האולם היה ענק. מאות כיסאות אדומים, בשורות, ועל כל כיסא ישבה אחות. אחיות צעירות ואחיות מבוגרות, אחיות במדים ואחיות בבגדי חג, ואחיות עם תגים, ועם תיקים, ועם ממחטות מוכנות, כי כולם ידעו שהטקס של מרגרטה וולף יהיה מרגש.
ועל הבמה, מתחת לפנס זהוב, בשמלה כחולה, חדשה, עם פסל קטן של לב זהב ביד, עמדה מרגרטה.
היא נראתה בדיוק כמו שהיא נראתה תמיד. עגולה. רכה. עם לחיים ורודות ועם עיניים מחייכות. כאילו לא היו מרתף, ולא בריח, ולא חמישה ארגזים במוסך בגראץ. כאילו לא היה לילה.
"שלושים וחמש שנה," היא אמרה, והקול שלה התגלגל באולם, דרך הרמקולים, כמו דבש. "שלושים וחמש שנה החזקתי תינוקות ביום הראשון שלהם בעולם. ואני תמיד אומרת לאמהות: כל תינוק הוא מתנה. כל תינוק הוא נס. ואנחנו, האחיות, אנחנו רק הידיים ש…"
והיא ראתה אותם.
* * *
הם עמדו בפתח האולם, בשורה. שמונה ילדים, מאובקים עדיין קצת מהמרתף, ודוד אחד עם כובע ירוק ביד. וליבי, באמצע, עם דמעות שכבר לא היו ברודווי בכלל.
מרגרטה לא הפסיקה לחייך. נועה ראתה את זה, וחשבה שזה הדבר הכי מפחיד שראתה בחייה. אישה שראתה עכשיו את הילדים שהיא נעלה במרתף, והחיוך שלה לא זז. אפילו לא מילימטר. רק היד השמאלית, זאת שבלי הפסל, ירדה, לאט, אל הצד של השמלה, וסובבה את הטבעת. פעם אחת. ועוד פעם.
"שלוש," לחשה גרטה. "ארבע."
"ו…" המשיכה מרגרטה, והקול שלה לא רעד, "ואני רואה שהגיעו אורחים מיוחדים! הנכדה המאומצת שלי, ליבי, והחברים הקטנים שלה! בואו, יקיריי, בואו, תשבו מקדימה!"
מאות אחיות הסתובבו, ואמרו "אוווו", ומחאו כפיים. בשבילם.
ליבי לא התיישבה. ליבי הלכה. במעבר האמצעי, בין השורות, לאט, בצעדים שלמדה בחוג דרמה בבוסטון, צעדים של מישהי שהולכת לבמה. ונועה ואלה הלכו מאחוריה, אחת מימין ואחת משמאל.
בקצה המעבר, ליד המדרגות לבמה, עמד המנחה, גבר גבוה עם עניבת פרפר. ליבי עצרה מולו, והרימה את הראש, ואמרה בקול שכל השורות הראשונות שמעו: "אפשר לומר כמה מילים? על מרגרטה? אנחנו הכנו משהו. הפתעה."
המנחה הסתכל על מרגרטה. ומאות אחיות הסתכלו על מרגרטה.
ומרגרטה, שבנתה שלושים וחמש שנה של חיוכים, לא יכלה להגיד לא. לא מול מאות אחיות. לא מול ילדה עם דמעות. לא ביום של לב הזהב.
"כמובן, יקירה," היא אמרה. "כמובן."
* * *
ג'ס לא חיכתה. בזמן שליבי עלתה במדרגות, ג'ס כבר עמדה ליד עמדת הטכנאי, בצד הבמה, צעיר עם אוזניות ועם פרצוף משועמם, והושיטה לו את המחשב.
"מצגת הפתעה," היא אמרה. "לכבוד הפרס. תשים את זה על המסך?"
"הפתעה?" אמר הטכנאי, והפנים שלו התעוררו בפעם הראשונה באותו בוקר. "אני אוהב הפתעות." והוא חיבר כבל.
ליבי עמדה מול המיקרופון. נועה מימין. אלה משמאל. מרגרטה, שלושה צעדים מאחור, עם הפסל, עם החיוך.
"לפני שתים עשרה שנה," אמרה ליבי, והקול שלה רעד רק במילה הראשונה, ואחר כך כבר לא, "בלילה של סערה, כשהחשמל נפל בבית החולים סנט אורסולה, נולדו שתי תינוקות. תאומות. אחת בשתיים וחצי. אחת בשתיים חמישים ושתיים."
אלה הניחה יד על הכתף של נועה. נועה הניחה יד על הכתף של אלה.
למטה, ליד הבמה, עמדו לוקאס, גרטה ותום, ובני מאחוריהם, צמודים לקיר. ליד הקיר היה שולחן כיבוד ארוך, עם עוגות, ועם קרואסונים, ועם צלחת ענקית של עוגיות סהר, עוגיות הירח של מרגרטה. לוקאס הסתכל על הצלחת. ואחר כך הסתובב עם הגב אליה.
