרה פעמים, ויודעים בדיוק איך הולכים ביחד.

מה שקורה במחנה פרק 78: יום אחים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין