דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 85: קריוקי

החוף נראה כמו שמעולם לא נראה.

החוף נראה כמו שמעולם לא נראה.

השמיכות של אלון ויובל נפרשו בשורות ישרות להפליא, מהמזח ועד לסלעים. הפנסים של קובי נדלקו כולם, כל אחד בזווית אחרת, כך שהאור נפל על החול בכתמים, כמו על רצפה של דיסקו שבנה מישהו שלא ראה דיסקו אף פעם. במה קטנה, משטחי עץ של מחסן הסירות, עמדה ממש ליד המים, ומאחוריה הכנרת הייתה שחורה וחלקה, עם ירח כמעט מלא שהשתקף בה כמו מטבע.

ושמעון הוציא את התפריט האחרון.

פיצה "להתראות" הגיעה במגשים ענקיים. פלאפל "אל תבכו" הגיע בקערות, ואף אחד לא הבין למה הוא נקרא ככה, עד שהגיעו לחריף. האבטיח בלי הגרעינים הונח מול אלון, עם פתק קטן בכתב העקום של שמעון: סליחה. אלון הסתכל על הפתק, ואז על האבטיח, ואז הוציא מהכיס שקית גרעינים ופיזר אותם על הפרוסה שלו.

"הוא משחזר," הסביר נדב. "זה כמו לשים לאבטיח את השיניים בחזרה."

* * *

הראשון שעלה לבמה היה קובי.

אף אחד לא רשם אותו. הוא פשוט עלה, עם שלוש חגורות הצלה, אחת על השנייה, ועם הקרם הכתום שכבר התחיל לנזול לו על הצוואר בגלל החום של הפנסים. הוא לקח את המיקרופון מגילי בתנועה של מי שחיכה לזה כל השנה.

"השיר הזה," אמר בקול רועד, "מוקדש לכל מי שלא יודע לשחות."

"זה רק אתה," צעקה שירה מהשמיכות.

"מוקדש לי," תיקן קובי. ואז התחיל לשיר את השיר מ"טיטאניק".

הוא שר נורא. באמת נורא. הוא פספס כל צליל שאפשר לפספס, והמציא כמה צלילים שלא היו קיימים קודם. אבל בפזמון, כשהגיע לחלק הגבוה, הוא פתח את הידיים לצדדים, כמו על חרטום של אונייה, ועמד ככה על קצה הבמה, מול הכנרת, בעיניים עצומות.

וכל המחנה, בלי שמישהו תיאם, קם ופתח ידיים גם.

מאה ילדים, מדריכים, טבח אחד ואחות אחת, על חוף בכנרת, עם ידיים פתוחות, שרים על לב שממשיך. ומהקנים, האדמירלית פתחה כנפיים, כי היא לא אהבה שמשהו קורה בלעדיה.

"אמונה!" צעק קובי בסוף, ונפל מהבמה. לחול. בעדינות. בגלל החגורות.

* * *

אחריו עלו הלימונים, ושרו את השיר שלהם, "לי-מו-נים, סובבנו ניצחנו", ארבע עשרה פעמים ברציפות, עד שנוגה הורידה אותם מהבמה בעדינות, אחד אחד, כמו שמורידים חתולים מעץ.

אחר כך עלו שירה ונדב.

"אנחנו נבצע," הודיעה שירה, "ראפ."

"ראפ סטטיסטי," תיקן נדב.

"ראפ שנדב כתב, ושאני מתביישת בו מאוד," סיכמה שירה, וגילי התחיל לתופף על הגיטרה.

קוראים לי נדב, אני אוהב נתונים, הסיכוי שאני אצליח לשיר הוא אפס אחוזים, אחותי מבוגרת ממני בארבע דקות, והיא מזכירה לי את זה בכל ההזדמנויות!

"זה נכון," אמרה שירה לתוך המיקרופון, בטון של מגישת חדשות. "אני מזכירה."

הייתה לנו אווזה, ושנאה, ויריקות, והפסדנו בגביע, וזה עדיין תיקו, אבל הכי חשוב, שלמדתי לצוף, אז תודה לדניאל, ולא, אני לא בוכה, זה סתם אף!

הקהל השתגע. נדב קד, קידה עמוקה מדי, והמשקפיים נפלו לו לחול. שירה הרימה אותם, ניגבה בחולצה שלה, והחזירה לו. בלי להגיד כלום. זה, ידעו כולם, היה הדבר הכי קרוב ל"אני אוהבת אותך" ששירה ברק יודעת להגיד.

* * *

אחריהם עלה רועי, עם אסף.

"השיר הזה," הכריז רועי, "מוקדש לאבא שלי. שכתב לי היום 'כל הכבוד'. בפעם הראשונה בחיים." הוא זקף את הסנטר. "אבא, אם אתה רואה את זה, זה בשבילך."

והוא שר את ההמנון של מכבי חיפה.

"בוווו!" צעק בן מהשמיכה, בשמחה גדולה. "מכבי תל אביב! בוווו!"

"שקט, יתוש!" צעק רועי בחזרה, באמצע הבית, בלי לפספס צליל. "זה רגע רגשי!"

"זה רגע ירוק!" צעק בן.

אסף, ליד רועי, לא שר. הוא רק עמד וניפנף בצעיף ירוק שמישהו מצא במחסן, ומדי פעם הסתכל על בן, וחייך, כאילו שניהם יודעים סוד. ובאמת היה להם סוד. סוד אחד, רטוב, מתחת למפרש, ליד המצוף האדום.

* * *

שמעון עלה לבמה עם סיר.

לא סתם סיר. גברת כהן, עם הסינר הוורוד שקשור לה על הידית. הוא העמיד אותה על כיסא, ליד המיקרופון, ועמד מולה.

"אני שר לה," הסביר. "בצרפתית. היא אוהבת צרפתית."

והוא שר. שיר צרפתי ישן, איטי, על נהר ועל גשר ועל מישהו שלא חוזר. הקול שלו היה עמוק וצרוד, ובהתחלה כמה ילדים צחקקו, כי שמעון שר לסיר. אבל אחרי שורה אחת כבר אף אחד לא צחקק. זה היה יפה. מוזר, אבל יפה. ובסוף, כששמעון השתתק, הוא הניח יד על המכסה של גברת כהן, כמו שמניחים יד על כתף.

"לאבא שלי," אמר בשקט. "שאכל רק חצי ברווז. ולאברם, שבא מחר עם מרק."

בן, על השמיכה, הרגיש משהו בגרון. הוא הסתכל הצידה. תמר גולן הסתכלה עליו.

"אתה בוכה?" לחשה.

"לא," אמר בן. "זה סתם אף."

* * *

גילי שר את השיר על המזח.

הוא הקדיש אותו "לכל מי שמגיע ולכל מי שהולך, ולמזח, שנשאר". השיר לא חרז. בכלל. בשום מקום. הוא סיפר על קרש אחד, החמישי מהסוף, שחורק כבר שלושים שנה, ושכל ילד במחנה דרך עליו לפחות פעם אחת. ועל זה שהקרש זוכר את כולם, אבל אף אחד לא זוכר אותו.

באמצע השיר, נוגה קמה מהשמיכה, הלכה אל המזח, ודרכה על הקרש החמישי מהסוף.

חריק.

גילי הפסיק לנגן. כל המחנה הסתובב. ונוגה, בשקט הרגיל שלה, יחפה, עם הצמה הארוכה, אמרה: "אני זוכרת אותו."

גילי לא הצליח לגמור את השיר. הוא פשוט עמד שם עם הגיטרה, אדום כולו, ומישהו מהשחפים צעק "חבל ונוגה!", וכל המחנה צעק אחריו, וגילי ונוגה גילו, מול כולם, בבת אחת, איך קוראים להם כל הקיץ.

* * *

ואז נוגה עלתה עם הרשימה.

"השיר הבא," אמרה לתוך המיקרופון, וקראה מהדף, "דואט. דניאל כרמלי ומאיה שטרן."

"מה?" אמר דניאל.

"לא נרשמנו," אמרה מאיה.

"אמרתי שאני רושמת בכוח," אמרה נוגה, בחיוך הכי שקט ומרושע שבן ראה אי פעם. "זה הכוח."

כל המחנה התחיל לדפוק כפיים בקצב. דו־אט. דו־אט. דו־אט. רועי צרח. עומר שרק. אלי עמד על השמיכה עם מר כפתור מעל הראש, כמו גביע.

דניאל ומאיה עלו לבמה.

"מה נשיר?" לחשה מאיה. "אני לא מכירה את השירים של אבא שלך. רק את זה עם המילים הלא נכונות."

דניאל לא ענה מיד. הוא הסתכל על הקהל. על בן, בשורה השלישית, עם חול בשיער. על אמיר שלא היה שם, ועל מיכל שלא הייתה שם, אבל שיראו את זה אחר כך, כי גל כבר עמד בצד, עם הטלפון של אמא שלו, ואמר "אקשן" בלי קול.

"את מכירה את 'מלח קטן'?" שאל דניאל.

מאיה הסתכלה עליו. היא ידעה מה זה. כולם במחנה כבר ידעו מה זה, מאז היום ההוא, היום של נעמה.

"זה של אמא שלך," אמרה בשקט.

"כן."

"אתה בטוח?"

"לא," אמר דניאל. "אבל אני רוצה."

גילי, שהבין לבד, בלי שאמרו לו, ניגן את האקורד הראשון.

* * *

דניאל שר את הבית הראשון לבד. בשקט, כמעט בלחישה, כמו שהוא זמזם את זה כל הקיץ ליד המזח, כשחשב שאף אחד לא שומע.

מלח קטן, מלח קטן, הרוח לא כועסת, היא רק עוברת כאן…

הקול שלו רעד. בשורה השנייה הוא כמעט נעצר.

ואז מאיה הצטרפה.

היא לא שרה חזק. היא לא שרה כמו בסרטונים, עם פילטר ועם חיוך. היא שרה לידו, צמוד, בקול קטן, כמו מישהו שמחזיק לך את הכתף בזמן שאתה עולה על סירה.

תחזיק בחבל, תסתכל קדימה,

ובפזמון, בלי שאף אחד ביקש, בן קם.

הוא עמד בשורה השלישית, עם החול בשיער, ושר. בקול. לא טוב. בן אף פעם לא שר טוב. אבל הוא ידע את המילים. כל המילים. כי הוא שמע אותן כל הקיץ, מהמזח, מהמקלחת, מהמיטה שליד, באמצע הלילה.

כל גל שבא, חוזר בסוף הביתה.

ואחריו קמה שירה. ונדב. וליהי, ואלון, שלא שר אף פעם, ושר עכשיו, בשקט, שתי מילים מכל שורה. ורועי. ועומר. ואלי, עם מר כפתור. ותמר גולן. וכל השחפים. וקובי, שעוד ישב בחול. וזהבה, בצד, ליד הפנס, שהניחה יד על הפה.

מאה ושלושים אנשים, על חוף בכנרת, שרו שיר ששרה פעם אישה אחת, לבן אחד, על סירה בבת ים.

ודניאל, על הבמה, הפסיק לשיר. הוא פשוט עמד והקשיב, והדמעות ירדו לו על הפנים, ומאיה החזיקה לו את היד, ובן עמד בשורה השלישית ושר הכי חזק שהוא יכול, כדי שדניאל יידע שהוא לא לבד.

כשדניאל ומאיה ירדו מהבמה, בן כבר חיכה למטה.

הוא לא אמר כלום. הוא רק הושיט לדניאל את השרוול של הקפוצ'ון שלו, כמו מגבת. דניאל הסתכל עליו רגע, ואז ניגב בו את הפנים.

"שרת נורא," אמר בן.

"גם אתה," אמר דניאל, והקול שלו עוד היה רטוב.

"אני יודע. זה היה בכוונה. כדי שלא תהיה הכי גרוע."

דניאל צחק, צחוק שבור, ומשך את בן לחיבוק מהיר, עם יד אחת, כמו שמושכים מישהו מהמים. בן לא התנגד. הוא אפילו טפח לו פעמיים על הגב. ומאיה עמדה לידם ולא צילמה. היא רק הסתכלה, והחזיקה ביד אחת את הטלפון, בתוך הכיס, סגור.

* * *

כשהשיר נגמר, היה שקט.

ואז זהבה עלתה לבמה.

היא לא לקחה את המיקרופון מיד. היא עמדה רגע, עם חמש המשרוקיות על השרשרת, והסתכלה על כולם.

"בשנת שמונים ושבע," אמרה, "הייתי פה ילדה. עם צמות. עם משרוקית אחת. והייתה פה מדריכה, שלימדה אותנו שיר בערב האחרון. אני רוצה לשיר אותו. אני לא שרה טוב. אז אל תצלמו." היא הסתכלה על גל. "גל."

גל הוריד את הטלפון מיד.

וזהבה שרה. שיר ישן, פשוט, על ילדים שהולכים הביתה ומשאירים חלק מהם ליד המים. הקול שלה היה נמוך ושבור קצת, וכמה פעמים היא פספסה מילה ופשוט המשיכה. ובסוף, במקום המילה האחרונה, היא לקחה את משרוקית העץ, הקטנה, ושרקה.

צליל אחד. ארוך. מעל המים.

ובן, בשורה השלישית, בלי לחשוב, שם שתי אצבעות בפה.

ושרק.

לא צמיג. לא ציוץ. שריקה. אמיתית, חדה וחזקה, כזאת שחותכת את החושך לשניים, כזאת שקובי שומע מהסירה וכלבים שומעים מהכפר. השריקה הכי חזקה שבן נבון השמיע בחייו.

כולם הסתובבו.

זהבה, על הבמה, חייכה. חיוך שאף אחד במחנה לא ראה אצלה אף פעם. ואז שרקה בחזרה, עם העץ, פעם אחת, קצרה.

מי ששורק, עונים לו.

לידו, תמר גולן הוציאה מהכיס שקית במבה חדשה, שלמה, סגורה, ושמה לו אותה על הברכיים.

"שולם," אמרה. ואז, אחרי רגע, בלי להסתכל עליו, הוסיפה: "וזאת הייתה שריקה ממש טובה, נבון."

מה שקורה במחנה פרק 85: קריוקי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין