דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 86: כדור זוהר

בעשר וחצי התחילו השירים השקטים.

בעשר וחצי התחילו השירים השקטים.

גילי ונוגה ישבו על קצה הבמה, עם גיטרה אחת וארבע ידיים, וניגנו שירים שכולם מכירים מהרדיו של ההורים, ושאף אחד לא מודה שהוא אוהב. הקטנים כבר נרדמו על השמיכות, אחד על השני, כמו גורים. דניאל ומאיה ישבו ליד המזח, עם הכתפיים צמודות, ולא דיברו. שירה ונדב התווכחו בלחישה על משהו. אלון קרא את הספר של שירה, עם פנס קטן, לאט, כמו שהבטיח.

ובן ישב עם שקית במבה שלמה על הברכיים ועם תחושה מוזרה בבטן.

הוא היה שמח. זה מה שהיה מוזר. הוא בדק את זה כמה פעמים, כמו שבודקים שן שכאבה ופתאום הפסיקה. הוא שמח. פשוט שמח. בלי "אבל". בלי לחכות שמשהו יתקלקל.

"יתוש," לחש מישהו מאחוריו.

רועי. עם עומר, שחר ואסף. ארבעה ראשים בחושך, ובאמצע, בידיים של עומר, משהו שזהר בירוק.

"מה זה?" לחש בן.

"כדור," לחש עומר בגאווה. "עטפתי אותו במקלות זוהר. מהשחייה הלילית. היו שלושים ושמונה, נשארו שבעה עשר. לקחתי את כולם."

"בשביל מה?"

רועי חייך בחושך. "משחק אחרון," לחש. "במגרש. עכשיו."

"המגרש סגור בלילה," אמר בן. "זה החוק של זהבה. יש שלט."

"יש גם שלט שאסור להאכיל את האווזה," אמר שחר. "ונדב יושב עליה."

בן הסתכל על המזח. דניאל ומאיה עוד ישבו שם, בגב אליו. הוא חשב להגיד לדניאל. הוא באמת חשב. אבל דניאל נראה… שקט. שקט כמו שבן לא ראה אותו אף פעם. ובן לא רצה לקלקל לו את זה.

"רבע שעה," אמר בן.

הוא קם, והשקית רשרשה. תמר גולן הרימה אליו את העיניים.

"לאן?" לחשה.

"כדורגל," לחש בן. "רבע שעה. אל תגידי לאף אחד."

תמר הסתכלה על רועי, ועל עומר, ועל הכדור הזוהר, ועל שחר, שניסה להסתתר מאחורי עץ דק ממנו פי שלושה.

"אתם יודעים שרואים אתכם," אמרה. "אתם זוהרים."

"זה בכוונה," אמר עומר. "זה עיצוב."

תמר נאנחה. "תחזור עד שגילי מסיים," אמרה לבן. "אחרת אני אוכלת את הבמבה שלך." והיא לקחה ממנו את השקית, ושמה אותה בחיק שלה, כמו בת ערובה.

"זה סחיטה," לחש בן.

"זה ביטוח," אמרה תמר. "לך."

"רבע שעה," הבטיח רועי.

זה, כמובן, היה שקר. אף משחק כדורגל בהיסטוריה לא נגמר אחרי רבע שעה.

* * *

הם הלכו בשקט, מאחורי חדר האוכל, ליד המחסן, דרך השביל הקטן שעובר בין האקליפטוסים לגדר. המגרש היה בצד השני של המחנה, רחוק מהחוף, ליד השער האחורי, ששם פורקים את המשאיות של המטבח. בלילה הוא היה חשוך לגמרי. רק הירח, כמעט מלא, האיר עליו קצת, כך שהדשא נראה כסוף, והשערים נראו כמו שלדים של משהו.

"זה מפחיד," אמר אסף.

"זה מעולה," אמר רועי. "זה כמו בגמר של הליגה, רק בלי אורות ובלי קהל ובלי שופט."

עומר הניח את הכדור באמצע. הוא זהר. באמת זהר, ירוק ומשוגע, כמו כוכב קטן שנפל על הדשא.

"קבוצות," אמר רועי. "אני ואסף ושחר נגד היתוש ועומר."

"זה שלושה נגד שניים," אמר בן.

"אתה שווה שניים," אמר רועי. "זה מחמאה. אל תתרגל."

שחר הלך לשער של רועי. הוא עמד שם, רחב וכבד, כמו מקרר קטן עם תספורת, ושאל את השאלה היחידה שהוא תמיד שואל.

"למה?"

"למה מה?" שאל עומר.

"למה אני בשער?"

"כי אתה רחב," אמר רועי.

שחר חשב על זה. "הגיוני," אמר, והתכופף, ופתח ידיים.

* * *

זה היה המשחק הכי טוב של הקיץ.

