דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 84: אחרי המחנה

* * *

* * *

עשר דקות קודם, בדרך למזח, דניאל עבר ליד צריף שפמנון. בן ישב על המעקה, עם שתי אצבעות בפה ועם פנים אדומות ממאמץ.

"לאן אתה הולך?" שאל בן, והוציא את האצבעות.

"למזח."

"עכשיו? המסיבה מתחילה עוד רבע שעה."

"מאיה ביקשה."

בן הסתכל עליו מלמעלה עד למטה. על השיער, שדניאל סידר עם מים, ושכבר חזר להיות כמו שהיה. על החולצה, שהייתה הפעם חולצה נקייה, בפעם הראשונה מאז השבוע השני. על הפנים.

"אל תהיה מוזר," אמר בן.

"אני לא מוזר."

"אתה מוזר. אתה תמיד מוזר כשהיא שם. אתה מתחיל להסביר על רוחות." בן קפץ מהמעקה. "תקשיב. אני קורא ירכיים, נכון? אז הנה. כשהיא מדברת, אל תסתכל על המים. תסתכל עליה. ואל תגיד שום דבר על חבלים."

"למה לא חבלים?"

"כי אתה תתחיל עם קשר הבולין, והיא תירדם."

דניאל צחק. הוא רצה להגיד משהו, משהו גדול, על זה שאח קטן שלו נותן לו עצות על בנות, ועל זה שלפני חודש הוא לא היה מאמין שזה יקרה. אבל הוא לא אמר. הוא רק פרע לבן את השיער, ובן לא הזיז את הראש.

"לך," אמר בן. "אני מתאמן."

והכניס שוב את האצבעות לפה.

* * *

המזח היה שקט.

מאחוריהם, על החוף, הפנסים כבר דלקו, באותה זווית מוזרה שקובי תלה אותם, והשתקפו במים ברצועות כתומות רועדות. גילי כיוון גיטרה. מישהו בדק מיקרופון, "אחת, שתיים, אחת, שתיים, אווזה, לא", ומהקנים עלה אור קטן של פנס גנוב.

אבל בקצה המזח, היכן שהקרשים הכי ישנים וחורקים, היה שקט.

מאיה ישבה עם הרגליים מעל המים. דניאל ישב לידה. לא במרחק של חצי מטר. פחות. אולי שלושים סנטימטר. נדב היה יודע בדיוק.

"אז," אמר דניאל.

"אז," אמרה מאיה.

ואז שניהם שתקו, כי "אז" זאת מילה שנגמרת מהר.

* * *

"אתה זוכר את החורשה?" שאלה מאיה לבסוף. "כשמצאנו את היתד עם סימן השאלה?"

"כן."

"שאלת אותי מה רציתי להגיד. ואמרתי 'כלום. אחר כך.'"

"זכרתי," אמר דניאל. הוא לא הוסיף שהוא חשב על זה כל יום מאז. שהוא כמעט כתב את זה במחברת הכחולה, בעמוד נפרד, מתחת לדברים שאני לא מבין. שהוא שאל את נדב, בעקיפין, מה הסטטיסטיקה של "אחר כך" שהופך ל"אף פעם", ונדב אמר שבעים ושלושה אחוז, ואחר כך הודה שהמציא.

"אז עכשיו זה אחר כך," אמרה מאיה.

היא הסתכלה על המים, לא עליו.

"יש לי שני מיליון עוקבים," אמרה. "שני מיליון אנשים שיודעים איך אני נראית כשאני מתעוררת, מה אני אוכלת בבוקר, איזה שיר אני אוהבת. הם יודעים הכול. והם לא יודעים כלום." היא משכה בכתף. "ההורים שלי רופאים. הם מצילים אנשים כל היום. באמת. זה לא בדיחה, הם ממש מצילים. ואני גאה בהם. אבל כשהם חוזרים הביתה, הם כבר עייפים מלהציל. אז אני מצלמת. כי אם אני מצלמת, מישהו מסתכל."

דניאל לא אמר כלום. הוא למד את זה מבן: לפעמים צריך רק לשבת.

"ואז באתי למחנה," אמרה מאיה, "ונתקלתי בבחור עצבני שצעק על אח שלו. ושנאתי אותו. באמת שנאתי. כתבתי עליו בראש עשרים פוסטים." היא חייכה קצת. "ואז גיליתי שהוא לא עצבני בכלל. שהוא עושה הכול בשביל מישהו, בשקט, בלי שאף אחד רואה. בלי לצלם." היא הסתכלה עליו סוף סוף. "אתה הבן אדם הראשון שראה אותי מורידה את הטלפון. ושלא שאל למה."

"ידעתי למה," אמר דניאל.

"גם אני שנאתי אותך," הוסיף אחרי רגע. "קצת. בהתחלה. חשבתי שאת מישהי שמצלמת הכול, וחושבת שהיא יודעת הכול, ומטיפה לאנשים שהיא לא מכירה." הוא חייך. "וחשבתי ככה בערך שלושה ימים. ואז ראיתי אותך עם יובל, כשהוא איבד את המשקפיים במים. איך ירדת על הברכיים בבוץ, עם הטלפון בכיס, ולא צילמת. ומאז כבר לא הצלחתי לשנוא אותך. ניסיתי. זה היה מעצבן מאוד."

"ניסית?"

"קשה. כל יום. בן יכול להעיד."

"אני יודעת שידעת. זה מה שמפחיד אותי."

"למה זה מפחיד?"

מאיה נשמה. "כי מחר בבוקר מגיעים אוטובוסים," אמרה. "ואני חוזרת הביתה, ואתה חוזר הביתה. ואני מפחדת שאתה תהיה… סרטון. משהו שקרה בקיץ, בכנרת, עם אווזה ועם פנסים. משהו שמסתכלים עליו בטלפון בחורף ואומרים 'וואו, זה היה נחמד.'"

היא שתקה רגע, ואז שאלה, בקול הכי שקט ששמע ממנה אי פעם:

"נכיר אחד את השנייה? אחרי המחנה?"

* * *

דניאל הסתכל על המים.

הוא חשב על אמא שלו. על כל הדברים שהיא אמרה, שהוא לא הבין כשהיה ילד, והתחיל להבין רק עכשיו, אחד אחד, כאילו היא השאירה לו מכתבים מתוזמנים.

"אמא שלי אמרה פעם," אמר, "שדברים אמיתיים לא נשארים במקום שבו הם קרו. הם באים איתך. כמו חול בנעליים. אתה חוזר הביתה מהים, ושבוע אחר כך אתה מוצא עוד חול, ואתה לא יודע מאיפה."

"אתה משווה אותי לחול?"

"אני משווה אותך לחול," אמר דניאל ברצינות. "חול שנשאר שנים. אמא שלי מצאה חול מטיול משנת תשעים ושמונה, בתוך תיק, כשהיא הייתה בהריון איתי. היא אמרה שזה היה הרגע הכי מאושר שלה באותו שבוע."

מאיה צחקה. צחוק קצר, מופתע, עם האף. "זה הדבר הכי לא רומנטי שמישהו אמר לי אי פעם. ואני קיבלתי פעם הודעה ממישהו שכתב לי שיר על הגבות שלי."

"זה הדבר הכי רומנטי שאני יודע להגיד," אמר דניאל. ואז, אחרי רגע, בקול אחר: "ואני טוב בלחזור. ראית היום. זה החצי השני."

מאיה הפסיקה לצחוק.

היא הסתכלה עליו הרבה זמן. והיד שלה, שהייתה על הקרש, זזה קצת. סנטימטר. שניים. עד שהאצבעות שלה נגעו באצבעות שלו, כמו בשחייה הלילית, על החבל של המצוף.

רק שהפעם אף אחד לא הזיז את היד.

* * *

"רגע," אמרה מאיה פתאום. "רגע, רגע."

"מה?"

"אין לי את המספר שלך."

דניאל הסתכל עליה. "מה?"

"אין לי את המספר שלך! כל הקיץ! דיברנו, רבנו, שטנו, בנינו אוהל, שחינו למצוף בלילה, ואין לי את המספר שלך!" היא שלפה את הטלפון מהכיס של הקפוצ'ון. "יש לי שני מיליון עוקבים, ואין לי את המספר של הבחור היחיד שאני רוצה שיתקשר."

דניאל הסמיק כל כך, שבחושך זה נראה כמו פנס.

הם החליפו מספרים. מאיה הקלידה. דניאל הקליד. ואז דניאל הראה לה, כי הוא לא יכול היה שלא: הוא שמר אותה בתור מאיה אולי.

"אולי?" שאלה מאיה. "אולי?"

"ככה קראתי לך בהתחלה. בראש. כי אף פעם לא ידעתי מה תגידי."

מאיה לקחה לו את הטלפון מהיד. מחקה. כתבה. החזירה.

מאיה (בטוח).

"עכשיו אתה יודע," אמרה.

* * *

"איפה אתה גר בכלל?" שאלה. "לא שאלתי אותך אף פעם. זה מטורף."

דניאל פתח את הפה, ומאיה מיד שמה לו יד על הפה. כמעט.

"לא," אמרה. "אל תגיד."

"אבל שאלת."

"שאלתי, ואני מתחרטת. אם תגיד לי, ויתברר שזה רחוק, אני אהיה עצובה כל המסיבה. ואני לא רוצה להיות עצובה הערב." היא הורידה את היד. "תגיד לי מחר. בבוקר. כשההורים מגיעים. אז כבר מותר להיות עצובים."

"ואם זה קרוב?"

"אז מחר אני אהיה שמחה," אמרה מאיה. "וזה ייתן לי משהו לחכות לו."

דניאל חשב שזה ההיגיון הכי מוזר ששמע אי פעם. ואז חשב שהוא מבין אותו לגמרי. כי ככה בדיוק הוא הרגיש כל הקיץ, עם בן: שכל עוד לא אומרים, אפשר עדיין לקוות.

* * *

מאחורי מחסן הסירות, ארבעה ראשים הציצו מעבר לפינה, אחד מעל השני, כמו טוטם.

"הם מחזיקים ידיים," לחשה שירה, לתוך הקונוס. בלחישה. לחישה בקונוס היא דבר אפשרי, הוכיחה שירה. היא פשוט נשמעת כמו רוח רפאים עם מגפון.

"טכנית, אצבעות," לחש נדב. "זה שלב ביניים. סטטיסטית, השלב הבא…"

"אל תגיד סטטיסטית," לחשה שירה.

"לחשתי סטטיסטית!"

טיק. זמזום. ליהי כבר הדביקה תווית על הקיר של מחסן הסירות. ועדת ריגול (לא רשמית).

"למה את מדביקה תווית על ריגול?" לחש נדב. "זה בדיוק ההפך מריגול. ריגול זה כשלא יודעים."

"כדי שבשנה הבאה ידעו שהיינו פה," לחשה ליהי. "ריגול היסטורי. זה סוג אחר."

"אין דבר כזה ריגול היסטורי."

"עכשיו יש," לחשה ליהי, והדביקה עוד תווית, קטנה יותר, מתחתיה: נוסד הקיץ.

"שקט," לחש בן מלמטה, הראש הכי נמוך בטוטם. "אם הם ישמעו, אני מת. דניאל ירצח אותי. בעדינות, אבל ירצח."

"אתה לא אמור להיות במסיבה?" לחשה שירה. "עם תמר?"

"עוד לא יודע לשרוק," לחש בן בייאוש.

ואז מאחוריהם נשמע צליל. לא שריקה. געגוע.

הם הסתובבו לאט, כל הארבעה, כמו בסרט אימה.

האדמירלית עמדה שם. עם הפנס הגנוב במקור. היא הסתכלה עליהם, אחד אחד. הניחה את הפנס על החול בזהירות. הרימה את הראש לשמיים.

וגעגעה. בקול. ארוך. כמו צפירת אונייה שנכנסת לנמל.

על המזח, מאיה ודניאל קפצו באותה שנייה.

"בן?" קרא דניאל לתוך החושך. "בן, זה אתה?"

שקט.

"זה לא אני," אמר בן מאחורי מחסן הסירות.

"בן!"

"חיפשנו את הפנס!" צעק בן. "של האדמירלית! הוא נגנב! אנחנו ועדת חקירה!"

"זה כתוב אחרת על הקיר," צעקה מאיה בחזרה. היא כבר צחקה, כל כך חזק שהיא נשענה על דניאל, ודניאל צחק גם, ולא עזב את היד שלה.

* * *

על החוף גילי פרט את האקורד הראשון.

"גבירותיי ורבותיי!" צעק לתוך המיקרופון. "ילדים! מדריכים! זהבה! מסיבת הקריוקי האחרונה של הקיץ מתחילה! ומי שעדיין לא נרשם לשיר, תדעו שנוגה רושמת אתכם בכוח!"

"זה נכון," אמרה נוגה, עם רשימה ועם עט.

דניאל ומאיה קמו. ההליכה מקצה המזח אל החוף הייתה ארוכה, אולי שלושים מטר, ורוב המחנה כבר ישב על השמיכות ויכול היה לראות.

מאיה לא עזבה את היד שלו.

דניאל לא ביקש ממנה לעזוב.

וכשהם הגיעו לחוף, לאור הפנסים העקומים של קובי, ואף אחד עוד לא אמר מילה, נשמע מהשורה הראשונה קול מוכר, קטן ומתלהב. יובל, עם המשקפיים ועם השיער המתולתל, שקפץ על השמיכה והצביע עליהם בשתי ידיים:

"אני ידעתי! אמרתי לאגמה! אמרתי לנדב השני כבר בשבוע השלישי!"

כל המחנה צחק.

ובן, שבדיוק הגיע מאחורי מחסן הסירות עם חול בשיער, עמד ליד תמר גולן, שתפסה לו מקום על שמיכה, והסתכל על אחיו הולך עם מאיה ביד, וחשב שזה הדבר הכי מביך שראה בחיים.

והכי טוב.

"לא שרקת," אמרה תמר, בלי להסתכל עליו.

"לא," הודה בן.

"אבל אני יושבת לידך בכל זאת."

"זה לא רמאות?"

"זאת הלוואה," אמרה תמר. "עד הסוף של הערב אתה שורק, או שאתה מחזיר לי במבה." והיא הצביעה על השקית שבידו, שעכשיו הייתה כמעט ריקה, כי בן אכל ממנה כל הדרך מהמדרגות.

מה שקורה במחנה פרק 84: אחרי המחנה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין