שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 74: לוקאס נזכר

בשש בדיוק, לוקאס ירד לחדר האוכל. גרטה כבר ישבה ליד החלון, עם שתי כוסות תה, אחת עם שלוש כפות סוכר.

בשש בדיוק, לוקאס ירד לחדר האוכל. גרטה כבר ישבה ליד החלון, עם שתי כוסות תה, אחת עם שלוש כפות סוכר.

הוא התיישב. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיים, כמו שמחזיקים משהו בחורף, למרות שהיה קיץ. ובמשך דקה שלמה הוא לא אמר כלום. גרטה לא דחקה בו. בחוץ, ברחוב, עבר אופנוע של מחלק עיתונים, ואחריו שקט.

"היא נתנה לי סוכרייה," אמר לוקאס.

גרטה לא שאלה מי. היא רק הנהנה.

מהמטבח נשמע רעש של סירים. פראו פוגל כבר הייתה ערה, כמו תמיד, ושרה לעצמה בשקט שיר ישן, בגרמנית, על עגלה ועל סוס. לוקאס חיכה שהשיר ייגמר. משום מה, הוא לא רצה להגיד את השם הזה באמצע שיר. גם לא בתוך הראש. ובסוף, כשפראו פוגל עברה לשיר אחר, על ציפור, הוא הבין שאין דבר כזה, רגע טוב להגיד את זה. יש רק עכשיו.

"בבית החולים. בלובי. ביום שהלכנו לבקר את ד"ר פוקס," הוא אמר. "היא חילקה לכולנו. אחד אחד. היא שמה את הסוכרייה בתוך היד. לא נתנה, שמה. ככה." הוא פתח את כף היד שלו על השולחן, והניח בה, באצבע של היד השנייה, סוכר דמיוני. "ואני הסתכלתי על היד. כי אני תמיד מסתכל על היד שנותנת לי אוכל. זה כמו שגרטה מסתכלת על פינות. כל אחד והפינות שלו."

"והייתה עליה טבעת," אמרה גרטה.

"טבעת כסף. עם פרח. חמישה עלים. ובאמצע נקודה צהובה." הוא בלע. "ואחר כך, כשליבי שאלה, היא אמרה 'פרח לימון. אצלי הכול לימון. מתנה ישנה.' והיא הורידה את היד מתחת לשולחן. ככה. מהר. ואני חשבתי, אז, שזה מוזר. מי מסתיר טבעת שהוא גאה בה? אבל אז היא נתנה לי עוד עוגיית ירח, ושכחתי."

הוא שתק.

"זה הריח," הוא אמר. "בלילה. מה שהריח לי בחושך. חמוץ ומתוק. זאת הייתה סוכריית לימון. אני מכיר את הטעם הזה כבר חודש וחצי. היא נתנה לנו אותן בכל פעם. בכל פגישה. בכל רמז." הוא הסתכל על הכוס. "והיד הזאת, בתמונה. על הדלת. זאת אותה יד. אני בטוח. אני בטוח כמו שאני בטוח שיש לי בטן."

* * *

גרטה לא אמרה כלום. היא חיכתה, כי ראתה שיש עוד.

"ויש עוד משהו," אמר לוקאס. "המפתח."

"המפתח של הארכיון," אמרה גרטה.

"התווית," אמר לוקאס. "קרטון חום. קשורה בחוט. ועליה כתוב 'ארכיון', בכתב יד עגול, עם לולאות קטנות. ואת יודעת איפה ראיתי בדיוק את אותן תוויות? בדיוק אותן? אצלה. במטבח. על הצנצנות. סוכר, קמח, קינמון, אורז. קרטון חום. חוט. לולאות קטנות." הוא נשם. "זה מה שהיה לי על קצה הלשון אז, בחשמלית. אמרתי לנועה שאני יודע איפה השיר גר. הוא גר אצלה. על המדף. מעל הכיריים."

"והטופס," אמרה גרטה בשקט. "טופס המוות. 'תינוקת גולד, השנייה. 04:05.' ד"ר פוקס אמרה שזה לא הכתב שלה. כתב עגול. מסודר. של מי שיש לה זמן, ולא ממהרת."

"והרשימות של הבוקר," אמר לוקאס. "שפליקס סיפר עליהן. עט כחול. כתב עגול."

הם הסתכלו זה על זה.

ואז גרטה עשתה משהו שלא עשתה אף פעם מול אף אחד. היא פתחה את המחברת שלה, לא בעמוד הרגיל, אלא בעמוד הלבן. העמוד שליד השם שאף אחד לא רצה לכתוב. והעמוד כבר לא היה לבן.

* * *

לוקאס קרא.

בכתב הקטן והחד של גרטה, בעיפרון, היו שם שורות. מתחילות ממזמן.

"פליקס: מרגרטה הזכירה אותו ראשונה. לפני כולם."

"היא אמרה: 'אני כתבתי אותם על הצמידים.'"

"המכתב ללינץ הגיע לפני שדיברנו על פליקס עם מישהו. חוץ ממנה?"

"אחות שהתקשרה לפראו פוגל. קול מתגלגל?"

"חמישה עלי כותרת?"

לוקאס קרא את זה פעמיים. ואחר כך הרים את העיניים.

"את ידעת," הוא אמר. בלי כעס. רק בהפתעה.

"חשדתי," אמרה גרטה. "לחשוד זה לא לדעת. זה כמו בשחמט: אתה רואה מהלך מסוכן, אבל עד שהיריב לא נוגע בכלי, אתה לא יכול להיות בטוח." היא סגרה את העיפרון בתוך המחברת. "ופחדתי. כמוך. אם הייתי טועה, זה היה הדבר הכי נורא שאמרתי בחיים."

"ויש עוד," אמרה גרטה, ודפדפה אחורה, הרבה אחורה, עד השבוע הראשון בווינה. "רוזי. הספרית. מתחת למשרד של קן חם. היא אמרה שהייתה שם אישה, תמיד עם כובע, שאף פעם לא ראתה לה את השיער. ושהיא תמיד נתנה לכלב שלה סוכרייה." גרטה הצביעה על מילה אחת, קטנה, עם קו כפול מתחתיה: "סוכרייה". "ובאותו ערב תליתי פתק ורוד על הלוח. 'האישה עם הכובע. סוכריות לכלב. סוכריות לימון לתינוקות?' הוא תלוי שם כבר שישה שבועות. מתחת לפתק של קן חם. עברנו לידו כל יום."

"ואני אכלתי את העוגיות שלה לידו," אמר לוקאס. "כל יום."

"למה לא אמרת לי?" שאל לוקאס.

"כי חיכיתי שתגיד לי אתה," אמרה גרטה. "אני יכולה לטעות בדברים של אנשים. אתה לא. אתה יודע מי טוב לפי איך שהוא נותן עוגייה."

לוקאס צחק, צחוק קטן ועצוב. "אז כנראה שאני כן טועה," הוא אמר. "כי היא נתנה את העוגיות הכי טובות שאכלתי בחיים."

* * *

והוא סיפר לה, אז, את מה שהכי כאב. לא את הרמזים. את מה שמתחת.

"בפעם הראשונה, בחדר האחיות, היא אמרה לי 'תבוא כל יום שישי'. ואף מבוגר לא אמר לי את זה אף פעם. אנשים אומרים לי 'די, לוקאס'. 'מספיק, לוקאס'. 'אתה עוד רעב, לוקאס?'" הוא הסתכל על הכוס. "והיא אמרה, 'אין דבר שעושה לי יותר שמחה מילד שאוכל את העוגיות שלי.' וזה… זה היה נחמד. היא הייתה נחמדה אליי."

גרטה לא ענתה מיד. היא סובבה את הכוס שלה, לאט, חצי סיבוב.

"בשחמט," היא אמרה, "יש כלי אחד שהכי קשה לראות. לא המלכה. לא הפרש. הכלי שעומד ליד המלך, ונראה כאילו הוא שומר עליו. כולם מסתכלים עליו ואומרים: הוא בצד שלנו. ורק בסוף מבינים שכל הזמן הוא חסם את הדרך."

"והיא החזיקה לשירה את היד," אמר לוקאס, פתאום, בקול שבור. "כל הלידה. שירה סיפרה. עם סוכריות לימון. כדי שיהיה לה טעם טוב בפה."

והפעם, שניהם שתקו הרבה זמן.

* * *

"אז מה עושים?" שאל לוקאס בסוף.

"לא מספרים," אמרה גרטה. "עדיין לא. לא לתאומות. לא לליבי ולג'ס. לא להורים."

"אבל…"

"טבעת זה לא הוכחה," אמרה גרטה. "תווית זה לא הוכחה. ליבי תגיד שחצי מהסבתות בווינה עונדות טבעות. והיא תהיה צודקת. ואם נגיד את זה לשירה, והיא תאמין, ואנחנו נטעה…" היא לא סיימה. "אני רוצה לעבור על הכול. מההתחלה. כל רמז. כל פעם שהיא אמרה משהו. כל העתק שהיא הביאה. אם הכול מוביל לאותו מקום, אז נספר. אם לא, נמחק את העמוד הזה, ולא נדבר עליו לעולם."

"כמה זמן?"

"יום אחד," אמרה גרטה. "מחר. אתה ואני. מהבוקר ועד הלילה. היום רק נסתכל, ונשתוק, ונעשה פרצופים רגילים."

לוקאס הנהן. הוא שתה את התה, עם שלוש כפות הסוכר, עד הסוף, ובפעם הראשונה מאז אתמול, משהו בפנים שלו נרגע. לא כי היה טוב. כי כבר לא היה לבד.

* * *

בשמונה ירדו כולם לארוחת בוקר, ושירה ירדה אחרונה, עם המסגרת של פליקס ביד. היא לא נפרדה ממנה מאז אתמול. היא הניחה אותה ליד הצלחת שלה, כמו אורחת נוספת, ומזמזמה את השיר בלי לשים לב שהיא מזמזמת.

"אני רוצה להראות את זה למרגרטה," היא אמרה פתאום, ומרחה ריבה על לחמנייה. "היא הייתה שם, בלילה ההוא. היא החזיקה לי את היד. מגיע לה לראות שבסוף, שתיהן ביחד." היא חייכה אל אנה. "נזמין אותה לתה. או שהיא תזמין אותנו, את יודעת איך היא. היא תמיד מזמינה ראשונה."

לוקאס הפיל את הכפית. גרטה הרימה אותה מהרצפה, והחזירה לו, ולא הסתכלה עליו, בכוונה. כי אם היו מסתכלים זה על זה באותו רגע, כל השולחן היה רואה.

"רעיון יפה," אמרה גרטה, בקול הכי רגיל שהיה לה. והמשיכה למרוח חמאה על לחמנייה שכבר הייתה מרוחה.

* * *

בעשר וחצי, צלצל פעמון בדלת של הפנסיון. שליח עם אופניים, וחבילה עטופה בנייר חום, קשורה בחוט.

"בשביל הבלשים," אמר השליח, וקרא מהפתק. "חדר 17."

בתוך החבילה הייתה קופסת פח עגולה, מלאה בעוגיות ירח. ושקית קטנה של סוכריות לימון. ופתק, על קרטון חום, בכתב יד עגול, עם לולאות קטנות: "לבלשים האמיצים שלי. תאכלו, ילדים, תאכלו. באהבה, מ."

"מרגרטה!" צעקה ליבי בשמחה, ותום כבר הכניס שתי עוגיות לפה, אחת מכל צד, כמו סנאי.

לוקאס עמד בצד. גרטה ראתה אותו מסתכל על הפתק. על הלולאות. היא ניגשה, ולקחה את הפתק מהשולחן, בשתי אצבעות, כאילו הוא חם, ושמה אותו בשקית ניילון קטנה, ואת השקית בתוך המחברת. אף אחד לא שם לב. חוץ מנועה, שתמיד שמה לב, ושהרימה גבה. גרטה הנידה את הראש. "אחר כך," אמרו העיניים שלה. ונועה, בפעם הראשונה, ויתרה.

"לוקאס," אמרה ליבי, ונופפה מול הפנים שלו בעוגיית ירח. "אתה לא לוקח? אתה חולה?"

"אני בדיאטה," אמר לוקאס.

השקט שירד על החדר היה גדול יותר מכל שקט שהיה בפנסיון מאז שנפתח.

"לוקאס מת!" צעק תום, עם הפה מלא. "לוקאס מת, וזה מישהו אחר!"

"תום," אמרה שירה, בתוכחה. אבל תום כבר הושיט יד אל הקופסה, ושאל בנימוס מופגן: "לוקאס, אם אתה בדיאטה, אפשר לקבל את העוגיות שלך? כל העוגיות שלך? לנצח?"

וכולם צחקו. גם לוקאס. כמעט.

* * *

אחר הצהריים, כשהמבוגרים יצאו לטייל עם תום בפראטר, ונועה ואלה הלכו עם ליבי וג'ס לקנות מגנט נוסף לסבתא רות, "כי מגנט אחד של נקניקייה זה בודד", גרטה ולוקאס נשארו בפנסיון. הם התיישבו בחצר, על הספסל, מתחת לעץ הלימון בעציץ של פראו פוגל, שאף פעם לא נתן לימונים, ופרשו על הספסל את כל מה שהיה להם: המחברת. העתקים. צילומים מהטלפון. הפתק בשקית.

גרטה ציירה קו באמצע דף חדש, מלמעלה למטה. בצד ימין היא כתבה: "מה היא נתנה לנו". בצד שמאל: "מה בדקנו בעצמנו".

הצד הימני התמלא מהר. הצד השמאלי נשאר כמעט ריק.

"זה מוזר," אמר לוקאס, והסתכל על הדף. "כמעט כל דבר שידענו, ידענו ממנה."

"לא כמעט," אמרה גרטה. "מחר נבדוק אם זה לא כמעט." והיא סגרה את המחברת, כי הקולות של כולם כבר נשמעו מהרחוב, וצחוק של תום, ומשהו על מגנט בצורת שניצל.

* * *

בלילה, כשכולם ישנו, גרטה פתחה את המחברת שוב בעמוד שכבר לא היה לבן. היא הוציאה את המחק, והסתכלה הרבה זמן על השורה האחרונה: "חמישה עלי כותרת?"

ואז, בזהירות, היא מחקה רק דבר אחד. את סימן השאלה.

החצי השני שלי פרק 74: לוקאס נזכר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין