שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 77: לספר למבוגרים?

המאפייה של אוטו ברונר נסגרת בשש. בשבע ורבע, השלט על הדלת כבר היה הפוך, "סגור", והתריס היה חצי למטה, ובפנים, מאחורי הדלפק, בחדר האחורי, חדר הלישה, דלקה רק מנורה אחת, צהובה, מעל שולחן עבודה ארוך מעץ, מכוסה קמח.

המאפייה של אוטו ברונר נסגרת בשש. בשבע ורבע, השלט על הדלת כבר היה הפוך, "סגור", והתריס היה חצי למטה, ובפנים, מאחורי הדלפק, בחדר האחורי, חדר הלישה, דלקה רק מנורה אחת, צהובה, מעל שולחן עבודה ארוך מעץ, מכוסה קמח.

אוטו עצמו לא היה שם. הוא נתן לקלרה את המפתח, והסתכל עליה מעל המשקפיים, ואמר רק: "אל תשרפו לי את המקום. ואם אתם אוכלים משהו, תשאירו פתק." ואז הלך הביתה, כי אוטו ברונר הוא אדם שיודע מתי לא לשאול.

קלרה הייתה הראשונה שהגיעה. היא שמה סינר, ושטפה ידיים, והוציאה מהמקרר גוש בצק, והתחילה ללוש. "כשאני לחוצה אני אופה," היא הסבירה לששת הילדים, שישבו על שקי קמח בפינה. "ואני מרגישה שהערב אני הולכת לאפות הרבה."

אחריה בא בני, עם שקית כריכים, כמובן, ועם הכובע הירוק עם הנוצה, שהוא חזר לחבוש אחרי שהכול נגמר, "כי כובע לא אשם בשום דבר". אחר כך ד"ר פוקס, עם קיסר בתיק על הכתף, כי קיסר לא נשאר לבד בלילה, ועם הפנים היבשות שלה, שלא הסגירו כלום. ואחרונה, בשבע ועשרים, נכנס פליקס, בז'קט הגדול, מתנצל על האיחור, כי החשמלית מהמלון הקטן שבו הוא ישן השבוע עשתה עיקוף.

הם התיישבו סביב השולחן הארוך, בין גושי הבצק. ארבעה מבוגרים. שישה ילדים. וחתול אחד, שקפץ מהתיק, ונשכב על שק קמח, ונרדם מיד, כאילו הוא כבר שמע את כל זה פעם.

* * *

"אנחנו צריכים לספר לכם משהו," אמרה נועה. "ואנחנו צריכים שתבטיחו לא לצחוק. ולא להגיד 'אתם ילדים'. ולא להתקשר להורים לפני שאנחנו גומרים."

"אני אף פעם לא צוחקת," אמרה ד"ר פוקס.

"אני תמיד צוחק," אמר בני. "אבל אני אשתדל."

"אני לא יודע להגיד 'אתם ילדים' בגרמנית מספיק מהר," אמר פליקס. "אז אתם בטוחים."

וקלרה רק הנהנה, ולשה.

גרטה פתחה את המחברת. ואת השקית עם הפתק. ואת ההגדלה של פליקס. ג'ס פתחה את הטבלה. ולוקאס הוציא את היומן שלו, שבו הוא רושם כל דבר שהוא אוכל, "כי זה הזיכרון שלי, וזה גם הראיות שלי. מתי היא נתנה לי מה."

"תקריא," אמר בני, שלא האמין.

ולוקאס הקריא, ברצינות של עד בבית משפט: "יום שלישי. שלוש עוגיות ירח, מ. סוכריית לימון אחת, מ. יום רביעי. שטרודל, מ., חצי, כי ליבי לקחה חצי. יום שישי, בלובי של בית החולים, סוכריית לימון, מ., שמה לי ביד. עם טבעת." הוא הרים את העיניים. "יש לי שלושה עמודים כאלה. אני לא גאה בזה. אבל זה מדויק."

ואז הם סיפרו. כל השישה, כל אחד את החלק שלו. מההתחלה. כמו שגרטה ולוקאס עשו בספרייה, ועל הגשר. רק שהפעם, ליד השולחן, ישבו ארבעה אנשים שהיו חלק מהסיפור. שכל אחד מהם, בזמן כלשהו, היה חוט על הלוח.

* * *

המבוגרים לא צחקו.

בני היה הראשון שדיבר, ובני דיבר הכי לאט שמישהו מהם שמע אותו מדבר אי פעם.

"אני רוצה לשאול משהו," הוא אמר. "ואני מבקש שלא תכעסו עליי שאני שואל." הוא הוריד את הכובע, והניח אותו על השולחן, בתוך הקמח. "לפני כמה שבועות, אתם ישבתם מולי בפיקניק, עם הרבה ראיות. כל ראיה הייתה מושלמת. החתימה. הכסף. הסל. התמונה במסדרון. הכובע הזה." הוא נגע בכובע. "ואני לא עשיתי כלום. מישהו בנה את זה. בשבילכם. כדי שתסתכלו עליי." הוא הסתכל על נועה. "אז אני שואל, כי זה החוק שלי, ואתם כתבתם אותו בראש הלוח: אתם בטוחים שזה לא קורה שוב? שמישהו לא בונה עכשיו ראיות נגד מרגרטה, כמו שבנו נגדי?"

