בשמונה ורבע זהבה שרקה במשרוקית הכסף, זו שאומרת "בואו לעזור", וכל המחנה נאסף על המדשאה.
"יש לנו שעה ורבע," אמרה. "בתשע מתחילה מסיבת הקריוקי, על החוף, ליד המזח. אני צריכה פנסים, אני צריכה כיסאות, אני צריכה במה, ואני צריכה שמישהו יסביר לאדמירלית שזו לא במה בשבילה."
"אף אחד לא יכול להסביר לה כלום," אמר קובי.
"אז שמישהו יסביר לה בעדינות," אמרה זהבה. ואז, בקול שונה, קצת יותר נמוך: "זה הערב האחרון. אני רוצה שהוא יהיה יפה."
לרגע אף אחד לא זז. המילה "אחרון" נחתה על המדשאה כמו בלון מים שלא התפוצץ, ונשארה שם, רועדת.
ואז ליהי הרימה את מכונת התוויות.
טיק. זמזום.
* * *
היא התחילה בעמוד הפנס ליד חדר האוכל. פנס (אחרון). אחר כך הספסל. ספסל (אחרון). אחר כך הדלי של קובי, הכובע של קובי, וכמעט קובי עצמו, אבל הוא ברח.
"ליהי," אמרה שירה. "את בסדר?"
"אני מצוינת," אמרה ליהי, והדביקה תווית על עץ. אקליפטוס (אחרון). "אני פשוט רוצה שכולם יידעו."
"העץ לא הולך לשום מקום."
"אבל אנחנו כן," אמרה ליהי, והקול שלה רעד קצת, והיא הדביקה עוד תווית, מהר, על אבן. אבן (אחרונה).
שירה הסתכלה עליה רגע. ואז, בלי לומר מילה, לקחה ממנה את מכונת התוויות, הקלידה משהו, והדביקה על הגב של ליהי.
ליהי לא ראתה מה כתוב. היא הסתובבה סביב עצמה כמו כלב שמנסה לתפוס את הזנב.
"מה כתבת?"
"ליהי (לא אחרונה)," אמרה שירה. "את באה אליי בחנוכה. זה לא שאלה. זה שירה ברק אומרת."
ליהי עצרה. ואז חיבקה את שירה, חזק, ושירה, שלא אהבה חיבוקים, נתנה לה. אפילו חיבקה חזרה. קצת. מאחורי הגב, נדב רשם משהו במחברת, ואחר כך מחק, ואחר כך רשם שוב. בן הציץ. היה כתוב: שירה חיבקה. ערב אחרון. לא לספר לה שראיתי.
* * *
על החוף, נדב וקובי תלו פנסים.
כלומר, נדב חישב איפה לתלות פנסים, וקובי עמד על סולם ורעד.
"הזווית האופטימלית היא שלושים ושבע מעלות," אמר נדב, עם המד־זווית של המשולשים ביד. "ככה האור מתפזר הכי טוב על הבמה, וגם על המים, ונוצרת השתקפות כפולה, מה שמעלה את רמת הרומנטיקה בשלושים אחוז."
"מאיפה אתה יודע את זה?" שאל קובי מלמעלה.
"המצאתי," אמר נדב. "אבל זה נשמע נכון, לא?"
"אמונה," אמר קובי, ותלה את הפנס בזווית של תשעים מעלות בערך, כי הסולם זז.
אלון ויובל, אחיה הקטן של מאיה, פרסו שמיכות על החול, בשורות ישרות להפליא. אלון לא דיבר, ויובל דיבר בשביל שניהם, בלי הפסקה, על אגמות, על כוכבים, ועל זה שנדב השני, האגמה שלו, כנראה יתגעגע אליו. אלון הנהן כל כמה שניות, ופעם אחת, כשיובל עצר לנשום, אמר: "גם אני."
יובל עצר. "גם אתה מה?"
"אתגעגע," אמר אלון. ופרס עוד שמיכה.
ואז האדמירלית יצאה מהקנים, ניגשה בצעדים מדודים אל הסולם, תפסה במקור את הפנס הכי קרוב, והלכה איתו בחזרה. לאט. בלי למהר. כמו מישהי שהזמינה אותו מראש.
"היא לקחה פנס," אמר קובי בשקט.
"היא לוקחת הכול," אמר נדב. "חבל כחול. שרוך. תווית. משרוקית של מאיה. עכשיו פנס." הוא רשם במחברת. "היא בונה משהו. אני אומר לך, יום אחד נגלה שבתוך הקנים יש לה דירה."
מהקנים עלה אור כתום ורך. הפנס דלק. והאדמירלית, ליד הביצה, ישבה באור שלה, מרוצה מאוד מעצמה.
* * *
ליד המזח, גילי עמד עם הגיטרה ועם נוגה, והם התווכחו בשקט.
"זה לא חורז," אמרה נוגה.
"זה לא צריך לחרוז," אמר גילי. "זה שיר פרידה. שירי פרידה לא חורזים. הם בוכים."
"שיר על מה?" שאל בן, שעבר שם עם שני כיסאות.
גילי הסתכל עליו בכובד ראש. "על המזח."
"על המזח?"
"כל הקיץ כתבתי על חפצים," אמר גילי. "על אטב כביסה בודד. על גרב צהובה. על חבל כביסה. עכשיו אני כותב על המזח. כי המזח רואה את כולם מגיעים. ואת כולם יוצאים. והוא אף פעם לא זז." הוא פרט על הגיטרה אקורד אחד, עצוב מאוד. "המזח הוא הגיבור הכי טרגי במחנה."
"חוץ ממך," אמרה נוגה.
"חוץ ממני," הסכים גילי, ואז הסמיק, כי נוגה חייכה אליו, והוא פספס את האקורד הבא.
בן הניח את הכיסאות והמשיך. מאחוריו, נוגה אמרה משהו בשקט, וגילי צחק, והגיטרה הפסיקה לגמרי. חבל ונוגה, חשב בן. הם עדיין לא ידעו שכל המחנה קורא להם ככה.
* * *
במטבח, שמעון ישב על ארגז ירקות הפוך, עם עיפרון מאחורי האוזן ועם דף גדול על הברכיים.
"התפריט האחרון," אמר, כשבן נכנס להחזיר את הכיסאות שהיו מיותרים. "של המסיבה. ושל הבוקר."
בן הציץ. בכתב יד גדול ועקום היה כתוב:
למסיבה: פיצה "להתראות". פלאפל "אל תבכו". אבטיח בלי גרעינים (אלון, סליחה). ג'לי תות (מהדור החדש). לבוקר: חביתות "יום אחרון". לחמניות "נתראה בשנה הבאה". שוקו.
"מה עם השוקו?" שאל בן.
"השוקו הוא סתם שוקו," אמר שמעון. "יש דברים שלא צריך לתת להם שם. הם מספיק טובים לבד."
בן חשב על זה. על תוויות. על מילים. על "אוקיי" אחד, בטלפון, לפני שעה.
"אברם בא מחר?" שאל.
שמעון הנהן. "אחרי האוטובוסים. עם סיר." הוא חייך, חיוך קטן, כמעט ביישני, שלא התאים לפנים שלו בכלל. "הוא כתב לי שהוא מביא מרק. אני לימדתי אותו להכין מרק כשהוא היה בן שמונה. עכשיו הוא מביא לי." הוא הוציא את העיפרון מאחורי האוזן והסתכל עליו. "מצחיק, איך דברים חוזרים."
"החצי השני," אמר בן.
שמעון הרים את הראש.
"זה בשביל לחזור בשביל מישהו," הסביר בן, ואז הרגיש מטופש, ולקח את הכיסאות שוב, אף על פי שהם היו צריכים להישאר, ויצא.
מאחוריו, שמעון כתב משהו בתחתית הדף. בן לא ראה מה. אבל בבוקר, כשהגיע לחדר האוכל, הוא ראה את זה על הלוח, בכתב העקום:
מרק "החצי השני". מבושל ע"י אברם.
* * *
בדרך החוצה מהמטבח, בן עבר ליד המשרד. הדלת הייתה פתוחה, והאור דלק. זהבה ישבה ליד השולחן, לבד, מול לוח השעם, וכוס קפה ריקה ביד.
הוא כמעט המשיך. אבל משהו בכתפיים שלה עצר אותו.
"את בסדר?" שאל מהדלת.
זהבה לא הסתובבה מיד. "אני מסתכלת על התמונות," אמרה. "כל שנה, בערב האחרון, אני מסתכלת על התמונות. שלושים ושבע שנה של ילדים שבאו מבולבלים והלכו קצת פחות." היא הצביעה על התמונה הישנה, האוהל מ־1987, והילדה עם הצמות. "היא, למשל. הגיעה עם משרוקית אחת, ולא ידעה שהיא יודעת לשרוק."
"ואז?"
"ואז מישהי לימדה אותה." זהבה הסתובבה סוף סוף. "השתמשת בה? במשרוקית שלי?"
"פעם אחת," אמר בן. "בשחייה הלילית. וענית."
"תמיד אענה," אמרה זהבה. "זה הכלל עם משרוקיות. מי ששורק, עונים לו." היא הרימה את הכוס הריקה, הסתכלה עליה, והניחה. "גם מגרמניה, אגב. אם תצטרך. רק שתדע."
בן נזכר בטלפון של המשרד, ובכוס הקפה הריקה שהיא השאירה לו אז, ושעדיין הייתה אצלו בתיק. הוא לא אמר כלום. רק הנהן. ולפעמים, למד בן הקיץ, הנהון זה כל מה שצריך.
* * *
בצריף שפמנון, עומר כבר ארז. כלומר, עומר זרק את כל הבגדים שלו לתוך התיק ועמד עליו, כדי שייסגר. זה לא עבד.
"אמא שלי הולכת להרוג אותי," אמר בשמחה. "היא קיפלה הכול. הכול. אפילו את הגרביים, אחת בתוך השנייה. ותראה עכשיו."
"זה נראה כמו גוויה של תיק," אמר שחר.
"למה?" שאל עומר.
"זה המשפט שלי," אמר שחר, נעלב.
בדלת הופיע אלי, עם המשקפיים המודבקים באמצע ועם מר כפתור מתחת לזרוע.
"עומר," אמר ברצינות. "מר כפתור לא רוצה לחזור הביתה."
"למה?"
"כי פה הוא ישן על הצד השמאלי, וליד הצריף יש צפרדעים, והוא אוהב אותן." אלי חשב. "וגם אני לא רוצה."
עומר הפסיק לעמוד על התיק. הוא ירד, כרע ליד אחיו הקטן, והסתכל לדובי בעין התפורה בחוט הכחול. "תגיד לו ששוקו מחכה לו בבית," אמר. "עשרים ושניים קילו של שמיכה שנושמת. הוא יאהב את זה יותר מצפרדעים."
אלי חשב על זה ברצינות רבה, ואז הנהן, ויצא. עומר חזר לעמוד על התיק. אבל עכשיו הוא עמד עליו בעדינות.
בן חיכה שהם ייצאו לעזור עם הפנסים. אחר כך טיפס למיטה העליונה, הרים את הקרש הרופף, והסתכל.
הכול היה שם.
החבל, עם התווית המקומטת של ליהי, ביחד. משרוקית הפח של זהבה, קטנה ושרוטה, משנת שמונים ושבע. הדף עם השיר הנורא של דניאל, שבן לא החזיר אף פעם. התווית השנייה של ליהי, אחים, "בשביל הבית". והתווית הריקה.
מה בן צריך, היה כתוב עליה, בכתב הקטן והמסודר של ליהי. ואחר כך קו. ריק. כבר שבוע.
בן החזיק אותה הרבה זמן. הוא הוציא עט מהכיס, עט של נדב, כי לנדב תמיד יש עט. הוא הצמיד אותו לקו.
ואז לא כתב.
לא כי לא ידע מה לכתוב. להפך. פתאום הוא ידע בדיוק. וזה הבהיל אותו יותר מכל סירה.
"עוד לא," אמר בשקט, לתווית. "בבית."
הוא שם את כל האוצרות בתוך גרב. לא סתם גרב. הגרב הצהובה, הגרב של כולם, מהבלדה של גילי, שאף אחד לא ידע של מי היא, ושבסוף הגיעה איכשהו לתיק שלו. הוא קשר את הגרב בקשר. קשר רע. אבל מחזיק. ותחב אותה עמוק לתיק, מתחת לחולצת מכבי.
ואז ניסה לשרוק.
צמיג שמאבד אוויר. שוב.
"בסדר," אמר לתקרה. "עוד ארבעים דקות."
* * *
דניאל ישב על המדרגות של צריף שקנאי, עם המחברת הכחולה על הברכיים.
הוא פתח את העמוד. מה בן צריך כדי להרגיש בבית. חמישה סעיפים, בכתב שהשתנה לאורך השבועות, מעט חד ומודאג בהתחלה, ויותר רגוע בסוף. והשוליים, עם המשפט שהוא כתב לעצמו לפני כמה ימים: יש לו רשימה משלו. מותר לו.
הוא חשב לכתוב סעיף שש. הוא אפילו כתב את המספר. 6. ואז הסתכל עליו הרבה זמן.
"אתה כותב שיר שוב?" שאלה מאיה.
היא עמדה מולו, עם שני קפוצ'ונים סגולים ועם שיער רטוב מהמקלחת. דניאל סגר את המחברת מהר מדי.
"לא," אמר. "תודה לאל, לא."
"חבל," אמרה מאיה. "בן הראה לי את הקודם."
"הוא מה?"
"הוא אמר שזה הדבר הכי גרוע שהוא קרא בחיים, ושהוא שומר אותו לנצח." היא חייכה. "אני חושבת שזה אומר שהוא אוהב אותך."
דניאל לא ידע מה להגיד. אז הוא לא אמר כלום. הוא רק הסתכל עליה, והיא הסתכלה עליו, ומשהו בבטן שלו עשה את מה שהסירה עשתה ליד המצוף האדום: נטה, ונטה, ונשאר.
"אתה בא לרגע למזח?" שאלה מאיה. "לפני המסיבה. רק לרגע."
"עכשיו?"
"עכשיו," אמרה. "אחר כך יהיה רעש. ואני רוצה לשאול אותך משהו בשקט."
דניאל קם. המחברת נשארה על המדרגה, פתוחה בדיוק בעמוד הנכון, עם 6. ושום דבר אחריו.
ובתוך הקנים, מישהי שמעה הכול, ולא אמרה לאף אחד. האדמירלית ידעה לשמור סודות. זה היה הדבר היחיד שהיא ידעה לשמור, חוץ מביצה.