אמי וחוטי ישבו על הגבעה הקטנה של המכלאה הרבה זמן, והסתכלו על הגג. סוכר עמד לידן, ולעס את הגדר, והסתכל גם הוא, כאילו גם הוא מנסה לקרוא.
"רינה," אמרה חוטי בשקט. "זה השם של גברת כהן. השם הפרטי שלה. כמעט אף אחד לא קורא לה ככה. רק דוד. ורותי, כשהן שותות קפה."
"ומי שכתב את זה," אמרה אמי, "רצה שהיא תראה את זה מכאן. מהגבעה. כי מלמטה, מהחצר, זה סתם עציצים. רק מפה זה מילים."
"ומי עולה לפה?"
אמי ידעה. כל ילד שקם מוקדם בבית הגבעה ידע. כל בוקר, בשבע בדיוק, לפני שקוקו צועק ולפני שדוד מצלצל בפעמון, גברת כהן יוצאת מהדלת האחורית, עם כוס קפה גדולה, לבנה, עם סדק בידית, ועולה לאט לגבעה הקטנה הזאת, ועומדת פה, לבד, חמש דקות. ומסתכלת על הבית. על כל הגגות. על כל החלונות. "סופרת את הגגות," היא אמרה פעם, כשמאיה שאלה. "לראות שכולם במקום."
"מי שכתב את זה," אמרה אמי, "יודע שהיא עולה לפה. מישהו שקם מוקדם. ושאוהב פרחים. ושיש לו מזלף ירוק."
אבל לפני שסיימה, היא הוציאה מהכיס את הגלויה של ליאו. כי אם כבר יושבים על גבעה, אפשר לפתור צופן. והיא וחוטי ישבו, עם עיפרון, וכתבו מתחת לכל אות את האות שלה. א' במקום ת'. ב' במקום ש'. ג' במקום ר'. לאט. אות אחרי אות. ומהבלגן, כמו תמונה שמופיעה מתוך ערפל, יצאו מילים.
הים יפה. יש פה מגדלור. רואים אותו מהחלון של החדר שהם נתנו לי. בלילה הוא מסתובב, והאור נכנס לי למיטה, כמו שאבא אמר. יעל מכינה פנקייק בבוקר. אורי מלמד אותי את השמות של כל הציפורים. אני מתגעגע אליכם כל יום. ואז, בשורה האחרונה, בכתב קטן יותר, צפוף, כאילו ליאו כתב אותה מהר, לפני שיתחרט: אני מפחד שאני שמח.
חוטי קראה את זה שלוש פעמים. "למה לפחד להיות שמח?"
אבל אמי הבינה. כי היא זכרה את הלילה הראשון שלה בבית הגבעה, כשזהבה נתנה לה שוקו חם, והיא הרגישה, לרגע, טוב. ומיד אחרי זה, הרגישה רע, שהרגישה טוב. כאילו אם היא שמחה פה, זה אומר שהיא שכחה את אמא. כאילו מותר להיות שמח רק במקום אחד בעולם.
"כי הוא חושב," אמרה אמי לאט, "שאם הוא שמח שם, זה אומר שהוא בוגד בנו. בבית הגבעה. כאילו הלב יכול להיות רק בבית אחד."
באותו ערב, היא כתבה לו תשובה. על גלויה של בית הגבעה, שגברת כהן מחזיקה במגירה, עם ציור של הבית ושל הגבעה ושל סוכר, שאוליבר צייר לפני שנתיים, עם שבע רגליים לסוס. ובצופן, כמובן. רק שתי שורות. מותר לשמוח. אנחנו פה. וחוטי הוסיפה מתחת, לא בצופן, כי היא התעייפה מהצופן: "ותביא צדף."
ואז אמי חזרה לתיק.
היא לא הייתה צריכה לחקור הרבה. כי אמי כבר ידעה, אחרי המזלף, ואחרי הכוסות, ואחרי האדמה על השרוול. היא רק הייתה צריכה לדעת דבר אחד: איך. כי ילדה מחדר שבע וילד מחדר שתיים לא יכולים להרים סולם כזה. ובטח שלא לעלות עליו. ואמי לא רצתה, בשום אופן, לגלות שהם עלו עליו לבד.
אז היא הלכה למחסן.
ושם, בפינה האחורית, מאחורי המזחלת של אברהם, היא מצאה את מה שחשבה שתמצא. מדף ארוך, עם מנורה מעליו, מחוברת בכבל ארוך מאוד שעבר מתחת לדלת. ועל המדף, עשרות טבעות עגולות, נקיות, באבק, במקומות שבהם עמדו עציצים במשך שבועות. ושקית ריקה, גדולה, של זרעים. זרעים של חמניות. ועל השקית, מודבקת, מדבקה: בן־עמי. לתרנגולות. לא לגעת! ומתחת, בכתב יד אחר, של מבוגר: נגענו. סליחה. ד'.
ומאחוריה, בפתח המחסן, מישהו השתעל. בעדינות. כמו מי שמתנצל על זה שהוא קיים.
"את מוצאת הכול, נכון?" אמר דוד.
"כמעט," אמרה אמי. "אני לא יודעת מי הרים את הסולם."
דוד נכנס, והתיישב על הארגז של העגבניות, זה של זהבה, זה שכבר היה בשתי תעלומות. "אני," הוא אמר. "מי עוד." הוא הוריד את הכובע, ומשה העכביש ברח לשוליים. "לפני שישה שבועות, בט"ו בשבט, מאיה ותום באו אליי. עם שתי כוסות יוגורט, ועם שתי חמניות קטנות. ואמרו שהם רוצים לעשות מתנה לגברת כהן. משהו גדול. 'גדול כמו הבית', אמרה מאיה. אז נתתי להם את הפינה הזאת. ואת המנורה. ושאלתי מבן־עמי זרעים, בלי לשאול." הוא חייך. "ובשבוע שעבר, כששמעו מה אוליבר שמע, באו אליי שוב, עם פנים כאלה." הוא עשה פנים של ילד שעומד לבכות. "ואמרו: 'דוד, עכשיו. לפני שהיא הולכת.' אז עכשיו."
"והגג?"
"אני עליתי לגג," אמר דוד. "רק אני. בלילה, אחרי שכולם ישנו, עם הסולם, ועם פנס על המצח, ועם ארבעים ושמונה עציצים, אחד אחרי השני. ארבעים ושמונה פעמים למעלה ולמטה. הברכיים שלי עוד לא סלחו לי." הוא שפשף אותן. "ומאיה ותום עמדו פה למטה. מאיה עם הציור, שהיא ציירה, בדיוק, איפה כל עציץ עומד, בשביל כל אות. ותום עם הדגלים מהאטבים של ארי, על הגבעה של סוכר, וצעק לי 'ימינה! שמאלה! עוד קצת! לא, הקצת השני!' כל הלילה. אף אחד מהם לא עלה אפילו שלב אחד. את זה אני מבטיח."
אמי נשמה. סוף־סוף. "למה עזרת להם?"
דוד שתק רגע. "כי גם אני לא רציתי שהיא תלך," הוא אמר. "ואני לא יודע לכתוב מכתבים. אבל אני יודע להחזיק סולם."
אמי רשמה את זה בפנקס, מילה במילה. ואז, ביחד, הם הלכו לחפש את מאיה ותום. והם מצאו אותם, כמובן, ליד הסולם, מנקים את הסימנים באדמה עם מקל, כדי שאף אחד לא יגלה. ותום, כשראה את אמי, הרים ידיים, כמו בסרט, ואמר: "אני מודה! הכול! חוץ מהזרעים! הזרעים זה דוד!"
ומאיה, שלא אמרה כלום, רק שאלה: "היא ראתה?"
"עוד לא," אמרה אמי. "היא בעיר, בפגישות, מאתמול בבוקר. היא חוזרת הלילה. ומחר בשבע היא עולה לגבעה."
"בדיוק בגלל זה עשינו את זה בלילה שהיא נסעה," אמרה מאיה, בגאווה קטנה. "תכננו."
באותו ערב, אף אחד בבית הגבעה לא אמר מילה על הגג. זה היה, אמי חשבה, הדבר הכי מדהים בכל התעלומה. ארבעים ילדים ידעו סוד, ואף אחד לא סיפר. אפילו אוליבר, שבדרך כלל מחזיק סוד בערך כמו שמסננת מחזיקה מים, הסתובב כל הערב עם השפתיים לחוצות, וכשזהבה שאלה אותו מה קרה לו, הוא רק אמר "כלום! שום דבר! אין חמניות!", ורץ החוצה.
למחרת, בשבע פחות חמש, כל בית הגבעה היה ער. אף אחד לא אמר לאף אחד. אבל כולם ידעו. וארבעים ילדים, בפיג'מות, נצמדו לחלונות של המסדרון העליון, עם האפים על הזכוכית, ונשמו על החלון עד שהוא התערפל, וניגבו אותו בשרוול, ונשמו שוב.
בשבע בדיוק, הדלת האחורית נפתחה. וגברת כהן יצאה, עם כוס הקפה עם הסדק בידית, ועלתה, לאט, כמו כל בוקר, לגבעה של סוכר. וסוכר, כמו כל בוקר, ניגש אליה, ודחף לה את האף ביד, וקיבל חתיכה של תפוח. והיא הסתובבה, כמו כל בוקר, להסתכל על הבית.
והיא ראתה.
מהחלונות, ארבעים ילדים ראו את הכוס שלה נעצרת באוויר. ואת הגב שלה מתיישר. ואת היד השנייה שלה עולה לאט אל הפה. והיא עמדה ככה, בלי לזוז, הרבה זמן. הרבה יותר מחמש דקות. והשמש עלתה מאחורי הגבעה, ונגעה בגג, ואז, ממש באותו רגע, כאילו מישהו תכנן את זה, אחת החמניות, הראשונה, באות ר', פתחה את הפנים הצהובות שלה לשמש. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת.
כשגברת כהן נכנסה לחדר האוכל, לארוחת הבוקר, כולם כבר ישבו. בשקט מוחלט. אפילו אוליבר. והעיניים שלה היו אדומות, אבל היא הייתה הגברת כהן הרגילה. עם המשקפיים על קצה האף, ועם הקול של מנהלת.
"מישהו," היא אמרה, "כתב לי מכתב על הגג."
אף אחד לא זז.
"ואני רוצה לענות לו." היא הורידה את המשקפיים. "אני לא עוזבת. לא עכשיו, ולא בשנה הבאה, ולא בשנה שאחריה. אני אהיה פה עד שהאחרון מכם יסיים לגדול. ואחרי זה גם, כנראה, כי אז הילדים שלכם יבואו לבקר, ומישהו יצטרך להגיד להם לא לרוץ במדרגות." היא נשמה. "מה שאוליבר שמע, ולא הייתי צריכה לדבר עם הדלת פתוחה, היה על חופשה. חופשה אחת, קטנה, בקיץ. הראשונה שלי מזה אחת־עשרה שנה. מרב, העובדת הסוציאלית, מנדנדת לי על זה כבר שלוש שנים." היא הניחה את המשקפיים על השולחן. "ויש עוד משהו שאני צריכה לספר לכם על הקיץ. משהו גדול. אבל לא היום. כי זה עוד לא סגור. ואני לא אספר לכם משהו לא סגור, כדי שלא תפחדו סתם. מספיק פחדתם השבוע."
ואז היא עשתה משהו שהיא אף פעם לא עשתה. היא ניגשה לשולחן של חדר שבע, וכרעה ליד מאיה, וחיבקה אותה. ואחר כך קמה, והלכה לשולחן של חדר שתיים, וחיבקה את תום, שהיה עדיין עם אדמה מתחת לציפורניים. ואחר כך, בלי להסתובב, אמרה בקול: "ודוד. הברכיים שלך. אני מניחה שזה היה אתה."
"ארבעים ושמונה פעמים," אמר דוד מהמטבח.
בצהריים, דוד הוריד את כל העציצים, אחד אחד, ושתל את החמניות בערוגה הגדולה ליד הכניסה, בשורה ישרה. וגברת כהן תלתה שם שלט קטן, בכתב היד שלה: הערוגה של מאיה ותום. לא לגעת. במיוחד לא בן־עמי. ובן־עמי, כשראה, צחק כל כך, שהתרנגולות שלו נבהלו.
אמי רשמה: תיק מספר 43: החמניות על הגג. נפתר. מי: מאיה ותום, עם דוד. איך: סולם, ארבעים ושמונה עציצים, ודגלים. למה: כדי שרינה תישאר. היא נשארת. מה למדתי: גם מי שלא יודע לכתוב מכתבים יכול להחזיק סולם. ומתחת, בשוליים: "משהו גדול בקיץ". לברר.
וביום שישי, האוטו הכחול עם הינשוף חזר. וליאו יצא ממנו, שזוף, עם שקית של צדפים, אחד לכל ילד בחדר שבע ובחדר של הבנים, ועם חיוך שאמי לא ראתה אצלו אף פעם. חיוך שקט. של מי שמותר לו. "קיבלתי את הגלויה," הוא אמר לה, בשער. "מותר לשמוח."
והוא סיפר. הכול, בבת אחת, בלי לנשום, בדרך מהשער לחדר האוכל. על הבית הקטן, הלבן, שליד הים, עם הגג האדום ועם עץ לימון בחצר. על החדר שלו, שהיה פעם חדר עבודה של אורי, ושאורי פינה בשבילו, והשאיר רק מדף אחד של ספרי ציפורים, "כי ספרים על ציפורים לא מפריעים לאף אחד". על המגדלור, שמסתובב כל הלילה, ושולח פס של אור על התקרה, כל עשר שניות בדיוק, ליאו ספר. ועל זה שבלילה השלישי, הוא נרדם לפני הפס העשרים. בפעם הראשונה מאז שאבא שלו מת. "בלי לספור," הוא אמר, ונראה מופתע מעצמו. "פשוט נרדמתי."
ובאותו ערב, אוליבר נכנס לחדר המשחקים, חיוור, עם דף קרוע ביד, שמצא בפח של המשרד. "תקשיבו," הוא אמר, ובפעם הראשונה בחייו, הוא לא נשמע כאילו הוא ממציא. "פה כתוב 'בית הגבעה ייסגר'."