דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 77: מלחמת בלונים

עד אחת עשרה בבוקר, הגרביים הרטובות כבר לא היו ראשונות.

עד אחת עשרה בבוקר, הגרביים הרטובות כבר לא היו ראשונות.

זה קרה בשקט, כמו כל הדברים הרעים בגביע הגלים. בתחרות הקליעה בחץ וקשת ניצחו הכרישים, בזכות אסף, שהתברר שהוא קולע מצוין, כל עוד אף אחד לא מסתכל עליו. בתחרות הסריגה ניצחו הדגים, בזכות סבתא של עדי, שלא הייתה במחנה בכלל, אבל לימדה את עדי בווידאו, בשידור חי, ושלחה הוראות בצעקות. ובתחרות "מי מכיר הכי טוב את שמעון" ניצחו, לתדהמת כולם, הלימונים, בפעם השנייה בהיסטוריה, כי ילד אחד מהם ידע ששמעון שונא כוסברה, ושגברת כהן היא לא סיר.

בן לא ידע. הוא כעס על זה כל הבוקר.

דגים — 106. גרביים — 104. כרישים — 100.

"שתי נקודות," אמר נדב, מול הלוח המחיק. "שוב שתי נקודות. אבל הפעם מהצד הלא נכון." הוא הסתכל על כולם. "אנחנו חייבים את הבלונים. אין ברירה."

* * *

החוקים של מלחמת הבלונים היו של זהבה, והם היו כתובים על דף אחד, מודבק לשלט גביע הגלי, בכתב ברור ומאיים.

כל קבוצה מקבלת בסיס: עיגול מסומן בגיר על המגרש. בכל בסיס יש דגל. מי שנפגע מבלון, יוצא לספסל. מי שמביא את הדגל של קבוצה אחרת לבסיס שלו, מנצח. הקבוצה האחרונה שנשאר לה דגל, לוקחת עשר.

ובשורה התחתונה, בכתב קטן יותר: מי שזורק בלון על האדמירלית — תורנות כביסה עד חנוכה.

שש מאות בלונים חיכו בדליים בקצה המגרש, מלאים במים, רועדים בשמש כמו ג'לי של שמעון. ליהי מילאה ארבעים מהם בעצמה, והדביקה על כל אחד מהם תווית: גרב. "כדי שיידעו ממי זה הגיע," היא הסבירה.

"זה יסגיר אותנו," אמר נדב.

"זה יגרום להם לכבד אותנו," אמרה ליהי.

התוכנית של נדב הייתה מצוירת על הלוח המחיק, בשלושה צבעים. חצים כחולים: ההתקפה. חצים אדומים: ההגנה. חצים ירוקים: "תמרונים מיוחדים", שאף אחד חוץ מנדב לא הבין, ושנראו כמו ציור של אווז שמתעטש.

"דניאל ובן," אמר נדב, "אתם ההתקפה. אתם הכי מהירים. שירה ואני, הגנה. ליהי, אספקה. ואלון…"

כולם הסתכלו על אלון.

"אלון," אמר נדב בכבוד, "זורק."

אלון הנהן. הוא כבר החזיק בלון ביד. הוא החזיק אותו כמו מי שמחזיק גרעין אבטיח.

* * *

המלחמה התחילה בשריקה של זהבה. הכסופה.

ובתוך שלוש שניות, המגרש היה גיהינום רטוב.

בלונים עפו מכל כיוון. צרחות, צחוק, פיצוצים. ילדים רצו, נפלו, קמו, החליקו על הדשא הרטוב, ונפגעו בזמן שהם נפלו. גילי, שעמד בצד עם הגיטרה כדי "לתת פסקול", נפגע בתוך תשע שניות, ושר את שאר המלחמה מתוך הספסל, ספוג, בלי הפסקה.

אלון היה מפחיד.

הוא עמד בבסיס של הגרביים, לא זז, ולא אמר כלום, וזרק. כל בלון שלו פגע. כל אחד. במצח, בכתף, בגב. ילד מהלימונים. ילדה מהדגים. אסף, הקלע של הכרישים, שהתכופף בדיוק בזמן הלא נכון. אחרי שתי דקות כבר היו שבעה אנשים על הספסל, ועל כל אחד מהם היה כתם רטוב ותווית קטנה ומודבקת: גרב.

"הוא מכונה," לחשה שירה, מאחורי הדלי. "הוא מכונת יריקה שהפכה למכונת זריקה."

בהגנה, המצב היה פחות מפחיד.

"עכשיו," הכריז נדב, מאחורי הדלי, "אנחנו מפעילים את החצים הירוקים. תמרון מיוחד מספר אחת. אני מתחיל לרוץ באלכסון, בזווית של שבע עשרה מעלות, כדי ש…"

בלון פגע לו בראש. הוא התפוצץ בצליל רטוב ומלא כבוד, והמים זלגו לו על המשקפיים.

נדב עמד רגע בשקט. "…כדי שאני אפגע," הוא סיים. "וזה, כמובן, היה חלק מהתוכנית. הסחת דעת." והוא הלך לספסל, מטפטף, בגב זקוף, כמו גנרל שמפנה את מקומו.

שירה הסתכלה אחריו. ואז על החצים הירוקים בלוח, שעוד היה אפשר לראות מרחוק. "אף פעם לא הבנתי את החצים האלה," היא אמרה לליהי.

"אף אחד לא הבין," אמרה ליהי, והגישה לה בלון. "גם הוא לא."

ובינתיים, דניאל ובן רצו.

הם רצו כמו שהם רצו ברגליים קשורות. לא כמו אחים, לא כמו חברים, אלא כמו שני אנשים שכבר נפלו יחד אחת עשרה פעמים, ויודעים בדיוק מתי השני עומד להחליק. בן ראה בלון מגיע ומשך את דניאל הצידה. דניאל ראה בלון מגיע ודחף את בן למטה. הם עברו את הבסיס של הלימונים, עקפו את הבסיס של הכרישים, והגיעו עד לקצה המגרש, ליד הבסיס של הדגים.

הדגל של הדגים היה שם. כחול, עם דג מצויר, תקוע בתוך דלי.

וליד הדגל עמדה מאיה.

* * *

היא החזיקה שני בלונים, אחד בכל יד. היא חייכה. זה היה החיוך של קפטנית, לא של שני מיליון עוקבים.

"שלום, כרמלי," היא אמרה.

"שלום, שטרן," אמר דניאל.

"אתה יודע שאני לא ארחם."

"אני יודע."

והיא זרקה.

הבלון הראשון פגע לדניאל בחזה, והתפוצץ, והרטיב אותו מהסנטר עד הברכיים. הוא עמד שם, ספוג, עם המים זולגים, ועם ההבעה של מי שידע בדיוק שזה יקרה, ובכל זאת בא.

"פגעתי," אמרה מאיה. "לספסל, כרמלי."

"פגעת," הסכים דניאל. הוא לא זז. "אבל בן עוד לא."

מאיה הסתובבה. אבל בן כבר לא היה שם. הוא היה מאחוריה, ליד הדלי, עם היד על הדגל.

ואז, מכל הצדדים, הגיעו הכרישים.

רועי, ואלעד, ועוד ארבעה. עם דליים מלאים. הם ראו את בן ליד הדגל של הדגים, והבינו מה זה אומר, והחליטו, בבת אחת, שאם הגרביים ייקחו את הדגל הזה, הכרישים יפסידו בכל מקרה. אז הם הסתערו. על בן. מכל הכיוונים. עם עשרים בלונים לפחות.

"תן לי את זה, יתוש!" צעק רועי, בחיוך. זה כבר היה חיוך של חבר, לא של אויב. אבל הבלונים היו אמיתיים.

בן עמד ליד הדלי, עם הדגל ביד, מוקף. מאיה מאחוריו, עם בלון אחד שנשאר לה. רועי מלפנים. ארבעה כרישים מהצדדים. ודניאל, ספוג, בדרך לספסל, מסתכל אחורה, ולא יכול לעשות כלום.

בן ידע שזה נגמר. הוא ראה את הזרועות של כולם מתרוממות. הוא קרא אותן, כמו בטורניר. עשרים בלונים, ממש עכשיו, מכל כיוון. אין לאן לברוח.

אז הוא עשה את הדבר היחיד שעלה לו בראש.

הוא הכניס יד לכיס, הוציא את משרוקית הפח של זהבה, ושרק בה.

* * *

אף אחד לא ידע אחר כך להסביר מה קרה.

נדב טען שזה צירוף מקרים סטטיסטי. שירה טענה שזה גורל. זהבה, כשנשאלה, רק הרימה גבה ואמרה, "המשרוקית הזאת הייתה איתי במחנה הזה עוד לפני שהיא נולדה."

אבל מה שקרה, זה מה שקרה: מתוך הקנים הצפוניים, מעבר לחוף, נשמעה צעקה.

לא צעקה של ילד. צעקה של אווזה.

והאדמירלית יצאה מהקנים.

היא יצאה כמו טנק לבן. עם הכנפיים פתוחות, עם הצוואר מתוח קדימה, עם הקול הנמוך והנורא הזה, שכל מי שהיה במחנה כבר שלושה שבועות ידע לזהות, ולברוח ממנו. היא רצה על החוף, עלתה על הדשא, וחצתה את המגרש, ישר דרך הבסיס של הלימונים, שהתפזרו לכל הכיוונים כמו קלפים ברוח.

והיא עצרה. בדיוק בין בן לבין רועי.

רועי הסתכל עליה. האדמירלית הסתכלה על רועי. היא זכרה אותו. היא זכרה את הג'לי. היא זכרה את הספוג, ואת הצינור, ואת הבוקר על החוף.

והיא שרקה. כלומר, היא עשתה את הקול שאווזים עושים כשהם מתכוונים לזה ברצינות.

"לא," אמר רועי, ונסוג צעד. "לא, לא. אני רחצתי אותך. אנחנו חברים."

האדמירלית לא הייתה חברה של אף אחד. היא הסתערה.

הכרישים התפזרו. רועי רץ ראשון, עם הבלונים עדיין בידיים, וצעק משהו על "אהבה!" ועל "זה מה שאהובה אמרה!", והאדמירלית רדפה אחריו סביב הבסיס של הכרישים, פעמיים, ואז נעצרה, והסתובבה, וחזרה.

ועמדה ליד בן.

ממש ליד. הכתף שלה, אם לאווזים יש כתפיים, נגעה בברך שלו. היא לא נשכה אותו. היא רק עמדה שם, מול כל המגרש, עם הצוואר זקוף, כמו שומרת ראש.

"היא בחרה צד," לחשה שירה, בקונוס, לכל המחנה. "גבירותיי ורבותיי. האדמירלית בחרה צד."

* * *

מאיה הייתה האחרונה שעמדה. היא הסתכלה על בן. על הדגל ביד שלו. על האדמירלית לידו. על הבלון האחרון שלה.

"אסור לזרוק על האדמירלית," היא אמרה לאט. "תורנות כביסה עד חנוכה."

"נכון," אמר בן.

"והיא עומדת ממש לידך."

"נכון."

מאיה חשבה על זה. ואז היא הורידה את הבלון, וחייכה, חיוך של מי שמפסידה ויודעת להפסיד. "תלך," היא אמרה. "לך, יתוש. לפני שאני אתחרט."

בן הלך. לאט. עם הדגל של הדגים ביד, ועם האדמירלית צועדת לידו, צעד אחרי צעד, כמו בבצה, עם הקול הנמוך שלה בגרון, כמו מנוע של סירה רחוקה. כל המגרש השתתק. אף אחד לא זרק בלון. אף אחד לא העז.

הוא חצה את כל המגרש. הוא עבר ליד הספסל, שם ישב דניאל, ספוג, ומחא כפיים לאט. הוא עבר ליד אלון, שעדיין החזיק בלון, ולא זרק. והוא הגיע לבסיס של הגרביים, ותקע את הדגל של הדגים בתוך הדלי, ליד הדגל שלהם.

זהבה שרקה. הכסופה.

"ניצחון," היא הכריזה, "לגרביים הרטובות."

"זה לא הוגן!" צעק מישהו מהכרישים. "הייתה להם אווזה!"

זהבה הוציאה את דף החוקים מהשלט. היא קראה אותו לאט, כולו, בקול רם. ואז הרימה את הראש.

"לא כתוב פה שום דבר," היא אמרה, "על אווזות שמשתתפות. רק על אווזות שמקבלות בלון." היא קיפלה את הדף. "בשנה הבאה אני אוסיף סעיף."

"אמונה!" צעק קובי מהספסל, ספוג גם הוא, כי מישהו מהלימונים פגע בו כבר בדקה הראשונה, בלי שום סיבה.

* * *

אחר כך, כשכולם התייבשו בשמש, בן ישב על הדשא, והאדמירלית ישבה לידו. היא עדיין לא הלכה. היא ניקתה את הנוצות, ומדי פעם הסתכלה עליו, בעיניים השחורות הקטנות.

"למה היא באה?" שאל דניאל, שהתיישב בצד השני, במרחק בטוח.

בן חשב על הבצה. על הביצה האחרונה, השלמה, שהם הניחו לפניה על הדשא, שניהם, ביחד. על איך שהיא לקחה אותה בזהירות, כמו תינוק, והלכה לקנים.

"כי נתנו לה את הביצה," הוא אמר. "שנינו."

האדמירלית הסתכלה על דניאל. היא שקלה אותו. ואז, באיטיות, היא קמה, צעדה אליו שני צעדים, ונשכה אותו בעדינות בבוהן.

"אאוץ'!"

"זאת אהבה," אמר בן. "אהובה אמרה."

על הלוח המחיק של נדב הופיע וי ירוק שלישי.

גרביים — 114. דגים — 106. כרישים — 100.

"שמונה נקודות," אמר נדב. "שמונה נקודות לפני הרגטה. ברגטה, המקום הראשון מקבל עשרים, השני שתים עשרה, השלישי שש. אם הדגים ראשונים ואנחנו שניים…" הוא חישב, והעיניים שלו נפתחו לרווחה. "מאה עשרים ושש. לשתי הקבוצות." הוא הסתכל על הלוח. "זה אומר שהכול פתוח. הכול. אפשר לנצח. אפשר להפסיד. אפשר לסיים בתיקו."

"ומה הסיכוי?" שאלה שירה.

נדב סגר את המחברת. "אני לא יודע," הוא אמר. ובפעם הראשונה בכל הקיץ, זה נשמע כמו משהו טוב.

מה שקורה במחנה פרק 77: מלחמת בלונים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין