דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 75: תמר

עומר גילה את זה בארוחת הבוקר.

עומר גילה את זה בארוחת הבוקר.

"אתה מסתכל עליה," הוא אמר.

"אני לא מסתכל על אף אחד," אמר בן, ולקח ביס מהחביתה, מבלי להוריד את העיניים מהשולחן של פלמינגו.

"אתה מסתכל עליה כבר שבע דקות. ספרתי. אכלת את אותו ביס של חביתה שלוש פעמים."

בן הסתכל על המזלג שלו. על המזלג לא היה כלום. הוא כנראה אכל אוויר. הוא הניח את המזלג.

"על מי אני מסתכל, לדעתך?" הוא שאל, בקול של מי שמזמין קרב.

עומר לא ענה. הוא רק הזיז את הראש, ממש קצת, לכיוון השולחן של פלמינגו. שם, בקצה, עם צמה אחת ארוכה ועם סרט ראש ורוד, שנשאר לה עוד מהטורניר, ישבה תמר גולן, הקפטנית של כוח פלמינגו, וצחקה ממשהו שחברה שלה אמרה. היא צחקה עם כל הגוף, עם הכתפיים, כמו מי שלא מתביישת לצחוק.

"היא הבקיעה עליי בטורניר," אמר בן, כאילו זה מסביר משהו.

"היא הבקיעה ללימונים," תיקן עומר. "עליך היא רק עשתה חסימה."

"חסימה מצוינת," אמר בן, וחשב על זה. ואז הבין מה הוא אמר, והסמיק עד האוזניים.

"אוי ואבוי," אמר עומר בסיפוק עמוק. "אוי ואבוי ואבוי."

"אם אתה מספר למישהו…" התחיל בן.

"אני מספר רק לאלי," הבטיח עומר. "ואלי מספר רק למר כפתור. ומר כפתור לא יכול לספר לאף אחד, כי אין לו אף, ובלי אף אי אפשר לרכל. זה מדעי."

* * *

עד עשר בבוקר, כל המחנה ידע. או לפחות כל מי שחשוב: כל הגרביים, כל השפמנונים, ושירה, שידעה תמיד הכול עוד לפני שזה קרה.

דניאל שמע את זה מנדב, שמע את זה משירה, ושמע את זה מליהי, שכבר הדפיסה תווית ושמרה אותה בכיס, "למקרה שזה יתפתח". הוא מצא את בן מאחורי צריף שפמנון, מנסה לבעוט כדור לתוך פח, ומחטיא כל פעם.

"שמעתי," אמר דניאל.

"לא היה כלום לשמוע."

"שמעתי שלא היה כלום לשמוע," אמר דניאל, "משלושה אנשים שונים."

בן בעט בכדור. הוא החטיא את הפח בשני מטרים.

"אני יכול לעזור," אמר דניאל.

בן הסתכל עליו. היה בעיניים שלו משהו שבין חשד לייאוש. "אתה?"

"אני."

"מתי בפעם האחרונה ביקשת ממישהי לצאת?"

דניאל חשב על זה. הוא חשב על זה הרבה זמן. "אף פעם," הוא הודה. "אבל אני קורא ספרים."

"אילו ספרים?"

"על שייט," אמר דניאל. "אבל יש שם הרבה פרקים על תקשורת בין אנשי צוות."

בן הסתכל עליו עוד רגע. ואז, כי לא הייתה לו ברירה אחרת, כי המחנה נגמר מחר, וכי אף אחד אחר לא הציע, הוא אמר: "בסדר. תעזור."

* * *

העצה הראשונה של דניאל הייתה נדב.

"סטטיסטיקה," הוא הסביר, כשנדב הגיע, עם המחברת, ועם הבעה של מי שחיכה לרגע הזה כל החיים. "נדב יודע הכול על מה שעובד."

"נכון," אמר נדב, ופתח את המחברת. "בדקתי את זה. על בסיס ספרות מדעית, ועל בסיס שלוש עונות של תוכנית ריאליטי שאמא שלי רואה. במשפט הראשון, שבעים ושלושה אחוז מההחלטה כבר מתקבלת. אז המשפט הראשון צריך להיות מעניין. מפתיע. משהו שהיא לא שמעה אף פעם."

"כמו מה?"

נדב חשב. "עובדה על עננים," הוא אמר בביטחון. "אחרי אתמול, כולם אוהבים עננים. ארבעת אלפים עוקבים חדשים לא יכולים לטעות."

"אני לא אגיד לתמר משהו על עננים," אמר בן.

"קומולוס הומיליס," אמר נדב, כאילו לא שמע. "לא מביא גשם. סתם נמצא. זה רומנטי."

"זה ענן."

"זה ענן רומנטי."

העצה השנייה של דניאל הייתה שיר.

הוא ישב על המדרגה של שפמנון, עם עט ועם דף מהמחברת הכחולה, והקדיש לזה עשרים דקות שלמות, עם מצח מקומט, כמו מי שמנסה לחשב מסלול נגד הרוח. בסוף, הוא הקריא, בקול רציני:

"תמר, תמר, את כמו מפרש בסער. כשאת צוחקת, הרוח נעצרת, והכדור… נכנס לשער."

שקט.

"הכדור נכנס לשער," חזר בן לאט.

"זה בשבילך," הסביר דניאל. "החלק עם הכדור. כדי שזה יהיה גם קצת אתה."

"וזה החלק הכי גרוע."

"כל החלקים גרועים," אמרה שירה, שהופיעה מאחוריהם בלי שאף אחד שמע אותה מגיעה, כמו תמיד. "זה השיר הכי גרוע ששמעתי מאז הבלדה של גילי לאטב הבודד. וגילי, לפחות, ניגן עם זה גיטרה."

"זה לא גרוע," אמר דניאל, נעלב. "זה חורז."

"'תמר' ו'סער' לא חורזים," אמרה שירה. "ו'נעצרת' ו'שער' בטח שלא."

"הם חורזים בערך."

"בערך זה לא חרוז. בערך זה ניסיון."

בן לקח מדניאל את הדף. הוא הסתכל עליו הרבה זמן. ואז, להפתעת כולם, הוא קיפל אותו בזהירות, והכניס אותו לכיס. "אני לא אקריא לה את זה," הוא אמר. "אף פעם. אבל אני שומר את זה."

"למה?" שאל דניאל, מופתע.

"כי זה השיר הכי גרוע שמישהו כתב בשבילי," אמר בן. "וזה הראשון."

* * *

מאיה עברה בדיוק אז, עם יובל, בדרך לאגם.

היא ראתה את כולם יושבים על המדרגה של שפמנון: בן, עם הפנים האדומות. דניאל, עם עט. נדב, עם מחברת פתוחה, שבה היה ענן מצויר. ושירה, עם הבעה של מי שצופה בתאונה ונהנית מכל רגע.

"מה קורה פה?" היא שאלה.

"בן מאוהב," הודיע יובל, שלא היה צריך לשמוע הרבה כדי להבין הכול. "בתמר. מפלמינגו. היא שוערת טובה."

"היא לא שוערת," אמר בן. "היא בלמית."

"היא בלמית טובה," תיקן יובל, בלי להתבלבל.

מאיה הסתכלה על בן. ואז על דניאל. ואז על הדף שבן עוד החזיק חצי בחוץ מהכיס. היא הבינה הכול בשלוש שניות, כמו שהיא הבינה כל דבר שקשור לאנשים.

"דניאל כתב לך שיר," היא אמרה.

"איך את יודעת?"

"כי יש לו דיו על האצבעות, ופנים של מי שחשב שזה רעיון טוב." היא התיישבה על המדרגה, ליד בן. "רוצה עצה טובה? אחת. לא סטטיסטיקה, לא שיר."

בן היסס. ואז הנהן.

"תבקש ממנה שתלמד אותך משהו," אמרה מאיה.

"מה?"

"משהו שהיא יודעת, ואתה לא. כל דבר. משהו קטן." היא משכה בכתפיים. "אנשים אוהבים ללמד את מה שהם יודעים. זה גורם להם להרגיש שרואים אותם. ואתה לא צריך להגיד שום דבר חכם. אתה רק צריך להקשיב, ולהיות גרוע בזה, ולצחוק."

"אני יודע להיות גרוע," אמר בן לאט. "אתמול הייתי גרוע בשייט, על ספסל."

"אז אתה כבר מוכן," אמרה מאיה.

בן חשב. "אבל מה היא יודעת שאני לא?"

ואז, מכיוון המגרש, נשמעה שריקה. לא של זהבה. שריקה חדה, חזקה, של שתי אצבעות בפה, כמו של נהג מונית בתל אביב. כל המחנה הסתובב. בקצה המגרש עמדה תמר גולן, עם שתי אצבעות עדיין בפה, וקראה ככה לחברות שלה, שהיו רחוקות, ליד הנדנדות.

בן הסתכל על זה.

הוא תמיד רצה לדעת לשרוק ככה. מגיל שש. הוא ניסה מאות פעמים, מול המראה, באוטובוס, בכיתה. זה אף פעם לא עבד. זה תמיד יצא כמו אוויר שבורח מגלגל של אופניים.

"אני יודע מה," הוא אמר.

אבל הוא לא קם. הוא ישב על המדרגה, והרגליים שלו, שבדרך כלל לא הפסיקו לזוז, היו פתאום כבדות כמו שקי תפוחי אדמה.

"מה אני אגיד לה?" הוא שאל. "במשפט הראשון. שבעים ושלושה אחוז."

"תשכח מהשבעים ושלושה," אמר דניאל. "תעשה מה שאתה עושה לפני פנדל."

בן הסתכל עליו. "מה אני עושה לפני פנדל?"

"אתה נושם פעם אחת, ארוך," אמר דניאל. "אתה מסתכל על הנקודה. לא על השוער, לא על הקהל. ואז אתה הולך, בלי לחשוב. ראיתי אותך עושה את זה בטורניר. שלוש פעמים. אף פעם לא החטאת."

בן נשם פעם אחת. ארוך. הוא הסתכל על הנקודה, שהייתה, במקרה הזה, סרט ראש ורוד בקצה המגרש.

והוא קם.

* * *

הוא הלך למגרש לבד. דניאל, מאיה, נדב ושירה נשארו על המדרגה. הם לא עקבו אחריו. כלומר, הם עקבו אחריו בעיניים, כל הארבעה, עם כל הריכוז שבעולם, אבל מהמדרגה. זה, לפי שירה, נחשב "לתת לו מרחב".

הם לא שמעו מה בן אמר. הם רק ראו את תמר מסתכלת עליו בהפתעה. ואז צוחקת. ואז, להפתעתם, מושיטה לו יד, עם שתי אצבעות, ומראה לו איך מחזיקים אותן.

בן הכניס את האצבעות לפה. הוא נשף.

שום דבר לא יצא. רק אוויר, ורוק, והרבה רוק.

תמר צחקה. ובן, במקום להיעלב, במקום להסתובב וללכת, במקום לבעוט במשהו, צחק גם. הוא צחק כל כך חזק שהוא התכופף. ותמר הראתה לו שוב. והוא ניסה שוב. ושוב לא יצא כלום. וכל פעם שזה לא יצא, הם צחקו יותר.

"היא לא צוחקת עליו," אמרה מאיה בשקט, על המדרגה. "היא צוחקת איתו. רואים את ההבדל?"

דניאל ראה. הוא חשב על הרשימה במחברת הכחולה. מה בן צריך כדי להרגיש בבית. 5. שיצחקו איתו, לא עליו.

"רואים," הוא אמר.

מאיה הסתכלה עליו מהצד. "ואתה?" היא שאלה. "ממי אתה קיבלת עצות?"

"מאף אחד," אמר דניאל.

"אז איך אתה יודע מה לעשות?"

"אני לא יודע," אמר דניאל. "אני עושה את זה בלי עצות."

"עושה את מה?"

דניאל הסתכל על המגרש, על בן, שניסה לשרוק ונכשל בפעם העשירית. "אולי," הוא אמר.

מאיה לא שאלה עוד. אבל נדב, מהצד השני של המדרגה, כתב משהו במחברת, ושירה, שקראה מעבר לכתף שלו, גלגלה עיניים כל כך חזק שזה כמעט נשמע.

אחרי עשרים דקות, תמר הלכה לחברות שלה. היא הסתובבה פעם אחת, ואמרה משהו לבן, ועשתה תנועה עם שתי האצבעות. ובן הנהן, ונשאר לבד במרכז המגרש, עם האצבעות בפה, מנסה.

כשהוא חזר למדרגה, הפנים שלו היו אדומות מכל כך הרבה נשיפות, והאצבעות שלו היו רטובות, והוא נראה מאושר יותר משדניאל ראה אותו אי פעם, כולל ביום שמכבי לקחה אליפות.

"מה היא אמרה בסוף?" שאל דניאל.

"שאני צריך להתאמן," אמר בן. "ושאם עד הערב אני מצליח לשרוק, היא תשב לידי במסיבה בערב." הוא שתק. ואז הוסיף, בבלבול כן לגמרי: "היא אמרה שאני התלמיד הכי גרוע שהיא לימדה אי פעם."

"זה מחמאה," אמרה מאיה.

"איך זה מחמאה?"

"כי היא זוכרת," אמרה מאיה.

בן התיישב על המדרגה. הוא הכניס שתי אצבעות לפה. הוא נשף. יצא אוויר. ועוד אוויר. ועוד.

ובניסיון השלושים ושבעה, בדיוק כשליהי הוציאה מהכיס את התווית שחיכתה כל הבוקר, ציוץ קטן מאוד, דק, כמעט לא נשמע, יצא מבין האצבעות של בן נבון.

כולם קפאו.

"זה היה זה?" שאל בן, בלחישה.

"זה היה זה," אמר דניאל.

ליהי הדביקה את התווית על הכתף של בן. היא נכתבה מראש, בעשר בבוקר, מתוך ביטחון מלא בהתפתחויות:

בתהליך.

מה שקורה במחנה פרק 75: תמר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין