התירוץ היה יתד.
ליהי הודיעה בארוחת הבוקר, בטון של מי שמדווחת על אסון לאומי, שבסוף הלילה בחורשה, כשאספו את האוהל משנת שמונים ושבע והחזירו אותו למחסן, חסרה יתד אחת. היתד העקומה. זאת בצורת סימן שאלה, שעליה הדביקה את התווית ?.
"צריך למצוא אותה," היא אמרה. "האוהל לא שלם בלעדיה. זה כמו משפט בלי סימן שאלה בסוף. אף אחד לא יודע אם זאת שאלה."
"אני אלך," אמר דניאל.
הוא אמר את זה מהר מדי. שירה הרימה את הראש מהספר.
"אני אבוא איתך," אמרה מאיה, מהשולחן של הדגים, מעבר למעבר. היא אמרה את זה עוד יותר מהר.
שירה סגרה את הספר.
"אתם יודעים," היא אמרה, לאף אחד מיוחד, "שבעוד שעה יש מלחמת בלונים."
"נחזור," אמר דניאל.
"בזמן," הוסיפה מאיה.
הם יצאו מחדר האוכל ביחד. שירה, ליהי ונדב הסתכלו אחריהם, ואחר כך זה על זה. נדב פתח את המחברת, ושירה, בלי להסתכל, סגרה אותה לו.
"לא," היא אמרה. "את זה לא מודדים."
* * *
חורשת האקליפטוס הייתה מעבר לגבעה, עשר דקות הליכה, בשביל עפר שהתפתל בין שיחי קוצים וסלעים חמים. בבוקר, לפני שהשמש עלתה גבוה, היה בה ריח חזק, של עלים ושל משהו כמו תרופה נגד שיעול. העצים היו גבוהים, עם קליפה שנקלפה מהם ברצועות ארוכות, כמו מי שהתחיל להוריד סוודר ושכח באמצע.
הם הלכו לאט. לאט מאוד. הכי לאט שאנשים יכולים ללכת כשהם מעמידים פנים שהם ממהרים.
"אז," אמרה מאיה.
"אז," אמר דניאל.
"החצי השני."
דניאל הסתכל עליה מהצד. "של מה?"
"אל תעשה את עצמך," אמרה מאיה. "של הסיבוב של נעמה. אמרת שלימדת אותי רק חצי. אני לא ישנתי כל הלילה."
"ישנת," אמר דניאל. "בארוחת הבוקר היה לך סימן של כרית על הלחי. בצורה של פרח."
"טוב, אחרי הסימן של הכרית לא ישנתי," אמרה מאיה. "חשבתי על החצי השני."
"זה סוד."
"של מי?"
דניאל שתק רגע. "של אמא שלי," הוא אמר. "היא הייתה מלמדת את החצי הראשון לכל מי שביקש. אבל את החצי השני היא לימדה רק אותי. היא אמרה שהוא לא בשביל לנצח. הוא בשביל משהו אחר."
"בשביל מה?"
"אני אראה לך," אמר דניאל. "ברגטה. אם יהיה צריך."
מאיה הסתכלה עליו בעיניים צרות. "זה הדבר הכי מעצבן שמישהו אמר לי אי פעם."
"אני יודע," אמר דניאל, ונראה מרוצה מאוד.
מאחוריהם, מכיוון המחנה, נשמע ציוץ קטן. ואחריו שקט. ואחריו עוד ציוץ, קצת יותר חזק. ואחריו צעקה של ניצחון, ואחריה קול של עומר, שצעק משהו על "שלושים ותשע!"
"בן," אמרה מאיה.
"בן," הסכים דניאל. "הוא מתאמן מאז הבוקר. הוא שרק בצחצוח שיניים. הוא שרק בתור לשוקו. אלון אמר לו 'די', וזאת הייתה המילה השלישית של אלון השבוע."
מאיה צחקה. "אתה יודע שהוא יצליח? עד הערב?"
"הוא תמיד מצליח," אמר דניאל, "כשמישהו מחכה לו בסוף."
מאיה הסתכלה עליו מהצד, הרבה זמן. "אתה אח טוב," היא אמרה. "אתה יודע את זה?"
דניאל משך בכתפיים, ובעט באבן קטנה בשביל. "אני אח גרוע," הוא אמר. "אבל אני מתאמן."
"כמו בן עם השריקה."
"בדיוק כמו בן עם השריקה. רק בלי רוק."
* * *
מקום שבע עשרה היה בדיוק כמו שהם השאירו אותו. ריבוע של אדמה יבשה ושטוחה, בין שני עצים גדולים, עם סימנים של יתדות, ועם עיגול שחור של אפר, איפה שבערה המדורה, זאת שבערה הכי הרבה זמן ונתנה להם עשר נקודות בונוס. לידו, משני הצדדים, היו המקומות של ברק ושל שטרן, ריקים עכשיו.
דניאל עמד באמצע הריבוע. הוא זכר הכול. את האוהל נופל עליו שלוש פעמים. את בן צוחק. את תפוחי האדמה השרופים. את מאיה, ליד המדורה, בחצות, מבקשת סליחה.
"זה מוזר," אמרה מאיה בשקט, "שמקום יכול להיות כל כך רגיל, ובכל זאת…"
"לא רגיל," השלים דניאל.
"כן."
הם חיפשו את היתד. הם חיפשו באמת, כמעט חמש דקות. דניאל חיפש מתחת לעלים. מאיה חיפשה מאחורי העץ. דניאל מצא פקק של בקבוק, שלושה אצטרובלים, וגרב של מישהו. מאיה מצאה חיפושית, ושאלה אותה אם היא ראתה יתד, והחיפושית לא ענתה.
אחר כך הם הפסיקו לחפש, ופשוט התיישבו על גזע שנפל, ליד העיגול השחור של המדורה.
* * *
"אמא שלי כתבה לי אתמול," אמרה מאיה. "על הענן."
"מה היא כתבה?"
"'ענן יפה'." מאיה חייכה, חיוך קטן, שלא היה בו שום דבר של מצלמה. "שתי מילים. בין שני ניתוחים. זה נשמע כמו כלום, נכון?"
"זה לא נשמע כמו כלום," אמר דניאל.
"היא אף פעם לא כותבת על הסרטונים שלי," אמרה מאיה. "שלוש שנים. שני מיליון עוקבים. אף מילה. ואז אני מעלה תמונה של ענן, שאפילו לא אני צילמתי, והיא כותבת." היא שתקה. "חשבתי כל הזמן שהיא לא רואה אותי. אבל אולי היא פשוט לא ראתה את מה שאני הראיתי. כי זאת לא הייתי אני."
דניאל חשב על זה. על כל הסרטונים של מאיה, עם התאורה, והחיוך, והריקודים. ועל מאיה עכשיו, על גזע של עץ, עם עלה אקליפטוס בשיער, שהיא לא ידעה שיש לה.
"יש לך עלה בשיער," הוא אמר.
"איפה?"
"פה." הוא הרים יד, כדי להראות. ואז, כי היד כבר הייתה באוויר, הוא הוציא לה את העלה מהשיער. לאט. בזהירות. כמו מי שמפרק קשר בוליין שאסור שיתיר.
הוא החזיק את העלה. היא הסתכלה עליו. העלה היה בין שניהם, באוויר, ואף אחד מהם לא ידע מה עושים עם עלה בשלב הזה.
"תודה," אמרה מאיה. הקול שלה היה קצת מוזר.
"בבקשה," אמר דניאל. גם הקול שלו.
הוא הניח את העלה על הגזע, ביניהם. היד שלו נשארה שם, על הקליפה, ליד העלה. והיד של מאיה, משום מה, גם היא הייתה שם, מהצד השני של העלה.
היה ביניהן רווח. נדב היה יכול להגיד בדיוק כמה. אולי חמישה סנטימטרים. אולי ארבעה. זה היה הרווח הכי ארוך בעולם, ובכל זאת הכי קצר.
דניאל הסתכל על הידיים. מאיה הסתכלה על הידיים. ואף אחד מהם לא הסתכל על השני, כי זה כבר היה יותר מדי.
רק תזיז אותה, אמר הקול בראש של דניאל. סנטימטר. שניים. כמו מפרש שמחכה לרוח. רק תן לה לבוא.
היד שלו זזה. סנטימטר.
היד שלה זזה. סנטימטר.
עוד שניים. האצבע הקטנה של דניאל כבר הרגישה את החום של היד שלה, עוד לפני שנגעה, כמו שמרגישים שמש דרך חולצה.
"מאיה!!! דניאל!!! תראו מה מצאתי!!!"
* * *
יובל פרץ מבין העצים, כמו מישהו שנורה מתותח. השיער המתולתל שלו היה מלא עלים, המשקפיים שלו עקומים, ובשתי הידיים, מוחזקות לפנים כמו גביע, הייתה לטאה. לטאה גדולה. אפורה־חומה, עם ראש משולש, ועם הבעה של מי שלא ביקשה את כל זה.
הידיים של דניאל ומאיה עפו, כל אחת לכיוון אחר, כאילו נגעו בכיריים. דניאל דחף את שלו לכיס. מאיה סידרה, פתאום, בדחיפות גדולה, את השרוך של הנעל, שלא היה צריך סידור בכלל.
"זה חרדון!" צעק יובל, מאושר לגמרי. "חרדון מצוי! נדב אמר שיש פה! הוא אמר שאני לא אמצא! אבל מצאתי!"
"יובל," אמרה מאיה, בקול שניסה להיות רגיל, ולא הצליח, "מה אתה עושה פה?"
"באתי לעזור לחפש את היתד," אמר יובל. "שירה אמרה לי לא ללכת. היא אמרה 'אל תלך, יובל, בשום פנים ואופן'. אז הבנתי שיש פה משהו מעניין." הוא הרים את החרדון גבוה יותר. "וצדקתי!"
החרדון הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל על החרדון. היה ביניהם, לרגע, משהו כמו הבנה. שניהם היו פה בניגוד לרצונם, ושניהם רצו שיובל יחזור למחנה.
"הוא יפה," אמר דניאל, כי משהו היה צריך להגיד.
"קוראים לו נדב השני," הודיע יובל. "כי הוא נראה חכם, והוא לא אוהב לרוץ."
"אתה צריך להחזיר אותו," אמרה מאיה.
"אני יודע," אמר יובל, ונראה עצוב לרגע. "אבל קודם אני רוצה שנדב יראה. כדי שהוא יידע שהוא טעה. בבקשה, מאיה. חמש דקות."
מאיה הסתכלה על אחיה. על המשקפיים העקומים. על העלים בשיער. על הפנים שלו, שהיו מאושרות כמו שהיא לא ראתה אותן הרבה זמן. כמו לפני שהיא התחילה לצלם את כל העולם, ושכחה להסתכל עליו.
"חמש דקות," היא אמרה. "ואז אתה מחזיר אותו בדיוק לאן שמצאת."
"כן!" יובל הסתובב והתחיל לרוץ, עם החרדון ביד, בחזרה לשביל. אחרי שלושה צעדים הוא נעצר, והסתובב, והסתכל עליהם, על שניהם, על הגזע, על העלה שנשאר שם, בין המקומות שבהם היו קודם הידיים.
"אה," הוא אמר. "הפרעתי?"
"לא," אמרו דניאל ומאיה, ביחד.
יובל הסתכל עליהם עוד רגע, עם הראש הצידה, בדיוק כמו החרדון. "אני חושב שהפרעתי," הוא קבע. "סליחה." ואז הוא רץ.
* * *
הם ישבו עוד רגע על הגזע, בשקט. לא קרובים. גם לא רחוקים. בערך עשרים סנטימטר. דניאל לא מדד. אבל הוא ידע.
"החרדון," אמרה מאיה לבסוף.
"כן," אמר דניאל.
"הוא היה יפה."
"מאוד."
הם הסתכלו זה על זה. ואז, בלי שום סיבה, או מכל הסיבות בעולם, הם התחילו לצחוק. מאיה צחקה עם הראש אחורה, כמו אתמול על המספר של הלייקים. דניאל צחק עם הידיים על הפנים. הם צחקו כל כך הרבה שציפור אחת, שישבה על האקליפטוס מעליהם, החליטה לעבור לעץ אחר.
כשהם קמו, דניאל ראה משהו. בין השורשים של העץ הגדול, חצי קבור בעלים, משהו עקום, מברזל, בצורת סימן שאלה. עם תווית צהובה קטנה, דהויה מהטל, שעליה היה כתוב: ?.
הוא הרים אותה. הוא הראה למאיה.
"מצאנו," היא אמרה.
"מצאנו," הוא אמר.
הם הלכו בחזרה בשביל, ביחד, דניאל עם היתד ביד, ומאיה עם העלה, שהיא לקחה מהגזע כשהוא לא הסתכל, ושמה בכיס. מרחוק כבר נשמעו צעקות ממגרש הכדורגל, ובלונים שמתפוצצים בניסיון, וקול של זהבה במגפון, שהודיעה, בפעם השלישית, שמי שזורק בלון על האדמירלית מקבל תורנות כביסה עד חנוכה.
"דניאל," אמרה מאיה, ליד השער של המחנה.
"מה?"
היא חשבה רגע. ואז, כמו מי שמחליטה לשמור משהו לאחר כך, אמרה: "שום דבר. אחר כך."
"אחר כך," הסכים דניאל.
וליהי, כשהם החזירו לה את היתד, הסתכלה עליה, ואז עליהם, ואז שוב על היתד. ואמרה, בסיפוק עמוק: "עכשיו המשפט שלם. ויש לו סימן שאלה בסוף."
ושירה, מהצד, הסתכלה על קצה העלה, שבלט מהכיס של מאיה, ולא אמרה כלום. בכלל כלום. זה היה, לפי נדב, הדבר הכי מפחיד ששירה עשתה כל הקיץ, ואחת הפעמים הבודדות שבהן הוא לא העז לפתוח את המחברת.