השאלה נחתה על השולחן כמו גוש בצק.

גרטה לא נעלבה. להפך. היא הנהנה, לאט, כאילו בני עשה בדיוק את המהלך שהיא קיוותה.

"בגלל זה באנו אליכם," היא אמרה. "כדי שתשאלו. לפני שאנחנו שופטים." והיא הפכה את המחברת אליו. "אבל תסתכל על הצד השמאלי, בני. הראיות נגדך, נגד ד"ר פוקס, נגד פליקס, מאיפה הן הגיעו?"

בני הסתכל. הרבה זמן. ואחר כך אמר, בשקט: "ממנה."

"והראיות נגדה?"

"מכם," אמר בני. "ממה שבדקתם לבד. מהתמונה של פליקס. מהעיניים של לוקאס." הוא החזיר את הכובע לראש, לאט. "טוב. שאלתי. עכשיו אני יכול לכעוס."

והוא לא כעס, בסוף. הוא רק הושיט יד, מעל השולחן, אל קלרה, ונגע ביד שלה, המלאה בקמח ובבצק. וקלרה, שבדרך כלל צוחקת בקול רם על כל דבר, לא צחקה. היא רק החזיקה לו את היד שנייה אחת, והשאירה עליה טביעה לבנה של חמש אצבעות. ובני הסתכל עליה, ולא ניגב.

* * *

ד"ר פוקס לא אמרה כלום, כל הזמן הזה. היא ישבה זקופה, עם הידיים על השולחן, ליד הקמח, והסתכלה על נקודה בקיר. וכשג'ס הגיעה, בטבלה שלה, לקלטת של ארבע וחמישים ושמונה, לאחות הקטנה והעגולה עם הממחטה, הידיים של ד"ר פוקס התחילו לרעוד.

"זה נכון," היא אמרה. "זאת הייתה היא."

כולם הסתובבו אליה.

"אני לא חשבתי על זה. אף פעם. שתים עשרה שנה." ד"ר פוקס דיברה לאט, כאילו כל מילה עולה במדרגות. "באותו לילה, בחמש פחות משהו, אמרו לי שהתינוקת השנייה מתה. שמישהו כבר טיפל. שהטופס מוכן. ושצריך להגיד לאמא. ואני הייתי צעירה, והייתי בלי שינה עשרים שעות, והייתי מפחדת. ומרגרטה אמרה: 'אני אבוא איתך, יקירה. את לא צריכה לעשות את זה לבד.' והיא החזיקה לי את המרפק, כל המסדרון. ובחדר, היא החזיקה לשירה את היד. ואני דיברתי. והיא בכתה." ד"ר פוקס סגרה עיניים. "והיא אמרה לי, אחר כך, במסדרון: 'את הניירת אני אסדר, יקירה. ד"ר להנר חותם על כל מה שאני מביאה.' וד"ר להנר בכלל היה בטירול. עם רגל שבורה." היא פתחה את העיניים. "היא לא ניחמה אותי. היא שמרה עליי. שלא אסתכל."

"והרשימות של הבוקר?" שאלה ג'ס, בשקט. "של פליקס? עם 'נפטרה 4:05'?"

"מי שכתבה את הרשימות בבוקר, במחלקת היולדות," אמרה ד"ר פוקס, "הייתה האחות הבכירה של המשמרת. זה היה התפקיד שלה. כל בוקר. בעט כחול." היא שתקה. "גם את זה אף פעם לא חיברתי."

קיסר, על שק הקמח, פתח עין אחת. והחליט שהגיע הזמן, וזחל אל הברכיים של ד"ר פוקס, ונשכב עליהן, כבד ורך. והיא ליטפה אותו, ולא הפסיקה.

* * *

פליקס, כל הערב, לא הוציא את המצלמה. וזה היה הסימן הכי ברור שהוא מבוהל.

"אני… אני לא זוכר פנים של מבוגרים," הוא אמר, כמעט בהתנצלות. "אני אמרתי לכם. אני זוכר ידיים. וקול. קול רך, מתגלגל, שאמר לי 'תשכח מזה, לטובתך'. אבל אני לא יכול להגיד לכם 'זאת היא' רק בגלל שאתם אומרים. זה לא הוגן כלפיה. גם אם…"

"אז תקשיב," אמרה ליבי.

היא הוציאה את הטלפון. "אני מצלמת אותה כבר חודש," היא הודתה, והאדימה קצת. "לא בגלל חקירה. בגלל משחק. היא כל כך טובה בתור סבתא, שרציתי ללמוד את הקול שלה. בשביל הצגה." היא לחצה. "זה מהפנסיון. מהיום שהיא הביאה את הסוכריות."

מהטלפון, בתוך המאפייה השקטה, עלה קול. רך. מתגלגל. עם צחוק קטן בסוף. "תאכלו, ילדים, תאכלו. מי שלא אוכל, לא גדל. ומי שלא גדל, לא זוכר כלום. וזה לטובתכם, יקירים, לטובתכם."

פליקס החוויר. הוא הניח את שתי הידיים על השולחן, כמו מי שמחזיק את עצמו שלא ייפול.

"זה הקול," הוא לחש. "'לטובתך.' בדיוק ככה. עם העלייה הקטנה בסוף." הוא הסתכל על הטלפון, כאילו יש בו רוח רפאים. "שתים עשרה שנה אני שומע אותו. בחלומות. ואני לא ידעתי של מי הוא."

* * *

קלרה הפסיקה ללוש.

היא עמדה מעל השולחן, עם ידיים מלאות בצק, והבצק נדבק לה לאצבעות, והיא לא ניקתה. ואז, בלי להגיד כלום, היא התחילה לבכות. לא בקול. רק דמעות, שנפלו לתוך הבצק, אחת ועוד אחת.

"עכשיו הלחם יהיה מלוח," אמרה, וצחקה בתוך הבכי. "אוטו יהרוג אותי."

"מה קרה, קלרה?" שאלה אלה, וניגשה אליה.

"אחותי," אמרה קלרה. "אנה. היא התקשרה אליי באותו יום, לפני שתים עשרה שנה, מהאוטו, בדרך הביתה מהמשרד של קן חם. היא צעקה בטלפון, מרוב שמחה. היא אמרה 'קלרה, יש לנו בת! היא פתחה עיניים והסתכלה עליי!' והיא אמרה עוד משהו. שהאישה שמסרה אותך אמרה לה, בדלת: 'תשמרי עליה טוב. היא הייתה צריכה להיות של מישהי אחרת, אבל אלוהים בחר בך.'" קלרה ניגבה את העיניים בגב היד, והשאירה פס של קמח על הלחי. "אנה חשבה שזה הדבר הכי יפה שמישהו אמר לה בחיים. היא סיפרה את זה בכל ארוחת חג. שתים עשרה שנה."

אף אחד לא אמר כלום. אלה חיבקה את קלרה, עם הבצק, עם הקמח, עם הכול.

* * *

נועה הסתכלה סביב השולחן. על בני, עם הטביעה הלבנה על היד. על ד"ר פוקס, עם החתול. על פליקס, שהחזיק את הז'קט הגדול שלו סגור, כאילו קר לו באמצע מאפייה חמה. על קלרה, עם הבצק המלוח. ושלושה מהם, בני, ד"ר פוקס ופליקס, היו פעם "החשוד". כל אחד מהם, בגללה, ישב פעם מול ילדים עם מחברת, והרגיש מה זה שמאמינים שאתה רע.

והיא הבינה משהו שהיא לא ידעה איך להגיד. אז היא רק כתבה אותו, ברשימה, בכתב העקום החדש שלה: "9. הם מאמינים לנו, כי פעם לא האמינו להם."

גרטה הציצה מעבר לכתף שלה, וקראה, והנהנה. ובמחברת הירוקה, בעמוד שכבר לא היה לבן, היא כתבה מתחת לכל השורות, באותיות קטנות: "המבוגרים לא צחקו."

* * *

בשמונה וחצי, השולחן היה מלא: בכריכים של בני, שאף אחד לא אכל, ובחלות של קלרה, שנאפו בינתיים, מלוחות קצת, ובפתקים של גרטה, ובחתול.

"אז מה עכשיו?" שאל בני. "אני מבוגר עכשיו. אני צריך להגיד משהו של מבוגרים."

"הובר," אמרה ד"ר פוקס מיד. "המפקחת. היא כבר פתחה תיק. 'חטיפת תינוקת'. היא צריכה לשמוע את זה הלילה. לא מחר. הלילה."

"וההורים," אמר פליקס בשקט. "סליחה. אני לא מבין במשפחות. אבל אם הייתה לי בת, הייתי רוצה לדעת."

התאומות הסתכלו זו על זו.

"מחר," אמרה נועה. "כאן. כולם ביחד. עם הובר. לא בפנסיון."

"ולא לספר להם אחת אחת," אמרה אלה. "ביחד. ששתיהן ישמעו באותו רגע. ככה אף אחת לא תצטרך להחזיק את השנייה לבד."

ד"ר פוקס כבר חייגה. וכשהובר ענתה, היא לא אמרה שלום. היא אמרה רק: "זאת הלנה פוקס. את צריכה לבוא למאפייה של ברונר. עכשיו. ותביאי מחברת."

"ותביאי רעב," הוסיף לוקאס, בקול רם, לכיוון הטלפון. "יש פה המון חלות. קצת מלוחות."

ובפעם הראשונה כל הערב, מישהו צחק. זה היה פליקס.

החצי השני שלי פרק 77: לספר למבוגרים? - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין