הדף היה קרוע לשלושה. כלומר, אוליבר החזיק שליש ממנו. חתיכה משולשת, עם קצה עקום, כמו פרוסה של פיצה שמישהו נשך. ועליה, בדפוס שחור, רשמי, היו כמה מילים, בלי התחלה ובלי סוף.
…הוחלט כי בית הגבעה ייסגר ל…
ומתחת, בשורה אחרת: …כל הילדים יועברו…
ומתחת, עוד חתיכה של שורה: …בברכה, ועדת ה…
חדר המשחקים השתתק. אפילו פלאפל, שבדיוק לעס את השרוך של עומר, הפסיק ללעוס.
"ייסגר," לחש דני. "מה זה ייסגר?"
"זה כמו לסגור דלת," הסביר שקד. "רק עם בית."
ואז, כמו שבית הגבעה עושה תמיד, כולם התחילו לצעוק בבת אחת.
תוך חצי שעה, היו בבית הגבעה שלוש תוכניות. התוכנית של מאיה הייתה עצומה. היא כתבה, על בריסטול ורוד, באותיות גדולות, "אנחנו לא זזים!", וכל ילד חתם, ובני חתם שלוש פעמים, כי הוא אמר שהוא שווה שלושה ילדים, מבחינת גובה. התוכנית של אוליבר הייתה מחבוא. "עליית הגג," הוא הסביר, עם מפה שצייר על מפית. "יש שם מקום לארבעים ילדים, אם נעמוד צפוף. נביא אוזני המן שנשארו מפורים, ומים, ופנס. ואם יבואו לקחת אותנו, לא ימצאו אף אחד. ואז יחשבו שכבר סגרו את הבית, וילכו." והתוכנית של בני הייתה הכי פשוטה. הוא לקח מחוטי חבל ארוך, צבעוני, וקשר את עצמו לגדר של המכלאה של סוכר. "אני לא זז," הוא הודיע. "אם רוצים לסגור את בית הגבעה, יצטרכו לסגור גם אותי."
סוכר, שלא הבין מה קורה, התחיל ללעוס את החבל.
"בני," אמרה חוטי, "קשרת את זה בקשר של עניבה. זה נפתח אם מושכים פה."
"אז אל תמשכי פה," אמר בני, בכבוד.
רק אמי לא צעקה. היא ישבה בפינה, עם החתיכה המשולשת ביד, וקראה אותה שוב ושוב. ומשהו בה לא הסכים. לא כי היא לא פחדה. היא פחדה. הבטן שלה הייתה קרה כמו המקפיא של זהבה. אבל היא זכרה משהו שגברת כהן אמרה, רק לפני כמה ימים, בחדר האוכל: אני לא אספר לכם משהו לא סגור, כדי שלא תפחדו סתם.
"זה רק שליש," היא אמרה לבסוף, בקול, וכולם הסתובבו. "שליש מכתב. אתם יודעים מה זה מכתב בלי שני שלישים? זה כמו לקרוא רק את המילה 'לא' במשפט 'לא תאמינו כמה העוגה טעימה'."
"אז מה עושים?" שאל אוליבר.
"מוצאים את השאר," אמרה אמי.
הפח של המשרד כבר רוקן. דוד רוקן אותו בערב, כמו כל יום שישי לפני שבת, לתוך הפח הגדול, הירוק, שליד השער. אז שלושת הבלשים, ועוד עשרה עוזרים, ונועם, עם כפפות של כביסה, עמדו מסביב לפח הגדול, והוציאו ממנו, אחד אחד, כל דבר שהיה בו. קליפות של תפוזים. שקית של לחם. גרב אחת, בודדה, שמאיה זיהתה כשלה וצעקה "חיפשתי אותה חודש!". ערימה של ציורים של תום. וחשבון של חשמל, שנועם הסתכל עליו, ואמר "וואו", והחזיר מהר.
וחתיכה אחת של המכתב. רק אחת. שליש שני. עם שוליים קרועים שהתאימו בדיוק לשוליים של החתיכה של אוליבר, כמו שני חלקים של פאזל. ליאו חיבר אותן על השולחן בחדר שבע, עם סלוטייפ, ועם הסרגל, ובזהירות של מנתח.
ועכשיו, כשהן היו ביחד, אפשר היה לקרוא יותר.
לכבוד גב' רינה כהן, מנהלת בית הגבעה. שמחים להודיע לך כי לאחר בדיקה ודיון, הוחלט כי בית הגבעה ייסגר ל… …תקופה זו, כל הילדים יועברו ל… …הצוות. בהתאם לבקשת קרן ט… …בברכה, ועדת התמיכה של המועצה.
"שמחים להודיע לך," קרא ליאו, לאט. "מי שמח לסגור בית?"
"מישהו רשע," אמר בני מהחלון. הוא עדיין היה קשור לגדר, אבל החבל כבר היה ארוך מספיק, כי סוכר אכל ממנו חצי, וכך הוא יכול היה לעמוד ליד החלון של חדר שבע ולהשתתף בחקירה. בדיוק כמו שנועם אמר, הוא לא היה בתוך החדר של הבנות. רק הראש שלו.
"ייסגר ל…" אמרה חוטי. "ל… מה? לתמיד? לשנה? לשבוע?"
"ו'קרן ט'," אמר ליאו. "מה זה קרן ט'?"
אף אחד לא ידע. אמי רשמה בפנקס: "שמחים להודיע". "ייסגר ל-". "יועברו ל-". "קרן ט-". חסר: השליש האחרון. ובו כל מה שחשוב. ומתחת: מישהו לא קורע מכתב לשלושה סתם. כנראה מישהו רצה שאף אחד לא יקרא אותו. או שמישהו קרע אותו בטעות. או שמישהו לא היה מישהו.
באותו לילה, אמי לא הצליחה לישון. היא ירדה, עם רשות של רותי, למדרגה השלישית, זו שעליה יושבים כשאי אפשר לישון. וליאו כבר ישב שם. כמובן. עם המצפן של אבא שלו, פתוח, ביד, והמחט רועדת, מצביעה צפונה, כמו תמיד.
"אם הבית ייסגר," הוא אמר בשקט, בלי להסתכל עליה, "לאן ילכו כולם? דני? תום? בני? חוטי?" הוא סגר את המצפן בקליק. "אני… לי יש אולי לאן. ואני מרגיש נורא בגלל זה. כאילו אני מחזיק מטריה, וכולם עומדים בגשם."
"עוד לא יורד גשם," אמרה אמי. "יש לנו רק שליש של ענן."
ליאו צחק, למרות הכול. צחוק קטן, עייף. והם ישבו שם, על המדרגה, עד שהשעון בחדר האוכל, שתמיד מאחר בשבע דקות, צלצל אחת־עשרה, כלומר אחת־עשרה ושבע דקות. ואז רותי באה, עם שתי כוסות שוקו, ולא שאלה כלום, ורק אמרה: "כשאתם גומרים לשתות, למיטה. שניכם. ובלשים, גם הם צריכים לישון. אחרת הם רואים רמזים שלא קיימים."
ולמחרת, היא התחילה לשים לב לדברים.
גברת כהן התנהגה מוזר. לא מוזר עצוב. מוזר אחר. כמו מישהי ששומרת עוגה מאחורי הגב. היא הסתובבה במסדרונות עם מטר מתקפל, צהוב, ומדדה דברים. את הרוחב של המדרגות. את הגובה של החלונות. את החדר של הבנים, ואת חדר שבע, ואת הספרייה, שם מדדה במיוחד את הקיר שבו עומד הארון של ארכיון הבלשים, ורשמה משהו בפנקס קטן, וחייכה, לבד. וכשראתה את אמי מסתכלת, היא סגרה את הפנקס, מהר.
גם זהבה התנהגה מוזר. היא עמדה ליד התנור הישן, הענק, השחור, זה שהיא קוראת לו "הדרקון", כי הוא מעשן כשהוא כועס, וליטפה אותו. ממש ליטפה. ואמרה לו בשקט: "עוד קצת, זקן. עוד קצת, ואתה הולך לנוח." וכשמאיה, שראתה את זה, פרצה בבכי ושאלה אם גם זהבה הולכת לנוח, זהבה הסתכלה עליה בהפתעה גמורה, ואמרה: "אני? חמודה, אני אמות במטבח הזה, עם כף ביד, בגיל מאה ועשרים. מי דיבר עליי? דיברתי עם התנור." וזה רק בלבל את כולם עוד יותר. כי מה זה אומר, שגם התנור הולך?
ביום רביעי, הגיע לבית הגבעה איש עם קסדה לבנה ועם ז'קט כתום. הוא הסתובב עם גברת כהן ועם דוד בכל הבית, ודפק בפטיש קטן על הקירות, ועלה עם דוד על הסולם, הסולם של החמניות, לגג, והסתכל הרבה זמן על הארובה. ובסוף, הוא עמד מול המדרגה השבורה, המדרגה השביעית, זו שחורקת כבר חמישים שנה, ושכולם יודעים לדלג עליה כשמתגנבים בלילה, ואמר: "את זו קודם כול." וגברת כהן אמרה: "על זו נדבר." ושניהם צחקו.
"הם צוחקים," לחשה מאיה, מאחורי הדלת. "הם סוגרים את הבית וצוחקים."
"או," אמרה אמי, לאט, "שהם לא סוגרים את הבית."
ביום חמישי, היא שמעה עוד דבר. גברת כהן דיברה בטלפון במשרד. והפעם, הדלת הייתה סגורה, סגורה היטב, אבל החלון של המשרד היה פתוח, ואמי, בדיוק במקרה, באמת במקרה, הייתה מתחת לחלון, בערוגה של החמניות, משקה אותן עם המזלף הירוק. "רחל," אמרה גברת כהן, בקול חם. "אני לא יודעת איך להודות לכם. לכולכם. עשרים איש… חמישים שנה… לא, הם לא יודעים עדיין. אני רוצה לספר להם בעצמי. כשזה סגור. אני מבטיחה."
"רחל," רשמה אמי, בערוגה, עם המזלף ביד השנייה. "סבתא רחל? עשרים איש. חמישים שנה."
עשרים איש. חמישים שנה. היא הכירה את המספרים האלה. משהו בבטן שלה, משהו קר, התחיל להפשיר, לאט, כמו הכתר של אסתר על השולחן של זהבה.
אבל השליש האחרון עדיין היה חסר. והבית, כולו, עדיין פחד. דני לא הסכים לישון בלי המצפן של ליאו ביד. בני ישן ליד הגדר, עם שמיכה, עד שנועם סחב אותו פנימה, ישן, כמו שק של תפוחי אדמה. והעצומה של מאיה כבר הגיעה לחמש מאות ושש חתימות, כי כל ילד חתם עשר פעמים, ופלאפל חתם עם הכפה, בצבע.
ביום חמישי אחר הצהריים, בית הגבעה יצא להפגנה. זה היה הרעיון של מאיה, עם העצומה, ושל אוליבר, עם השלטים, ושל בני, שהשתחרר מהגדר במיוחד לכבוד זה. ארבעים ילדים צעדו בשורה, מהחדר של המשחקים, דרך המסדרון, ועד הדלת של המשרד, עם שלטים מקרטון. "בית הגבעה לא נסגר!" ו"אנחנו נשארים!" ו"גם סוכר נגד!", שאוליבר כתב, עם ציור של סוס עם שבע רגליים. ותום, שלא ידע לכתוב מספיק טוב, החזיק שלט ריק, ואמר שזה שלט של שקט, ושזה הכי חזק.
הם דפקו על הדלת של המשרד. ואף אחד לא פתח. כי גברת כהן, התברר אחר כך, הייתה בכלל במכולת של הכפר, עם רותי, וקנתה צבע. שבעה דליים של צבע. צהוב, כמו חמניות.
"אף אחד לא צובע בית שהוא עומד לסגור," אמרה אמי, כשראתה את הדליים, באותו ערב, ליד המחסן. ורשמה את זה בפנקס, וקיפלה את הדף, בפינה, כדי למצוא אותו מהר.
ביום שישי בבוקר, מאיה רצה לחדר שבע, עם פלאפל ביד, ועם פנים של מי שהתעוררה לגמרי.
"אמי," היא אמרה, בלי נשימה. "הקן של פלאפל. הקן מגרביים, מתחת למיטה. הוא בנה אותו מחדש השבוע, עם דברים חדשים. ותראי מה יש בו."
הן כרעו מתחת למיטה של מאיה. ושם, בתוך הקן העגול, הרך, של פלאפל, בין הגרב של מאיה, שכבר לא הייתה בפח, לבין חצי פרח חמנייה, ולבין כפתור אחד של בני, היה מגולגל דף. חתיכה של דף. משולשת. עם קצה קרוע ועקום.
"הוא היה במשרד לפני שבוע, ביום שישי," לחשה מאיה. "ברח לי. כשגברת כהן קראה את המכתב. מצאתי אותו מתחת לשולחן שלה. והיא… היא בטח חשבה שהוא נפל לפח, עם השאר."
"ביום שישי?" אמרה אמי. "באותו יום שאוליבר מצא את החתיכה הראשונה?"
"באותו יום," הנהנה מאיה. "בבוקר. הוא קפץ על השולחן של גברת כהן, ותפס משהו בשיניים, וברח מתחת לכורסה. וגברת כהן צעקה 'פלאפל!' ורדפה אחריו עם המטאטא, ואני תפסתי אותו, ויצאתי מהר. ולא חשבתי שזה חשוב. חשבתי שהוא גנב סתם נייר. הוא תמיד גונב נייר."
אמי פתחה את החתיכה, לאט, על הרצפה, ליד הקן. היא הייתה קצת מכורסמת בקצה. אבל הכתב, הכתב השחור, הרשמי, היה שם. וכשאמי קראה את השורה הראשונה, הידיים שלה רעדו.
…לשיפוצים, במשך שבועיים, באוגוסט…