שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 75: הכול מוביל לסוכריות

"טורניר שחמט," אמרה גרטה בארוחת הבוקר. "בספרייה המרכזית. כל היום. לוקאס בא איתי."

"טורניר שחמט," אמרה גרטה בארוחת הבוקר. "בספרייה המרכזית. כל היום. לוקאס בא איתי."

"לוקאס?" שאלה ליבי, והרימה גבה אחת, כמו שלמדה בחוג משחק. "לטורניר שחמט? לוקאס לא יודע איך זז הפרש."

"אני בא בתור תמיכה מוסרית," אמר לוקאס. "ובתור חטיפים."

ליבי הסתכלה עליו, ואחר כך על גרטה, ואחר כך שוב עליו. "אתמול הוא בדיאטה, והיום הוא חטיפים," היא אמרה. "משהו פה מסריח. ואני לא מדברת על הגבינה."

"זאת גבינה מצוינת," אמרה פראו פוגל, שעברה מאחוריה עם הקומקום, ונעלבה.

"אני יכול לבוא לטורניר?" שאל תום. "אני יודע איך זז הפרש. הוא קופץ כמו קנגורו."

"לא," אמרו גרטה ולוקאס ביחד, מהר מדי. ותום, שלא רגיל ששני אנשים עונים לו "לא" באותה שנייה, החליט להיעלב, ולאכול עוד לחמנייה בתור נקמה.

נועה לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה על גרטה, ארוך, כמו אתמול. וגרטה הסתכלה עליה בחזרה, והנהנה, פעם אחת, קטנה. נועה הבינה שזה אומר "בקרוב". והיא לא אהבה את זה, אבל היא סמכה על גרטה יותר משסמכה על כל אחד אחר, חוץ מאלה. ואולי גם יותר מאלה, בענייני תיקים.

* * *

הספרייה המרכזית של וינה היא בניין ארוך, מודרני, עם מדרגות ענקיות בחוץ, שאנשים יושבים עליהן כמו על חוף ים, רק בלי ים. בפנים יש שקט מהסוג שגרטה הכי אוהבת: שקט של אנשים שחושבים.

הם התיישבו בקומה העליונה, ליד חלון שהשקיף על כל העיר, ועל הגגות, ועל המגדלים, ועל השמיים שהיו כחולים מדי ליום כזה. גרטה פרשה את המחברת. את הדף עם הקו באמצע. ולוקאס הוציא מהתיק שני כריכים, שלושה תפוחים, ושקית בייגלה קטנים, "בשביל הריכוז", אבל בסוף לא אכל אף אחד.

"מההתחלה," אמרה גרטה. "כמו שחקן שמשחזר משחק. מהלך אחרי מהלך. ואנחנו לא מדלגים על כלום, גם אם זה נראה לנו טיפשי."

"גם אם זה כואב?" שאל לוקאס.

"במיוחד אם זה כואב," אמרה גרטה.

* * *

"מהלך ראשון," אמרה גרטה. "חדר האחיות. השבוע הראשון. מי סיפרה לנו שהארכיון נמצא במרתף, מתחת לחדר הכביסה?"

"היא," אמר לוקאס.

"מי סיפרה לנו שהיא זוכרת את התאומות, כי היא כתבה את השמות שלהן על הצמידים?"

"היא."

גרטה כתבה את שתיהן בעמודה הימנית: "מה היא נתנה לנו". בעמודה השמאלית, "מה בדקנו בעצמנו", היא לא כתבה כלום.

"מהלך שני. היומן של המשמרת. הלילה של התשעה בפברואר. הרשימה של כל מי שנכנס לחדר של שירה. מי הביאה?"

"היא. בבית הקפה של בית החולים. במעטפה."

"מקור או צילום?"

לוקאס חשב. "צילום," הוא אמר לאט. "נייר חדש, אמרה ג'ס. עם כתב ישן."

"ולמי הוא הוביל?"

"לבני." לוקאס נאנח. "לחוט האדום."

"ובני?"

"הכסף היה מהצוואה של סבא שלו. בסל היו בגדי תינוקות, לשתי אחייניות. והחתימה על הטופס לא הייתה שלו, כי בחתימה האמיתית של בני יש לולאה." לוקאס גירד בראש. "כל ראיה נגדו הייתה מושלמת מדי. ככה אמרנו אז. וחוץ מזה, בני רק אוהב כריכים. מי שאוהב כריכים לא חוטף תינוקות. זה חוק טבע."

גרטה כתבה. ימין: "יומן משמרת, צילום. מוביל לבני". שמאל: "בני לא אשם. בדקנו."

* * *

"מהלך שלישי," אמרה גרטה. "ד"ר פוקס. מי סיפרה לנו שהיא התנדבה בקן חם?"

"היא." לוקאס כבר לא היה צריך לחשוב. "היא הוציאה סוכריית לימון מהכיס, ופתחה את הנייר לאט, ואמרה את זה כאילו זה סוד שכואב לה לספר."

"והחוט הירוק."

"והחוט הירוק. ובסוף, ד"ר פוקס הייתה זאת שחיפשה. שניסתה. ששמרה את התמונה של התינוק האחרון, עם התודה. 'ניסתה,' כתבנו על הפתק." לוקאס שתק רגע. "והחתול שלה אוכל וילונות. מישהי שיש לה חתול שאוכל וילונות, היא לא רעה. היא רק עייפה."

"מהלך רביעי," אמרה גרטה. "המצלמות. הקלטות. מי סיפרה לנו שהן בארכיון? ושהמפתח תלוי על וו, בחדר הכביסה, מאחורי הדלת?"

"היא."

"ומה אמר גרובר, על המדרגות?"

לוקאס עצם עיניים, ושמע את הקול הכבד של גרובר, עם האנגלית המסורבלת. "'אף אחד לא יודע על הוו. רק הכובסות. ואני. ועוד מישהו אחד.'"

"ועל התווית של המפתח?"

"כתב עגול. לולאות קטנות." לוקאס פתח את העיניים. "כמו על הצנצנות שלה."

"ועוד דבר אחד," אמרה גרטה, ודפדפה. "גרובר מצא על הרצפה, ליד דלת הארכיון, עטיפה של סוכריית לימון."

לוקאס האדים. האדים עד האוזניים. "זאת," הוא אמר, "הייתה שלי."

גרטה הרימה את העיניים מהמחברת.

"אכלתי אותה בזמן שג'ס חיפשה את הקלטות," הודה לוקאס. "הייתי לחוץ. כשאני לחוץ אני אוכל סוכריות. וכשאני רגוע אני אוכל סוכריות. זה לא רמז, גרטה. זה אני."

גרטה צחקה. בפעם הראשונה מאז אתמול בבוקר, צחוק אמיתי, שגרם לאיש זקן בשולחן ליד להסתכל עליהם בכעס, ולהגיד "ששש". והיא מחקה את העטיפה מהרשימה. "לא כל דבר הוא רמז," היא אמרה. "זה גם חוק. בשחמט ובחיים."

* * *

אבל אחרי העטיפה, כבר לא היה מצחיק.

"מהלך חמישי. הלילה בתחנת המשטרה. בשתים עשרה פחות עשרים. מי נכנסה עם קופסה של עוגיות, במעיל מעל כתונת לילה, ואמרה שהיא לא ידעה כלום?"

"היא."

"ומה היא ביקשה מאיתנו? שלוש פעמים?"

"לא להגיד שהיא סיפרה לנו על הוו," אמר לוקאס. "כי היא תאבד את הפנסיה."

"ומה ביקשה ד"ר פוקס מהמשטרה, באותו לילה?"

לוקאס חשב. ופתאום הבין. "שהקלטות יישארו במשטרה," הוא אמר לאט. "שלא יחזרו לארכיון. כי אם הן יחזרו לארכיון…"

"…מישהו שיודע על הוו," אמרה גרטה, "יוכל לרדת ולקחת אותן. כמו שמישהו לקח, לפני שתים עשרה שנה, שתי דקות מקלטת אחת. בדיוק שתי דקות. עגול."

"מהלך שישי," היא המשיכה, והקול שלה נעשה שקט יותר, כמו תמיד כשהדברים נעשו חשובים יותר. "הקלטת שנשארה. ארבע וחמישים ושמונה. ד"ר פוקס הולכת במסדרון, לכיוון 312, להגיד לשירה שהתינוקת השנייה מתה. ומי הולכת לידה? צמודה? עם ממחטה ליד הפנים?"

"אחות קטנה ועגולה," לחש לוקאס. "ראינו אותה ולא חשבנו עליה בכלל. חשבנו שהיא שם כדי לנחם."

"מהלך שביעי. טופס המוות. 04:05. כתב עגול. ולמחרת, הרשימות של הבוקר של פליקס, בעט כחול, באותו כתב, עם 'נפטרה 4:05'. בשעה שבה פליקס עוד צילם את אלה. חיה. עם עיניים פקוחות."

* * *

עד הצהריים העמודה הימנית התמלאה, ועברה לדף השני. והשמאלית עדיין הייתה כמעט ריקה, ובכל פעם שגרטה כתבה בה משהו, הוא היה "לא אשם" או "צילום, לא מקור".

"מהלך שמיני," אמרה גרטה, אחרי שלוקאס סוף סוף אכל חצי כריך, כי הבטן שלו התחילה להשמיע קולות שהאיש הזקן לא אהב. "הצנצנות. והיומן של הארכיון. עוד צילום. 'פ. האוזר, תחזוקה, עשרה בפברואר.' שהוביל לפליקס. לחוט הצהוב."

"ופליקס לא מכר תמונות," אמר לוקאס. "ופליקס שר לאלה. ופליקס אומר שהוא לא זוכר פנים של מבוגרים, רק של תינוקות. אבל הוא זוכר שאחות עם עוגיות ירח אמרה לו 'תשכח מזה, לטובתך'."

"עוגיות ירח," אמרה גרטה.

"עוגיות ירח," אמר לוקאס, והניח את חצי הכריך השני בחזרה בתיק.

גרטה קמה בלי להגיד כלום, וירדה לקפטריה של הספרייה, וחזרה עם שוקו חם, עם קצפת, ועם שני קשים. היא הניחה אותו מול לוקאס. "זה לא אוכל," היא הודיעה. "זה ראיה שאתה עוד חי." ולוקאס שתה, לאט, וזה עזר. קצת.

"מהלך תשיעי. בלובי של בית החולים. מי אמרה 'לינץ?' לפני שמישהו מאיתנו הזכיר את לינץ?"

"היא."

"מהלך עשירי. המכתב לפליקס, בלי שם. 'מחבר'. 'לטובתך'. שהגיע ללינץ שבוע לפני שאנחנו הגענו. מודפס במדפסת ישנה, על ידי מישהו שרגיל לכתוב ביד. ואחות שהתקשרה פעמיים לפראו פוגל, ושאלה אם 'הצלם המסכן אמר משהו'."

"ואתמול," אמר לוקאס. "'שמעתי שמצאתם תמונות.' אף אחד לא סיפר לה. בדקנו."

"והטבעת," אמרה גרטה. "בתמונה. על הדלת. בארבע ותשע."

"והטבעת."

* * *

גרטה הניחה את העיפרון.

הם הסתכלו על שני הדפים. בעמודה הימנית היו שבע עשרה שורות. בעמודה השמאלית היו ארבע, וכולן אמרו אותו דבר, במילים שונות: כל פעם שהיא שלחה אותם למישהו, המישהו התברר כחף מפשע. וכל פעם, הם איבדו עוד שבוע.

"היא לא נתנה לנו רמזים," אמרה גרטה לאט. "היא נתנה לנו מבוך. כל פעם שהתקרבנו, היא באה עם עוגיות, ועם צילום, ועם חשוד חדש. בני. ד"ר פוקס. פליקס. כמו שמזיזים את הרגלי, בשחמט, כדי שהיריב יסתכל עליהם ולא על המלכה."

"ואנחנו אכלנו את העוגיות," אמר לוקאס. "אני אכלתי את רובן."

"כולנו אכלנו," אמרה גרטה. "גם ההורים. גם הובר, כנראה."

לוקאס הסתכל מהחלון, על הגגות של וינה. איפשהו שם, בבניין ישן עם צנצנות על המדף, אישה עם טבעת כסף אפתה עכשיו, אולי, עוגיות ירח.

"אז הכול מוביל לסוכריות," הוא אמר.

"הכול מוביל לסוכריות," אמרה גרטה.

"אבל למה?" שאל לוקאס. "זה מה שאני לא מבין. למה שמישהי שאוהבת תינוקות, שמחזיקה לאמהות את היד, שנותנת לכל ילד עוגייה, תיקח תינוקת מאמא שלה?"

"אני לא יודעת," אמרה גרטה. וזה היה אולי הדבר הכי קשה שהיא אמרה כל היום. כי גרטה תמיד יודעת. "זה החלק שאי אפשר לבדוק בספרייה."

* * *

הם הלכו הביתה ברגל, לאורך הרחובות הארוכים, כי שניהם רצו עוד קצת זמן לפני שיצטרכו לעשות שוב פרצופים רגילים. השמש הנמוכה הפכה את החלונות לזהב, ואנשים ישבו בבתי קפה, ושתו, וצחקו, כאילו לא קרה כלום. כי בשבילם באמת לא קרה כלום.

בפינה של רחוב אחד הייתה מאפייה קטנה. ובחלון הראווה, על מגש לבן, היו מסודרות בעיגולים עוגיות ירח. בדיוק כמו שלה. לוקאס נעצר מול החלון, והסתכל עליהן הרבה זמן.

"אתה רוצה?" שאלה גרטה בעדינות.

"לא," אמר לוקאס. ואחר כך, אחרי רגע: "כן. אבל לא עכשיו. אני רוצה שיחזור להיות לי טעים. יום אחד. כשכל זה ייגמר." הוא התחיל ללכת. "עוגיות לא אשמות, גרטה. הן רק עוגיות."

* * *

כשחזרו לפנסיון, בשש בערב, שירה חיכתה להם בכניסה, נרגשת, עם הטלפון ביד.

"תנחשו מי התקשרה!" היא אמרה. "מרגרטה! היא שמעה על התמונה של פליקס, והיא מתה לראות אותה. היא מזמינה את כולנו לתה. אצלה. ביום ראשון, כי עד אז יש לה משמרות. כולם, גם התאומות, גם ההורים, גם סבתא רות. היא אמרה שהיא תאפה משהו מיוחד."

"מאיפה היא שמעה על התמונה?" שאלה גרטה. בקול הכי רגיל שהיה לה.

שירה משכה בכתפיים, מאושרת. "את יודעת איך זה בווינה. כולם מכירים את כולם."

היא עלתה למעלה, מזמזמת.

גרטה ולוקאס עמדו בכניסה. ביום ראשון. בעוד חמישה ימים.

"מחר," אמרה גרטה. "מספרים לתאומות."

"אני אביא עוגה," אמר לוקאס. "לא של מרגרטה. של קלרה. עם הרבה שוקולד."

החצי השני שלי פרק 75: הכול מוביל לסוכריות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין