המפקחת הובר הגיעה למאפייה בתשע ועשר בלילה, במעיל גשם, למרות שלא ירד גשם, ועם מחברת, כמו שד"ר פוקס ביקשה. היא לא אמרה שלום. היא התיישבה בקצה השולחן, הזיזה גוש בצק, פתחה את המחברת, ואמרה: "מההתחלה. לאט. ובלי תיאוריות. רק מה שראיתם."
והם סיפרו שוב. בפעם הרביעית בשלושה ימים. ובכל פעם, הסיפור נעשה קצר יותר, וחד יותר, כמו סכין שמשחיזים.
הובר לא הפריעה אף פעם. היא רק כתבה. ופעם אחת, כשליבי השמיעה את ההקלטה, "לטובתכם, יקירים, לטובתכם", המפקחת הפסיקה לכתוב, והסתכלה על הטלפון, ואחר כך על פליקס, והנהנה לעצמה, כמו מי שמסמנת משהו בראש.
בסוף, היא פנתה לפליקס, ושאלה אותו שלוש שאלות, קצרות, על הקול. מתי שמע אותו. איפה. מה בדיוק אמר. ופליקס ענה, מגמגם קצת, אבל בלי לטעות אף פעם. "אתה עד, אדון האוזר," אמרה לו הובר בסוף, ביובש. "ועד טוב. אל תיתן לאף אחד להגיד לך אחרת. אף פעם." ופליקס הסמיק, כמו גרטה.
כשהם גמרו, היא סגרה את המחברת.
"מה שיש לכם," היא אמרה, "זה הרבה. זה יותר ממה שהיה לי בעשרים שנה של תיקים שסגרתי." היא שתקה. "ובבית משפט, זה לא מספיק."
"למה?!" התפרצה אלה.
"כי עורך דין טוב יגיד: טבעת מטושטשת בתמונה בת שתים עשרה שנה. כתב יד עגול, כמו של חצי מהאחיות בווינה שלמדו באותו בית ספר לאחיות. קול של סבתא. וסוכריות לימון, שנמכרות בכל סופר." הובר הניחה יד על המחברת. "ואחר כך הוא יסתכל על השופט ויגיד: 'וכל זה, כבודו, מצאו שישה ילדים, ששבוע שעבר היו בטוחים שזה הדוד שלהם.'"
בני השפיל עיניים. "סליחה," הוא מלמל, למרות שזה לא היה באשמתו.
"אז מה צריך?" שאלה גרטה.
"צריך עוד," אמרה הובר. "צריך תבנית. אדם שעושה דבר כזה פעם אחת, ומצליח, ולא נתפס, הוא בדרך כלל לא עושה את זה רק פעם אחת." היא קמה. "מחר בעשר. כאן. עם ההורים. ואז נדבר על תוכנית."
* * *
בעשר בבוקר, המאפייה הייתה פתוחה, ומלאה לקוחות, ואוטו ברונר עמד מאחורי הדלפק ומכר לחמניות כאילו כלום. אבל בחדר האחורי, חדר הלישה, ישבו שישה עשר אנשים, וחתול.
תום לא היה שם. הוא נשאר בפנסיון עם פראו פוגל, שהבטיחה ללמד אותו לקפל מפיות בצורה של ברבור אמיתי, "לא ברבור של חובבים". הוא לא שאל למה הוא לא בא. אולי כי הרגיש. ילדים בני שמונה מרגישים הכול, רק לא תמיד אומרים. הוא רק ביקש מנועה, בדלת, שתביא לו משהו מהמאפייה. "משהו עם שוקולד. ומשהו בלי סוד. שני דברים."
ההורים ישבו בצד אחד של השולחן. שירה ואדם. אנה ותומאס. וסבתא רות, באמצע, זקופה, עם התיק על הברכיים. בצד השני ישבו הבלשים. ובראש השולחן, המפקחת הובר.
"התאומות יספרו," אמרה הובר. "אני רק אוסיף."
ונועה ואלה סיפרו. ביחד. משפט אחת, משפט השנייה, כמו שהן מדברות כשהן לא חושבות על זה. בלי לדלג. על היד בפינה. על הטבעת. על הצנצנות. על הקול. על הכובע. על האישה במשרד של קן חם, שהריחה כמו סוכריות לימון.
* * *
אף אחד מההורים לא הפריע.
אדם ניסה פעם אחת, באמצע, להגיד משהו. זה התחיל במילה "גשר", וכולם ידעו שזאת עומדת להיות בדיחה, כי ככה אדם מתמודד עם דברים שהוא לא מסוגל לשמוע. אבל המילה נתקעה לו בגרון, ולא יצאה ממנה שום בדיחה. רק שקט. ואז הוא הוריד את הראש, ושם את היד על הגב של שירה, ולא הזיז אותה עד הסוף.
תומאס לא אמר אפילו "נו". הוא רק החזיק את קצה השולחן, בשתי ידיים, ידיים של נגר, חזקות, והעץ חרק. אלה ראתה את הפרקים הלבנים שלו, וידעה שאם הוא היה בבית, הוא היה הולך עכשיו לסדנה, ומנסר משהו, הרבה זמן.
ואנה, כשאלה הגיעה לסוכריות הלימון, הניחה יד על הפה. "'אלוהים בחר בך,'" היא לחשה. "היא אמרה לי 'אלוהים בחר בך.' ואני… אני הודיתי לה. אני נישקתי לה את היד." היא הסתכלה על היד שלה, כאילו היא עוד מרגישה את הטבעת על השפתיים.
שירה לא בכתה. וזה הפחיד את נועה יותר מכל דבר אחר. שירה ישבה, ושמעה, והפנים שלה נעשו שקטות יותר ויותר, כמו אגם לפני סערה. וכשאלה אמרה את המילים "הממחטה, בארבע וחמישים ושמונה", שירה קמה.
"אני הולכת אליה," היא אמרה.
בדיוק המילים של נועה. על הגשר. באותו טון.
ואז קרה משהו שאף אחד לא תכנן. אנה קמה גם. ותפסה את שירה ביד. לא חזק. רק ביד. כמו שאלה תפסה את נועה.
"לא," אמרה אנה. "לא לבד. ולא עכשיו. ביחד, כשנהיה מוכנות. היא לקחה ממך את הלילה ההוא. אל תיתני לה גם את היום הזה."
ושירה הסתכלה עליה. ועל היד של אנה, שהחזיקה את שלה. והתיישבה בחזרה. והיא לא שחררה. גם אנה לא. וככה הן נשארו, כל השאר של הבוקר. שתי אימהות, עם יד אחת שלובה, מתחת לשולחן מלא קמח.
נועה ואלה הסתכלו זו על זו. "הן העתיקו מאיתנו," לחשה אלה. "או שאנחנו העתקנו מהן," לחשה נועה.
* * *
סבתא רות דיברה אחרונה.
"ארבעים שנה לימדתי," היא אמרה. "ובארבעים שנה, אני יכולה להגיד לכם, הילד שהכי קשה לתפוס בהעתקה הוא לא זה שיושב מאחור ומסתכל לצדדים. זה הילד שיושב מקדימה, ומחייך למורה, ומביא לה תפוח." היא פתחה את התיק, והוציאה חפיסת קלפים. לא הישנה, של אמא שלה, לוטה, כי את זאת היא כבר חילקה לנכדות, את האדומים לנועה ואת השחורים לאלה. חפיסה חדשה, זולה, מהקיוסק בתחנת החשמלית. "ובמשחק, מי שמחזיק את הקלפים קרוב לחזה, צריך שמישהו ישכנע אותו להניח אותם על השולחן." היא הניחה את החפיסה על השולחן, בתוך הקמח. "אז בואו נשחק."
* * *
התוכנית נבנתה על השולחן, בבצק.
ג'ס פרשה את המפה של בית החולים סנט אורסולה, שהדפיסה בלילה, וקלרה, בלי שאף אחד ביקש, התחילה לגלגל כדורי בצק קטנים, ולשים אותם על המפה, בתור סימנים: כדור לכל מקום, וכדור לכל אדם. בסוף, המפה נראתה כמו לוח שחמט שמישהו אפה.
"ד"ר פוקס," אמרה הובר. "את עדיין עובדת בבית החולים. את יכולה לבקש את רשימות הלידות של השנים האחרונות. בשקט. לא רק את התשעה בפברואר. כל לילה שבו תינוק 'נפטר' במחלקה, ואחות בכירה אחת הייתה במשמרת, ומילאה את הטופס."
"שתים עשרה שנה," אמרה ד"ר פוקס. "אפילו יותר. אני אתחיל הלילה." וקיסר, על הברכיים שלה, פיהק בהסכמה.
"פליקס," אמרה הובר. "שלושים ושמונה אלף שבע מאות ושתים עשרה תמונות."
"שלושים ושמונה אלף שבע מאות וארבע עשרה," תיקן פליקס. "צילמתי את הארבע על המדרגות. ואת תום, עם המפית."
"אני צריכה שתמצא כל תינוק שצילמת חי, בלילה שבו כתוב, בבוקר, שהוא מת."
פליקס החוויר. אבל הוא הנהן. "אני זוכר את כולם," הוא אמר. "כל פנים. זה מה שאני יודע לעשות."
"אני אבדוק את קן חם," אמרה הובר. "רשמית. מי רשם את העמותה, מי חתם, ומי היה האיש עם תיק העור שבא בימי שני. ואני אבדוק טלפונים." היא הסתכלה על ג'ס. "את השיחות לפראו פוגל. ואת המכתב ללינץ."
אדם, שעד עכשיו שתק, הרים את הראש. "אני מהנדס," הוא אמר. "אני לא יודע לחקור. אבל הילדים היו בדירה שלה, ואתמול בלילה שאלתי אותם על כל פרט. ומהנדס זוכר דירות כמו שפליקס זוכר פנים." והוא לקח עיפרון, והפך דף של גרטה, וצייר, בלי לעצור: מסדרון, סלון, מטבח עם מדף מעל הכיריים, חלון אחד לחצר, דלת אחת ליציאה, ודלת שנייה, קטנה, למרפסת שירות. "שתי יציאות," הוא אמר. "לא אחת."
"אז אני אשב ליד השנייה," אמר תומאס. זה היה המשפט הראשון שלו כל הבוקר. "אני נגר. אני אגיד שהדלת חורקת, ושאני רוצה לראות את הצירים. אף אחד לא שואל נגר למה הוא מסתכל על דלת."
"ואנחנו?" שאלה ליבי.
"אתם," אמרה הובר, "הולכים לתה."
* * *
השקט שירד היה כבד כמו גוש בצק.
"ביום ראשון," המשיכה הובר. "אצלה. כמו שתכננתם. כל המשפחה. אתם שותים תה, ואוכלים עוגה, ומראים לה את התמונה של פליקס, ומחייכים. ואתם לא מאשימים אף אחד. אף מילה. אם היא תרגיש משהו, היא תיעלם. היא כבר עשתה את זה פעם, כשהעמותה נסגרה."
"ואת?" שאלה נועה.
"אני אהיה קרובה," אמרה הובר. "קרובה מאוד. יותר ממה שאתם חושבים."
"אני אדבר," אמרה ליבי, והזדקפה. "אני אשאל אותה על הלילה ההוא. על הטבעת. על הכובעים. בתור ילדה סקרנית. אני יודעת לשחק ילדה סקרנית. זה התפקיד הכי קל שלי, כי אני באמת כזאת."
"אני אוכל," אמר לוקאס, בשקט, ברצינות. "את כל העוגיות. כמו תמיד. אם לוקאס לא אוכל, היא תדע שמשהו לא בסדר. זה התפקיד שלי." הוא בלע. "זה התפקיד הכי קשה שהיה לי אי פעם."
"ואני לא נוהג," אמר בני. "זה התנאי שההורים שמו לי מהפעם הקודמת. אז אני אהיה… אני אהיה הכריכים."
"ואנחנו?" שאלו התאומות ביחד, באותה שנייה.
"אתן," אמרה הובר, והסתכלה עליהן הרבה זמן, "עושות את הדבר הכי קשה. אתן תאומות רגילות, ששמחות שמצאו זו את זו, ובאות להודות לאחות הנחמדה שעזרה להן. זה הכול. אנשים שמרגישים בטוחים, מדברים. ואתן תהיו הסיבה שהיא תרגיש בטוחה."
"וגרטה," הוסיפה הובר, "תכין לי ציר זמן. כל מה שהיא אמרה לכם, ומתי, מהיום הראשון. ג'ס תעזור לד"ר פוקס עם הרשימות של הלידות. אני רוצה מפה. של כל תינוק, ושל כל לילה." ג'ס כבר פתחה את המחשב, לפני שהובר סיימה את המשפט.
"וקלרה תדאג לסודיות," אמרה הובר. "אף מילה לאף אחד. לא לאוטו. לא לשכנות."
"אני אופה כשאני לחוצה," אמרה קלרה. "ואני לא מדברת כשאני אופה. אז השבוע אני לא אדבר בכלל."
* * *
כשכולם יצאו, שירה ואנה נשארו אחרונות, ליד השולחן, עם הידיים עוד מחוברות. על המפה, בין כדורי הבצק, הייתה עוד חתיכת בצק אחת, גדולה, שאף אחד לא השתמש בה.
אנה לקחה אותה. וקרעה אותה לשניים. ונתנה חצי לשירה.
והן לשו, בשקט, כל אחת את החצי שלה, ליד אותו שולחן. ואחרי כמה דקות, אנה התחילה לזמזם. בשקט. את השיר. השיר שבלי מילים. ושירה, שלא זמזמה מאז אתמול בבוקר, הקשיבה רגע. ואז הצטרפה.
"היא לא תיקח לנו גם את השיר," אמרה שירה, בין צליל לצליל.
"לא," אמרה אנה. "את השיר היא לא תיקח." ובחוץ, מאחורי הדלפק, אוטו ברונר הנמיך את הרדיו, כדי לשמוע אותן, ולא אמר מילה.