בן ידע את זה כבר אחרי שתי דקות. אולי כי היה חושך, ולא היה קהל, ולא היו נקודות, ולא היה גביע. אולי כי הכדור זהר, וכל פעם שמישהו בעט, הוא עף באוויר כמו כוכב שביט, עם זנב ירוק, והם צעקו "וואו!" כל פעם, כאילו לא ראו את זה כבר עשרים פעם.

ואולי כי בן הרגיש, בפעם הראשונה, שהוא פשוט אחד מהחבר'ה. לא היתוש. לא האח העצבני של מישהו. לא הילד שאבא שלו בגרמניה. סתם בן, שמשחק כדורגל עם חברים, בלילה, בלי רשות, כמו כל ילד בן ארבע עשרה בעולם.

הוא הבקיע ראשון. בעיטה נמוכה, לפינה. שחר קפץ לצד הלא נכון.

"למה?" שאל שחר מהדשא.

"כי קראתי לך את הירכיים," אמר בן.

"יש לי ירכיים?"

"לכולם יש ירכיים, שחר."

שחר חשב על זה, ונראה מוטרד מאוד.

רועי השווה. עומר נפל על הגב מרוב צחוק, באמצע הקישור, כי אסף ניסה לעשות עקב, והחליק, והכדור עף לו מעל הראש לתוך השיחים. הם חיפשו אותו חמש דקות, עם הזוהר הירוק שבין העלים, ומצאו גם קיפוד, ששאל אותם, במבט, מה הם עושים פה בכלל.

"סליחה," אמר עומר לקיפוד. "תמשיך."

הקיפוד המשיך.

"וגבירותיי ורבותיי," לחש עומר, בחיקוי די גרוע של שירה, עם יד מגולגלת ליד הפה במקום קונוס, "אנחנו רואים כאן את הקבוצה של שושן ונבון, מול הקבוצה של אשכנזי ושות', במשחק הלילי הבלתי חוקי הראשון בהיסטוריה של גלים ירוקים!"

"זה לא הראשון," אמר רועי. "בשנה שעברה שיחקנו פה פעם."

"וזה לא נגמר טוב," הוסיף אסף.

"מה קרה?"

"ההשקיה," אמר אסף, ובדיוק באותו רגע, כאילו חיכתה למילה, נשמע מתחת לדשא קליק.

ואז פשששש.

הממטרות התעוררו כולן ביחד, כמו להקה שמחכה לאות. מים עפו לכל הכיוונים, בעיגולים גדולים, בקשתות קרות, ישר על הרגליים, על הגב, ועל הפנים. אסף צרח. שחר לא זז בכלל, רק עמד בשער, רטוב לגמרי, והרים את היד, ושאל את השמיים, "למה?" ועומר רץ במעגלים עם הכדור הזוהר מעל הראש, כדי לשמור עליו יבש, אף על פי שכדורים לא צריכים להיות יבשים.

ובן צחק. הוא עמד באמצע המגרש, באמצע הממטרות, רטוב עד העצמות, וצחק כמו שצחק בכנרת, מתחת לסירה. כי זה היה טיפשי. וזה היה קר. וזה היה הכי כיף בעולם.

"ממשיכים!" צעק רועי. "ממשיכים! זה רק מים!"

וכולם הסכימו, כי זה באמת היה רק מים.

* * *

אחרי עשרים דקות, אולי שלושים, בן עצר באמצע המגרש לנשום.

הוא היה רטוב ומזיע, עם דשא על הברכיים ועם בוץ על הנעליים, כי הממטרות הפכו את כל הצד של עומר לשלולית אחת גדולה. הוא הסתכל סביב. על הדשא הכסוף. על הגדר. על השער האחורי של המחנה, הגדול, הממתכת, שבדרך כלל נעול.

השער היה פתוח.

לא לגמרי. קצת. מספיק כדי שאפשר יהיה להעביר דרכו משהו גדול.

ומאחוריו, על דרך העפר שעולה לכביש, עמד טנדר.

טנדר לבן. בלי אורות. האורות היו כבויים לגמרי, אפילו הקטנים, ובן ראה אותו רק כי הירח האיר על הגג שלו. על הדלת האחורית היה מדבקה. דולפין, חשב בן. דולפין כחול, עם חיוך מטופש, כמו בציורים של ילדים. ואחד מהפנסים האחוריים היה שבור, עם נייר דבק אדום מעליו.

ליד הטנדר עמד איש. הוא עישן. בן ראה את הנקודה האדומה של הסיגריה, עולה ויורדת, עולה ויורדת.

"אתה רואה את זה?" שאל בן.

"מה?" רועי עמד לידו, נושם בכבדות.

"שם. טנדר."

רועי הסתכל. משך בכתפיים. "זה בטח של שמעון. משלוח. הוא אמר שבא לו משלוח מחר. לבוקר. חביתות."

"בלילה? בלי אורות?"

"אולי הם לא רוצים להעיר את האווזה," אמר רועי, וצחק, ובעט בכדור לעבר עומר. "יאללה, יתוש. שלוש־שלוש. זהב."

בן הסתכל עוד רגע. האיש עם הסיגריה הסתובב. בן לא ראה לו את הפנים, רק צללית. כתפיים רחבות, כובע. הצללית הסתכלה לכיוון המגרש. לכיוון של הכדור הזוהר, שעף באוויר עם הזנב הירוק שלו.

ואז הזריקה את הסיגריה, ונכנסה לטנדר, וטרקה את הדלת.

בן הרגיש משהו בבטן. משהו קטן ולא נעים. הוא הכיר את התחושה הזאת. זאת התחושה של רגע לפני שמשהו קורה, כמו השרשרת של זהבה לפני אבן, כמו המשב לפני שהוא מגיע.

"יתוש!" צעק עומר. "אתה משחק או מה?"

בן הסתכל על הטנדר עוד שנייה אחת.

ואז הכדור הזוהר נחת לו ליד הרגליים, והוא בעט בו, כי הוא היה בן ארבע עשרה, והיה לילה אחרון, והיה זהב, ושלוש־שלוש.

* * *

הוא הבקיע את הזהב.

בעיטה ארוכה, מחצי מגרש, בדיוק כשהשעון בראש שלו אמר שאין זמן. הכדור עף גבוה, עם הזנב הירוק, ונחת בתוך השער של שחר, מעל הידיים שלו, ונתקע ברשת, זוהר שם כמו עכביש קסום.

"למה?!" צעק שחר.

"זהב!" צעק עומר, וקפץ על בן, ושניהם נפלו לדשא.

ורועי, שהפסיד, צחק הכי חזק. הוא שכב על הגב, עם הידיים פתוחות, והסתכל על הירח.

"הפסדתי," אמר לשמיים. "שוב. ואני לא כועס בכלל. מה קורה לי? זה המחנה הזה. הוא מקלקל אנשים."

"הוא מתקן אנשים," אמר אסף בשקט.

כולם הסתכלו עליו. אסף הסמיק.

"זה מה שאמא שלי אומרת," הוסיף מהר. "על קייטנות. סתם."

ואז, מרחוק, מהצד של הכביש, נשמע מנוע.

בן הרים את הראש. הטנדר הלבן נסע. לאט, עדיין בלי אורות, במורד דרך העפר, לכיוון הכביש. ורק כשהגיע לכביש, האורות נדלקו בבת אחת. ושם, בפנס האחורי הימני, הייתה נקודה כהה. השבור. עם נייר הדבק.

ואז הטנדר נעלם.

"נו," אמר רועי, וקם. "המשלוח הלך. שמעון יתבאס."

"כן," אמר בן.

אבל הוא לא זז. הוא נשאר לעמוד באמצע המגרש, עם הבוץ על הנעליים, וניסה להבין למה שמעון יזמין משלוח בלילה, בלי אורות, ויבקש מהנהג לנסוע בלי אורות גם בחזרה.

בלי לדעת למה, הוא חזר על זה בראש. כמו שנדב חוזר על מספרים, כדי לא לשכוח. טנדר לבן. דולפין כחול על הדלת. פנס אחורי ימני שבור. נייר דבק אדום. איש עם כובע. פעם, ופעמיים, ושלוש. עד שזה נדבק לו בראש, כמו תווית של ליהי.

* * *

הם חזרו בשביל הקטן, בין האקליפטוסים לגדר, עם הכדור הזוהר מתחת לזרוע של עומר.

"מה השעה?" שאל אסף.

"אין לי מושג," אמר רועי. "הטלפון שלי בצריף. בתיק. בשביל שלא יצלצל."

"גם שלי," אמר עומר. "בתוך גרב."

"שלי אצל ליהי," אמר בן. "היא הדביקה עליו תווית ואמרה שהיא שומרת לי עליו עד מחר."

"למה?" שאל שחר.

"כי היא ליהי," אמר בן.

ואז, באמצע השביל, הוא עצר.

גם השאר עצרו.

מהצד של החוף, מהמקום שבו לפני שעה כל המחנה שר את "מלח קטן", לא נשמעה מוזיקה. לא נשמעה גיטרה. לא נשמעו שירים שקטים.

נשמעה משרוקית.

ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. כסף, ואדום, ועץ, ופליז, ודג. כל המשרוקיות של זהבה, אחת אחרי השנייה, מהר, בלי סדר, כמו שאף פעם לא שמעו אותן. לא קריאה. לא ארוחה. לא השכמה.

אזעקה.

"מה זה?" לחש אסף.

בן לא ענה. הוא כבר רץ.

מה שקורה במחנה פרק 86: כדור זוהר - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין