הדירה של ד"ר פוקס הייתה בדיוק כמו שהתאומות זכרו: קטנה, נקייה מאוד, שקטה מאוד, עם מדפים מהרצפה ועד התקרה, מלאים בספרים עבים עם שמות לטיניים. והווילונות, בחלון הסלון, היו קצרים בעשרים סנטימטר ממה שווילונות אמורים להיות. מלמטה, הם היו מכורסמים, בצורה של גלים.
"קיסר," הסבירה ד"ר פוקס, בלי שאף אחד שאל.
קיסר, על הספה, לא התנצל.
ביום חמישי בערב, בשמונה, הדירה הפכה למשרד. ג'ס, עם המחשב, על השטיח. גרטה, עם המחברת הירוקה, ליד השולחן העגול. ד"ר פוקס, עם משקפי קריאה, שאף אחד לא ראה עליה קודם, ושגרמו לה להיראות פתאום כמו מורה להיסטוריה. והמפקחת הובר, שבאה לשעה, ונשארה עד שתיים בלילה.
ובתשע ורבע, מישהו דפק בדלת.
* * *
בפתח עמד הר גרובר. הארכיונאי. בן שבעים וחמש, עם השפם, ועם עגלת כביסה של בית החולים, מלאה בספרי רישום עבים, כרוכים בבד ירוק, שריח של מרתף עלה מהם כמו עשן.
"לא שאלתם אותי," הוא אמר, בגרמנית הכבדה שלו, והכניס את העגלה פנימה בלי לחכות להזמנה. "אבל ד"ר פוקס ביקשה את רשימות הלידות של עשרים שנה. במחשב יש רק שבע. את השאר אני שומר. במרתף. בארון שאף אחד לא יודע עליו." הוא הניח יד על הספר העליון. "אף אחד, חוץ ממני. הפעם באמת."
"איך הוצאת את זה מבית החולים?" שאלה הובר, בטון של שוטרת.
"בעגלת כביסה," אמר גרובר. "אף אחד לא מסתכל על עגלת כביסה. כמו שאף אחד לא מסתכל על ילדים." והוא הסתכל על ג'ס ועל גרטה, ובפעם הראשונה מאז שהכירו אותו, חייך מתחת לשפם. "למדתי מכם."
קיסר ירד מהספה, הריח את העגלה, והחליט שהיא שלו. הוא נשכב על הספרים, וסירב לזוז, עד שד"ר פוקס הציעה לו גבינה.
* * *
העבודה הייתה משעממת. זה הדבר שאף אחד לא מספר על חקירות. בסרטים, מישהו פותח מגירה ומוצא מכתב. בחיים, שלושה אנשים ושתי ילדות קוראים שורות. אלפי שורות. תאריך. שעה. שם האם. בן או בת. משקל. ומדי פעם, בעמודה האחרונה, באדום, מילה אחת: "נפטר". "נפטרה".
ג'ס הקלידה. גרטה בדקה. ד"ר פוקס קראה בקול, בקול היבש שלה, שם אחרי שם, כאילו היא מקריאה רשימת נוכחות. וגרובר, מדי פעם, אמר משהו כמו "זאת הייתה סערה" או "בשבוע הזה הייתה הפסקת חשמל", כי גרובר, מתברר, זוכר כל לילה רע בבית החולים בארבעים השנים האחרונות.
בכל פעם שמצאו "נפטרה", ד"ר פוקס בדקה עוד שני דברים. מי הייתה האחות הבכירה במשמרת. ומי מילא את הטופס.
ברוב הפעמים, זה היה לילה רגיל, ועצוב, ואחות אחרת, וכתב יד אחר. עצוב, אבל אמיתי. גם בבית חולים טוב, לפעמים, תינוקות מתים. ד"ר פוקס אמרה את זה בשקט, ובכל פעם שאמרה את זה, היא נגעה ברשימה, כאילו מבקשת סליחה מהשם.
אבל בחצות ועשרים, ג'ס הרימה את הראש.
"מצאתי," היא אמרה. "עוד אחד."
* * *
עד שתיים בלילה, היו שלושה. בלילה של יום שישי, עוד חמישה.
שמונה.
שמונה תינוקות, בעשר שנים, עד השנה שבה קן חם נסגר, שנרשמו כ"נפטר" או "נפטרה" במחלקת היולדות של סנט אורסולה. בכל אחד מהלילות, האחות הבכירה במשמרת הייתה מ. וולף. בכל אחד, הטופס היה מלא בכתב עגול, מסודר, עם לולאות קטנות. ובכל אחד, החתימה הייתה של רופא שלא היה שם. אחד בחופשת סקי. אחד בכנס בהמבורג. אחד שכבר עבר לעבוד בגראץ, חודשיים קודם.
"ובכל אחד," אמרה ג'ס, ואז עצרה, כי הקול שלה רעד, וג'ס אף פעם לא רועדת, ג'ס היא מספרים. "בכל אחד, זה היה לילה רע. סערה. שלג כבד. הפסקת חשמל. חג, שבו חצי מהצוות בבית." היא נשמה. "ובכל אחד, זה היה תאום. או תאומה. תמיד אחד משניים."
השקט בדירה היה כזה, שאפשר היה לשמוע את קיסר לועס את הווילון.
"היא לא לקחה תינוק בודד אף פעם," לחשה גרטה. "כי אם לוקחים תינוק בודד, האמא נשארת עם עריסה ריקה. והיא מחפשת. והיא לא מוותרת. אבל אם לוקחים אחד משניים…"
"…האמא נשארת עם תינוק אחד בידיים," אמרה ד"ר פוקס, והקול היבש שלה נסדק. "ואין לה כוח לחפש. כי יש לה מישהו להחזיק."
* * *
ואז ג'ס עשתה את מה שג'ס עושה הכי טוב. מפה.
היא חיפשה את שמות ההורים, אחד אחד. ברשתות. בעיתונים ישנים. ברשימות של שגרירויות. ובתוך שעתיים, על המסך שלה הופיעה מפה של העולם, ועליה שמונה סיכות אדומות.
קנדה. ספרד. אוסטרליה. ברזיל. יפן. דרום אפריקה. אירלנד. שוודיה.
"כולם זרים," אמרה ג'ס. "כולם גרו בווינה זמן קצר. שנה. שנתיים. עבודה בשגרירות. מחקר באוניברסיטה. משרה זמנית בחברה בינלאומית. ואחרי שהתינוק 'מת', כולם חזרו הביתה. לצד השני של העולם. רחוק מבית החולים. רחוק מהטפסים. רחוק מכל מי שהיה יכול לשאול שאלות." היא הוסיפה עוד סיכה, תשיעית, כחולה, בבוסטון. "כמו אמא ואבא של נועה. שגרו בווינה רק שנה."
"היא בחרה אותם," אמרה הובר. היא עמדה מאחורי ג'ס, עם הידיים בכיסים של המעיל, וכל הגוף שלה היה מתוח. "היא לא חטפה. היא בחרה. כמו שבוחרים פירות בשוק. משפחות שילכו, ולא יחזרו."
ד"ר פוקס הורידה את משקפי הקריאה. "קן חם," היא אמרה בשקט. "בדקתי שם מאתיים ושלושה תינוקות. בשנתיים. רובם, אני מקווה, באמת היו של אמהות צעירות שלא יכלו." היא שתקה. "אבל אולי בדקתי גם כמה מהשמונה האלה. החזקתי אותם. הסתכלתי להם מאחורי האוזן. וחתמתי שהם בריאים. ושלחתי אותם הלאה."
גרטה קמה מהכיסא, והלכה, ועמדה ליד ד"ר פוקס. היא לא חיבקה אותה. גרטה לא מחבקת. אבל היא שמה יד אחת על הכתף שלה, ונשארה ככה, עד שד"ר פוקס החזירה את המשקפיים.
* * *
בזמן הזה, בפנסיון אמליה, ליבי התאמנה.
היא החליטה שאם היא משחקת ביום ראשון "ילדה סקרנית", היא צריכה חזרות. ומאחר שמרגרטה עצמה לא הייתה זמינה, היא ליהקה לתפקיד את פראו פוגל. פראו פוגל ישבה בכורסה בחדר האוכל, עם משקפיים שליבי תלתה לה על חוט צמר, ועם צלחת עוגיות של קלרה, וקראה מדף, בקול עמוק ובמבטא כבד: "תאכלו, ילדים, תאכלו."
"לא, לא," אמרה ליבי. "יותר מתגלגל. יותר… סבתא. כאילו את מחבקת אותי עם הקול."
"אני לא מחבקת אף אחד עם הקול," אמרה פראו פוגל, נעלבה, וקראה שוב, בדיוק אותו דבר.
ליבי הטתה את הראש, ושאלה, בקול הכי תמים בעולם: "גברת וולף, איזו טבעת יפה. מי נתן לך אותה?" ואז עצרה, והתחילה מההתחלה, עם עוד יותר תמימות. ועוד פעם. שלושים ושתיים פעמים, לפי הספירה של תום, שישב על המדרגות ורשם. עד שהשאלה יצאה ממנה כאילו עלתה לה לראש באותו רגע, ולא אחרי שלושה ימים של פחד.
"טוב מאוד," אמרה פראו פוגל בסוף, ולקחה לעצמה עוגייה. "עכשיו תסבירי לי למה אני משחקת אחות."
"זה סוד," אמרה ליבי.
"בפנסיון שלי אין סודות," אמרה פראו פוגל. ואחר כך, אחרי רגע, בשקט: "אבל אם יש, אני לא שואלת."
* * *
ביום שבת בבוקר, פליקס התקשר מלינץ. הוא לא ישן שני לילות. זה נשמע בקול.
"שש," הוא אמר. "מתוך השמונה. צילמתי שישה מהם. בחממה. חיים. עם צמיד. אחרי השעה שכתובה בטופס." הוא שתק. "הייתי שם, בכל הלילות האלה. כל לילה של סערה. כי בלילות של סערה תמיד קראו לי, בגלל המצלמות. ובכל פעם, צילמתי. ובכל פעם, שכחתי. כי מישהו אמר לי לשכוח."
"ופליקס," אמרה הובר, שהחזיקה את הטלפון על רמקול. "יש עוד משהו?"
"יש," אמר פליקס. "בתמונה אחת. מלפני עשר שנים. בן, של משפחה מאירלנד. בפינה, ליד העריסה, יד. והפעם, אני לא יודע למה, היא בפוקוס. חדה." הוא נשם. "חמישה עלי כותרת. ונקודה צהובה באמצע. חדה כמו חותמת."
הובר כיבתה את הרמקול, והחזיקה את הטלפון ליד האוזן, ואמרה רק: "תביא אותה. היום. אל תשלח בדואר. תביא ביד."
פליקס הגיע בשלוש אחר הצהריים, ברכבת, עם מעטפה חומה צמודה לחזה, כמו שהחזיק את הקופסה בארוחת הערב. הובר פתחה אותה ליד השולחן של ד"ר פוקס, עם כפפות. וכולם ראו. יד של אישה, על המעקה של עריסה. ועל האצבע, טבעת כסף, עם פרח בן חמישה עלים, ובאמצע נקודה צהובה. חדה. כל כך חדה, שאפשר היה לראות שריטה קטנה על אחד העלים.
"עכשיו," אמרה הובר, לאט, "זאת תבנית."
והיא סיפרה גם מה מצאה היא. את קן חם רשם עורך דין, ד"ר אנטון רייטר, שמת לפני חמש שנים, ושבא, לפי הרישומים, למשרד בימי שני. החתימה השנייה, של חברת הוועד, הייתה של "מ. לינד". "אני בודקת אם זה שם של מישהי שהתחתנה," אמרה הובר. "אני אדע בשבוע הבא."
"זה כבר אחרי מחר," אמרה גרטה בשקט.
"אחרי מחר," הסכימה הובר. "מחר שותים תה."
* * *
כששירה שמעה על השמונה, היא לא אמרה כלום. היא הלכה לפסנתר הישן בחדר האוכל של הפנסיון, זה שאף אחד לא מנגן עליו, כי שני קלידים בו שבורים, והתיישבה, ונגעה בקלידים, בלי לנגן. ואחר כך ניגנה. לאט. שמונה צלילים. אחד לכל אמא. ואחר כך עוד אחד, תשיעי, נמוך, לעצמה.
אנה עמדה בפתח, והקשיבה. ואחר כך התיישבה לידה, על אותו כיסא, וניגנה איתה, ביד אחת, את הצליל העשירי. "בשביל האמהות שקיבלו אותם," היא אמרה בשקט. "גם הן לא ידעו."
* * *
באותו ערב, בחדר 17, הבלשים עמדו מול הלוח. גרטה תלתה עליו את המפה של ג'ס, מודפסת, עם שמונה סיכות אדומות ואחת כחולה. ומכל סיכה, היא מתחה חוט, בצבע חדש, סגול, לפתק אחד, באמצע, שעליו לא היה כתוב שם. רק ציור קטן, בעיפרון: פרח בן חמישה עלים.
"שמונה," אמרה אלה, ועמדה מול המפה הרבה זמן. "שמונה ילדים, הגדול בן תשע עשרה והקטן בן תשע, שגרים איפשהו עם משפחה שמאמינה שהם ניצלו מאמא צעירה ומסכנה. ושמונה אמהות, בקנדה וביפן ובשוודיה, שמדליקות נר כל שנה, ביום ההולדת של התינוק שנשאר."
"ואף אחד מהם לא יודע," אמרה נועה, "שיש לו חצי."
היא הוציאה את הרשימה מהכיס. ובכתב העקום החדש שלה, כתבה:
"10. למצוא את כולם."
ולוקאס, שישב על הרצפה עם קופסת עוגיות של קלרה, ותרגל, כמו שהבטיח, לאכול עוגיות "בצורה רגילה, כדי שמחר היא לא תחשוד", הפסיק לתרגל. הוא הניח את העוגייה בקופסה. וסגר את המכסה.
"מחר," הוא אמר, "אני אוכל את כל העוגיות שלה. בשבילם. בשביל כל השמונה."
וגרטה, בפעם הראשונה בחייה, לא תיקנה אותו, ולא אמרה שזה לא הגיוני. היא רק כתבה את המשפט שלו במחברת הירוקה, מילה במילה, בעמוד חדש. העמוד האחרון לפני יום ראשון.