"החוקים," אמרה זהבה, עם המגפון ועם פנס ראש, שגרם לה להיראות כמו כורה שהחליט לנהל מחנה קיץ, "פשוטים מאוד."
על החוף עמדו כמעט כל בני הנוער של הגבעה, בבגדי ים, עם מגבות, ועם מקלות זוהרים קשורים על הכובעים, ירוקים, כחולים, ורודים. מהצד זה נראה כמו להקה של גחליליות שהחליטה ללכת לשחות. הירח המלא עמד מעל הכנרת, והשאיר על המים שביל כסוף, ישר, שהוביל, כאילו בכוונה, בדיוק אל המצוף.
המצוף היה כתום, עגול, ורחוק. שמונים מטר מהחוף, לפי אורי המציל. "מאה ועשרים," לפי נדב. "בלילה הכול רחוק יותר. זה מדעי."
"זה לא מדעי," אמרה שירה.
"זה פסיכולוגי," תיקן נדב. "שזה סוג של מדעי."
"אחד," המשיכה זהבה. "שוחים בזוגות. כל אחד עם בן זוג, וכל אחד שומר על בן הזוג שלו. שתיים. שוחים עד המצוף, נוגעים בו, וחוזרים. שלוש. מי שמרגיש שהוא לא יכול, מרים יד, ואורי מגיע. אין בושה בזה. הבושה היחידה היא לא להרים יד."
"וארבע?" שאל רועי.
"ארבע," אמרה זהבה, "מי שמנסה לשחות עם האדמירלית, מקבל תורנות אצל שמעון עד שהוא יהיה בן ארבעים."
האדמירלית, שעמדה בצד, ליד השמשייה המקופלת, הסתכלה על כולם בחשדנות של מי שלא התכוונה בכלל לשחות, אבל לא אהבה שאוסרים עליה.
* * *
נדב עמד בשורה האחרונה, עם המגבת על הכתפיים, ועם המשאף ביד.
הוא תמיד עמד בשורה האחרונה בשחייה. כל הקיץ. כל שחיית ערב, כל שליחים, כל משחק במים. והוא תמיד החזיק את המשאף, ותמיד, בסוף, אמר את אותו משפט: "אני לא יכול. אסטמה. זה רפואי."
וכולם הנהנו. כי מה אפשר להגיד לאסטמה?
אבל הערב, משהו היה אחר.
"נדב," אמרה אהובה. היא ישבה על כיסא פלסטיק ליד מגדל המציל, עם תיק העזרה הראשונה על הברכיים ועם כובע רחב, כאילו שמש של לילה יכולה לשרוף. "בוא רגע."
נדב בא.
אהובה הוציאה סטטוסקופ. היא הקשיבה לו לנשימה, מלפנים ומאחור, הרבה זמן, בלי מילה. ואז היא הורידה את הסטטוסקופ.
"הריאות שלך," היא אמרה, "בסדר גמור."
"אבל האסטמה…"
"האסטמה שלך אמיתית," אמרה אהובה. "אבל היא קלה. היא מתעוררת כשיש אבק, כשיש פריחה, כשאתה נלחץ. במים, בלילה, בלי אבק, היא בדרך כלל ישנה." היא הסתכלה עליו מעל המשקפיים. "תיקח שתי שאיפות לפני. ותשאיר את המשאף אצלי, על הכיסא. אם תצטרך, אורי יביא לך אותו בשלושים שניות. אבל אני חושבת שלא תצטרך."
נדב הסתכל על המשאף ביד שלו. הכחול, עם המדבקה של ליהי עליו מהשבוע הראשון: נשימה (חובה). הוא החזיק אותו כמו מי שמחזיק את התירוץ האחרון שנשאר לו בעולם.
"ומה אם אני לא מצליח?" הוא שאל בשקט.
"אז תרים יד," אמרה אהובה. "זה הסעיף השלישי. תקשיב לזהבה."
* * *
הזוגות התחלקו מהר. דניאל ומאיה, כמובן, ואף אחד לא העיר, אבל שלושה אנשים החליפו מבטים. רועי ואסף. ליהי ואלון, שקשרו את המקלות הזוהרים שלהם יחד, משום מה, כך שהם נראו כמו גחלילית אחת עם שני ראשים.
נדב נשאר לבד.
והוא כמעט אמר את זה. את המשפט. אני לא יכול. אסטמה. זה רפואי. זה כבר עלה לו לגרון, מוכן, כמו מכונית שמחכה ברמזור.
ואז שירה נעמדה לידו.
היא לא אמרה כלום. היא רק קשרה את המקל הזוהר שלה, הירוק, לכובע. הסתכלה על המים. ועמדה שם, עם הכתף ליד הכתף שלו.
נדב הסתכל עליה. "אני לא…"
שירה לא ענתה.
"שירה, אני באמת לא בטוח ש…"
שירה עדיין לא ענתה. היא פשוט עמדה, ולא זזה. כמו מי ששומרת על כפכפים, בלי לדעת שזה השם של מה שהיא עושה.
נדב נשם. הוא לקח שתי שאיפות מהמשאף. אחת. שתיים. ואז הוא הלך אל הכיסא של אהובה, והניח עליו את המשאף, בזהירות, כמו מי שמניח פרח על קבר.
"אני אחזור בשבילך," הוא אמר למשאף.
"הוא לא יברח," אמרה אהובה. "אני אשמור עליו."
* * *
בן לא שחה.
הוא אמר את זה מראש, לזהבה, בלי בושה: מים עמוקים, בלילה, עדיין לא. זהבה רק הנהנה, ושלחה אותו לטפס על שמואל, המגדל של המציל, לשבת ליד אורי, בתור "מציל זוטר".
"מה מציל זוטר עושה?" שאל בן.
"מסתכל," אמר אורי. "סופר ראשים. ואם משהו לא בסדר, שורק." הוא הסתכל על בן. "יש לך משרוקית?"
בן שלח יד לכיס. ושם, איפה שהוא שם אותה רבע שעה קודם, אחרי שהוציא אותה מתחת לקרש, כי משהו אמר לו שהיא צריכה להיות איתו הלילה, הייתה משרוקית הפח של זהבה.
"יש," הוא אמר.
מהמגדל, הכול נראה אחרת. עשרות מקלות זוהרים זזו על המים, ירוקים וכחולים וורודים, כמו כוכבים שנפלו לכנרת והחליטו לשחות הביתה. בן ספר אותם. שלושים ושמונה. הוא ספר שוב. שלושים ושמונה. טוב.
הוא חיפש את המקל הכחול של דניאל, ומצא אותו, ליד ורוד של מאיה. הם שחו לאט, ביחד, כמו מי שלא ממהרים לשום מקום.
ואז הוא חיפש את הירוק של שירה. וליד הירוק, בלי מקל, כי הוא שכח לקשור, ראש קטן ושחור.
* * *
נדב שחה.
הוא שחה בסגנון שלו, חתירה סטטיסטית, על הגב, עם הפנים לירח. זה לא היה מהיר. זה היה מאוד לא מהיר. אבל זה זז. ושירה שחתה לידו, בחזה, בשקט, בקצב שלו, אף פעם לא לפניו, אף פעם לא אחריו.
עשרים מטר. שלושים. ארבעים.
בחמישים, נדב התחיל לנשום מהר.
זה בא פתאום. כמו תמיד. הלב התחיל לדפוק, והחזה התחיל להרגיש צר, והמים נראו פתאום שחורים ועמוקים ולא כסופים בכלל. הוא הסתובב על הבטן, והסתכל לחוף, והחוף היה רחוק, רחוק מאוד, והמשאף היה שם, על כיסא, ליד אהובה, ונדב פתח את הפה כדי לצעוק.
ושירה הסתובבה על הגב.
היא לא אמרה כלום. היא פשוט שכבה על המים, לידו, עם הידיים פתוחות לצדדים, עם הפנים לירח. צפה.
ונדב נזכר.
הוא נזכר בבקרים בחמש וחצי. במים הקרים. בדניאל, שעמד לידו במים עד המותניים, עם יד אחת מתחת לגב שלו, ואמר, תפסיק להילחם בהם. המים רוצים להחזיק אותך. תן להם. הוא נזכר איך בפעם הראשונה הוא שקע, ובפעם השנייה שקע, ובפעם השלישית, כשהוא הפסיק לחשוב, ופשוט נשען אחורה, המים החזיקו אותו. כמו מיטה.
נדב צף. זה היה הדבר הראשון ברשימה של שירה. דברים שלא מסתדרים. היא ידעה. היא תמיד ידעה.
נדב נשען אחורה.
המים החזיקו אותו.
הוא שכב שם, ליד אחותו, באמצע הכנרת, בלילה, ונשם. לאט. אחת. שתיים. שלוש. החזה נפתח. הלב האט. הירח היה ענקי. והמשאף היה רחוק, ובפעם הראשונה בחיים, זה לא הפחיד אותו.
"אני בסדר," הוא אמר, אחרי דקה. הקול שלו רעד, אבל רק קצת.
שירה לא ענתה. היא רק הסתובבה שוב על הבטן, וחיכתה.
והם המשיכו לשחות.
* * *
ליד המצוף, דניאל ומאיה כבר חיכו, נאחזים בחבל, עם הרגליים במים השחורים, ועם הירח בדיוק מעל הראש.
"זה נדב?" שאלה מאיה, והצביעה על הראש הקטן, בלי מקל זוהר, שהתקרב לאט, על הגב, ליד ירוק אחד, יציב.
"זה נדב," אמר דניאל. משהו בקול שלו גרם למאיה להסתכל עליו.
"אתה לימדת אותו," היא אמרה. זאת לא הייתה שאלה.
"הוא לימד את עצמו," אמר דניאל. "אני רק החזקתי לו את הגב. כמה בקרים."
"דניאל," אמרה מאיה, בסבלנות של מי שמסבירה משהו לילד, "זה בדיוק מה שזה ללמד."
דניאל לא ענה. אבל הוא לא הוריד את העיניים מהראש הקטן שהתקרב. ומאיה, בלי להגיד עוד מילה, הזיזה את היד שלה על החבל, עד שהיא נגעה ביד שלו. רק האצבעות. רק לרגע. מתחת לירח, איפה שאף אחד לא יכול היה לראות.
אף אחד חוץ מבן, על המגדל, שסופר ראשים, וספר גם את זה.
* * *
כשהיד של נדב נגעה במצוף, בן, על המגדל, ראה את זה.
הוא לא חשב. הוא פשוט הוציא את המשרוקית מהכיס, והכניס אותה לפה, ושרק.
זאת הייתה שריקה מוזרה. גבוהה, דקה, קצת צרודה, כמו משרוקית שלא שרקו בה כמעט ארבעים שנה, ושנזכרה פתאום איך עושים את זה. היא עפה מעל המים, מעל המקלות הזוהרים, מעל המצוף, והגיעה עד לחוף, עד לכיסא של אהובה, ועד לזהבה, שעמדה עם המגפון ליד המים.
זהבה הסתובבה. היא הסתכלה על המגדל. היא ראתה את בן, עם המשרוקית שלה בפה. ואז, מבלי להגיד כלום, היא הרימה את המשרוקית הכסופה שלה, ושרקה בחזרה.
ואחריה, מהמים, מישהו צעק. ואחר כך עוד מישהו. ותוך שנייה, כל שלושים ושמונה הגחליליות בכנרת צעקו וצחקו ומחאו כפיים, על המים, למרות שרובם לא ידעו בכלל למה. נדב, ליד המצוף, נאחז בו בשתי ידיים, והרים את הראש, וצעק משהו שאף אחד לא הבין, ושירה אמרה אחר כך שזה היה "סטטיסטית!", ושזה היה הדבר הכי פחות סטטיסטי שהיא שמעה ממנו אי פעם.
"למה שרקת?" שאל אורי, ליד בן.
בן חשב על זה. "כי מישהו הגיע," הוא אמר. "ומי שמגיע, צריך שמישהו ישרוק לו."
אורי הסתכל עליו רגע. "זה לא בדיוק מה שמשרוקית של מציל נועדה בשבילו," הוא אמר. ואז, אחרי מחשבה: "אבל זה לא רע."
* * *
הם חזרו לאט. נדב על הגב, כל הדרך. שירה לידו, כל הדרך.
כשהם יצאו מהמים, נדב הלך ישר אל הכיסא של אהובה. הוא הרים את המשאף. הוא הסתכל עליו. ואז, בלי להשתמש בו, הכניס אותו לכיס של המכנסיים, איפה שהוא תמיד היה.
"לא הייתי צריך אותך," הוא אמר לו. "אבל אני שמח שהיית פה."
"אתה מדבר עם משאף," אמרה שירה, ועטפה את עצמה במגבת.
"את לא אמרת לי מילה כל הדרך," אמר נדב.
"לא הייתי צריכה."
נדב הסתכל עליה. אחר כך, במבוכה, כמו מי שלא עשה את זה מגיל שש, הוא חיבק אותה. מהר. ברטוב. עם המגבת באמצע.
שירה עמדה בתוך החיבוק, נוקשה כמו קרש, שלוש שניות. ואז, בשנייה הרביעית, היא חיבקה בחזרה.
"ידעתי שאתה צף," היא אמרה, לתוך הכתף שלו. "מהשבוע השני. ראיתי אתכם בבוקר מהחלון של אנפה."
"ולא אמרת כלום?"
"זה היה הסוד שלך," אמרה שירה. "לא שלי."
ליהי, שעמדה ליד עם אלון והגחלילית הדו־ראשית שלהם, הוציאה את מכונת המדבקות, שהיא איכשהו לקחה איתה לשחייה לילית, עטופה בשקית ניילון. טיק. זמזום. והדביקה תווית קטנה על המשאף של נדב, מתחת לישנה:
לא היה צריך (הלילה).
ומהמגדל, בן ירד בסולם, עם המשרוקית ביד, והלך לחפש את דניאל, כדי להגיד לו, בלי להגיד, שהוא שרק. אבל דניאל כבר עמד בתחתית הסולם, רטוב, עם הכחול הזוהר על הכובע. הוא שמע.