"שלוש," הוא לחש לגרטה. "שלוש פעמים לא. תרשמי."
"רשמתי," לחשה גרטה, בלי להוריד את העיניים מהטבעת.
"לאמא שלהן אמרו שהשנייה מתה," המשיכה ליבי. "אחרי כמה שעות. בשקט. בלי לראות אותה. ואת השנייה, החיה, נתנו למשפחה אחרת, בעיר אחרת. ואף אחד לא ידע. שתים עשרה שנה."
באולם השתרר שקט. לא השקט של אחיות מנומסות. שקט אחר. שקט של אנשים שמתחילים להבין שזה לא נאום.
"אלה הן," אמרה ליבי. "נועה. ואלה. הן מצאו אחת את השנייה הקיץ. במקרה. בתחתית מגלשה במכרה מלח בהאלסטט."
"איזה סיפור נפלא," אמרה מרגרטה מאחור, בקול רם, ומחאה כפיים קטנות, כאילו מנסה לגמור. "נפלא. איזו אהבה. נו, יקירה, בואי, ניתן גם לאחרים…"
"עוד לא גמרתי," אמרה ליבי.
והמסך מאחוריהן נדלק.
* * *
התמונה הראשונה הייתה של פליקס. שלוש חמישים וחמש לפנות בוקר. תאריך בפינה. תשעה בפברואר. תינוקת בעריסה, ויד של אחות מעליה, בקצה. ועל היד, טבעת.
התמונה השנייה. ארבע ותשע דקות. אותה עריסה. ריקה. ואותה יד, על הידית של הדלת.
ג'ס, מעמדת הטכנאי, לחצה על כפתור. והתמונה התקרבה. ועוד. ועוד. עד שהמסך הענק כולו היה טבעת. טבעת כסף קטנה, עם פרח בן חמישה עלים, ובאמצע, נקודה צהובה.
"זאת ההפתעה?" לחש הטכנאי לג'ס, והאוזניות נפלו לו מהראש.
"זאת ההפתעה," אמרה ג'ס, ולחצה שוב.
ואז התמונות מהמרתף. מדפים. קלסרים. שנים, בכתב עגול, בעט כחול. חותמות גומי, עם שמות של רופאים. שמיכות צהובות. וכובע ירוק, עם נוצה עקומה.
ואחר כך, מפה. מפת עולם. עם שמונה נקודות אדומות. קנדה. ספרד. אוסטרליה. ברזיל. יפן. דרום אפריקה. אירלנד. שוודיה. וליד כל נקודה, תאריך. וכל התאריכים היו לילות של סערה.
"שמונה פעמים," אמרה ליבי, והקול שלה היה עכשיו שקט מאוד. "שמונה זוגות תאומים. תמיד אחד מתוך שניים. תמיד משפחה מחו"ל, שתחזור הביתה ולא תשאל. תמיד בלילה של סערה, כשאין חשמל, וכולם עסוקים. ותמיד אותה אחות. אותה יד. אותה טבעת."
באולם, מישהי צעקה. מישהי אחרת קמה. ומאות ראשים, לאט, בלי שאף אחד אמר להם, הסתובבו מהמסך אל הבמה. אל היד השמאלית של מרגרטה.
* * *
מרגרטה צחקה.
זה היה צחוק רך, מתגלגל, עם הצחוק הקטן בסוף, הצחוק שנועה שמעה בבית החולים, ובתחנת המשטרה, ובדירה עם הוילונות. "ילדים," היא אמרה למיקרופון, בקול של סבתא סבלנית. "אוי, ילדים. איזה דמיון. אני אחות שלושים וחמש שנה. אתן יודעות כמה אחיות בווינה עונדות טבעות כסף? ותמונה ישנה, מטושטשת, ומרתף של מישהו אחר, ו… ליבי, יקירה, את עייפה. כולכן עייפות. בואו, נלך הצידה, נדבר, אני אכין לכן תה…"
"תראי לנו את היד," אמרה אלה.
מרגרטה עצרה.
"את היד השמאלית," אמרה אלה, בקול רם, ברור, בלי לרעוד. "תרימי אותה. כמו שהרמת אותי, בלילה ההוא. אני לא זוכרת אותך. אבל העיניים שלי זכרו. הן היו פקוחות. ככה אמרת. 'פקוחות וכועסות.'"
מאות אחיות הסתכלו על היד. היד שהחזיקה את הצד של השמלה הכחולה. והיד הזאת, לאט, נעלמה מאחורי הגב.
ומישהי בשורה הראשונה, אחות מבוגרת, עם משקפיים על שרשרת, קמה ואמרה בקול חד, כמו בחדר ניתוח: "מרגרטה. תראי את היד."
מרגרטה לא הראתה. מרגרטה הניחה את הפסל של לב הזהב על הדוכן, בעדינות, כמו שמניחים תינוק בעריסה. ואז היא הסתובבה, ורצה. לא כמו אישה מבוגרת. כמו מישהי שתכננה את זה. אל הדלת האחורית של הבמה. הדלת השנייה.
* * *
הדלת השנייה נפתחה לפני שהיא הגיעה אליה.
ובפתח, ממלא אותו כולו, עמד תומאס ברגר.
הוא לא אמר כלום. הוא אף פעם לא אומר הרבה. הוא רק עמד שם, עם הידיים הגדולות, הנגריות, משולבות על החזה, ועם הפנים השקטות שלו, שלא כעסו ולא צעקו, רק עמדו. כמו קיר. כמו דלת שהוא עצמו בנה, מעץ אלון, שאף אחד לא יכול לפתוח.
מאחוריו, מהמסדרון, נכנסו כולם. אנה, עם עיניים אדומות. שירה ואדם, מחזיקים ידיים. קלרה, שעוד הייתה בטוחה שבני שבר לה את המכונית. סבתא רות, עם מקל. וד"ר פוקס, עם קיסר בסל, שהסתכלה על מרגרטה כמו שמסתכלים על אבחנה שידעת אותה מההתחלה.
"התה," אמרה ד"ר פוקס ביובש, "מתוק מדי."
מרגרטה עמדה באמצע הבמה. בין הדלת השנייה, עם תומאס, לבין המיקרופון, עם שלוש הילדות. לראשונה, החיוך שלה זז. לא נעלם. רק זז. כמו תמונה שמישהו הזיז על הקיר, והיא עכשיו קצת עקומה.
בצד הבמה, קלרה מצאה את בני, ותפסה אותו בשרוול. "המכונית שלי," היא לחשה. "איפה היא? מה עשית לה?"
"חניתי אותה," לחש בני, בגאווה. "בין הקווים. בדיוק באמצע."
קלרה הסתכלה עליו הרבה זמן. כאילו הוא אמר לה שהוא טס לירח. ואז, באמצע כל הבלגן, היא חייכה.
"כל כך הרבה אהבה," היא אמרה בשקט, כמעט לעצמה. "נתתי כל כך הרבה אהבה."
"נתת תינוקות," אמרה נועה. "שלא היו שלך."
ליבי צעדה צעד אחד קדימה. רק צעד. והיא הסתכלה על מרגרטה, על האישה שקראה לה "יקירה" חודש שלם, שנתנה לה סוכריות, ששרה לה במכונית.
"היית כמו סבתא שלי," אמרה ליבי, בלי מיקרופון, בשקט, כך שרק מי שעל הבמה שמע. "אהבתי אותך. באמת. וזה מה שהכי מכעיס. שזה היה אמיתי רק אצלי."
מרגרטה פתחה את הפה. ולראשונה מאז שנועה הכירה אותה, לא יצאה ממנו אף מילה.
ואז הדלתות הגדולות של האולם נפתחו בבת אחת. והמפקחת הובר נכנסה, עם מעיל גשם, אדומה, מתנשמת, עם שני שוטרים מאחוריה, ועם הטלפון ביד, עדיין פתוח על ההודעה של ג'ס.
היא הסתכלה על המסך, עם הטבעת הענקית. ועל הבמה. ועל תומאס בדלת. ועל שמונה הילדים, ובני, וההורים, והחתול. והיא נשמה עמוק.
"אמרתי לכם לא לזוז," היא אמרה. ואחר כך, בקול רם, אל הבמה: "מרגרטה וולף. את עצורה."
השוטרים עלו לבמה. הם לא היו צריכים לתפוס אותה. מרגרטה הושיטה את הידיים בעצמה, בתנועה מסודרת, כמו שמושיטים יד לבדיקת לחץ דם. והאזיקים נסגרו, ממש מעל הטבעת.
כשהובילו אותה ליד אלה, היא עצרה, לשנייה. והכניסה יד לכיס של השמלה הכחולה, והוציאה סוכריית לימון, עטופה בנייר צהוב. והושיטה אותה.
אלה הסתכלה על הסוכרייה. ואחר כך על מרגרטה. "לא, תודה," היא אמרה. "אני לא אוהבת לימון. אף פעם לא אהבתי."
והשוטרים המשיכו ללכת.
והאולם, מאות אחיות, שתק. ואז, אחת אחרי השנייה, מהשורה הראשונה ועד האחרונה, הן קמו על הרגליים. לא בשביל מרגרטה. בשביל שלוש הילדות ליד המיקרופון.
נועה, מול המיקרופון, הרגישה את הברכיים שלה רועדות, סוף סוף, אחרי שהכול נגמר. היא הוציאה מהכיס את הרשימה, ואת ברבור המפית של פראו פוגל, שהיה עכשיו קצת מעוך, והסתכלה על סעיף ארבע עשרה. "להגיע בזמן." וסימנה לידו וי.
ואלה, לידה, לא חיכתה לרשימה. היא פשוט חיבקה אותה. חזק. מול מאות אחיות, ומול המסך עם הטבעת, ומול כל העולם. ונועה חיבקה בחזרה. ושתיהן בכו, וצחקו, וליבי נכנסה באמצע, וג'ס רצה מעמדת הטכנאי, ולוקאס וגרטה ותום טיפסו על הבמה, ובני הרים את הכובע הירוק גבוה מעל כולם, כמו דגל של ניצחון.