שתי תאומות ג'ינג'יות נפגשות בטיול – החצי השני שלי

החצי השני שלי פרק 87: השיטה

בתחנת המשטרה, בחדר הישיבות הגדול, לא היו מספיק כיסאות.

בתחנת המשטרה, בחדר הישיבות הגדול, לא היו מספיק כיסאות.

היו שם שתי משפחות שלמות, וסבתא אחת, ודוד אחד, ודודה אחת, ורופאה אחת עם חתול, וצלם אחד שהגיע מהפנסיון עם פיג'מה מתחת לז'קט, כי מישהו שכח להעיר אותו, וארבעה בלשים שלא היו קשורים לאף אחת מהמשפחות, ובכל זאת היו הכי קשורים מכולם. לוקאס וגרטה ישבו על אדן החלון. ג'ס ישבה על הרצפה, עם המחשב. ליבי ישבה על כיסא, ליד אמא שלה, שטסה מבוסטון בלילה, אחרי שליבי התקשרה ואמרה, בפעם הראשונה בחיים, רק משפט אחד: "אמא, תבואי."

והמפקחת הובר עמדה בראש השולחן, עם הקלסרים מהמוסך בגראץ, בערימה, עד הסנטר.

אמא של ליבי, אישה גבוהה עם מעיל חורף אמריקאי ועם עיניים אדומות מטיסה של לילה, לא הפסיקה ללטף לליבי את השיער. וליבי, שבדרך כלל הייתה מתלוננת שזה הורס לה את התסרוקת, לא אמרה מילה. היא רק נשענה אחורה, ונתנה.

"היא מדברת," אמרה הובר. "מרגרטה. כבר שלוש שעות. בשקט, ובסדר, כאילו היא מוסרת משמרת. היא לא מכחישה כלום. היא רק מסבירה." הובר נשמה. "ואני חושבת שאתם צריכים לשמוע את זה ממני, ולא מהעיתונים."

* * *

"זה התחיל בלילות של סערה," אמרה הובר.

"בית החולים סנט אורסולה היה בניין ישן. עד לפני עשר שנים, לא היה בו גנרטור חירום טוב. כשהיה ברק חזק, החשמל נפל. ובחושך, במחלקת יולדות, יש בלגן. רופאים רצים. אחיות רצות. נרות, פנסים, צעקות. אף אחד לא סופר. אף אחד לא רושם בזמן. ומרגרטה, שעבדה שם כבר עשרים שנה, ידעה בדיוק מה קורה בחושך. היא הייתה היחידה שלא רצה."

נועה הרגישה את היד של אלה, מתחת לשולחן, מוצאת את שלה.

"היא חיפשה תאומים," המשיכה הובר. "רק תאומים. ורק של משפחות זרות. תיירים, סטודנטים, אנשים שעובדים בווינה שנה אחת ואז חוזרים הביתה. אנשים שלא מכירים אף אחד כאן, שלא מבינים טוב גרמנית, שלא יודעים לשאול שאלות. ושיעזבו את אוסטריה תוך כמה חודשים, ולא יחזרו."

"כמונו," אמר אדם בשקט. "שנה אחת בווינה. בגלל העבודה."

"כמוכם," אמרה הובר. "ומתוך שני התאומים, היא בחרה את הקטנה. את החלשה. את זאת שנולדה שנייה, ונראתה, בחושך, כמו מישהי שאולי לא תשרוד. ככה היה קל יותר לאמא להאמין."

שירה הניחה יד על הפה.

"היא אמרה להורים שהתינוקת מתה," אמרה הובר. "אחרי כמה שעות. בשקט. עם יד על הכתף. היא אמרה שעדיף לא לראות. שזה יכאב פחות. והיא הייתה כל כך רכה, וכל כך חמה, שאף אחד לא התווכח. ואז היא מילאה תעודת פטירה. וחתמה עליה בחותמת של רופא. אמיתי. של רופא שלא היה בבית החולים באותו לילה, כי היה בחופשה, או בכנס, או בבית. היא בדקה את לוח המשמרות מראש. היא תמיד בדקה. ויש לה רשימה של כל החותמות, וכל השמות, ובאיזה לילה כל אחד נעדר. בכתב עגול. בעט כחול."

"שלושים וחמש שנה," לחשה סבתא רות. "כל בוקר."

"מהלך ראשון," אמרה גרטה מהחלון, בשקט, כמו לעצמה. "חושך. מהלך שני, תאומים זרים. מהלך שלישי, החלשה. מהלך רביעי, רופא שלא היה. היא שיחקה את אותה פתיחה שמונה פעמים. ואף אחד לא שם לב, כי כל משחק היה בעיר אחרת, בארץ אחרת, עם משפחה אחרת."

"ואף אחד לא שיחק נגדה," אמרה נועה.

"עד עכשיו," אמרה גרטה.

* * *

"ואז התינוקת נעלמה מבית החולים," אמרה הובר. "בתוך שמיכה צהובה, בתוך סל, דרך הדלת האחורית של המחלקה, בסוף המשמרת. היא לקחה אותה הביתה. ליום. ליומיים. לשבוע. עד שהתינוקת התחזקה. ואחר כך, לקן חם."

"והקן," אמרה ד"ר פוקס, ביובש, "היה מה?"

"משרד," אמרה הובר. "חדר אחד מעל המרתף שלה, איפה שהיום יושבת המספרה של רוזי. עם שלט יפה, ועם סמל של הנשר האוסטרי, שהן הדפיסו בעצמן, ועם המילים 'בהכרה ממשלתית'. הן לא היו ממשלתיות. אבל הן נראו ממשלתיות מאוד. עם טפסים, ועם חותמות, ועם עורך דין שבא בימי שני. ד"ר אנטון רייטר. הוא ניסח את מסמכי האימוץ. אני לא יודעת אם הוא הבין מה הוא חותם. הוא מת לפני חמש שנים, ואת זה כבר לא נדע."

"נשר מודפס," אמר לוקאס, בבוז עמוק. "אפילו אני הייתי מזייף נשר יותר טוב. לנשר שלהן יש רק רגל אחת. ראיתי בתמונות של ג'ס. הנשר האמיתי מחזיק פטיש ומגל. שלהן מחזיק משהו שנראה כמו נקניקייה."

"לוקאס," אמרה גרטה.

"אני רק אומר," אמר לוקאס. "אם כבר מזייפים, שיזייפו כמו שצריך."

"ומגדה?" שאלה גרטה מהחלון.

"מגדה ניהלה את הכסף," אמרה הובר. "וזה החלק שהכי עצוב לספר." היא הסתכלה על אנה ועל תומאס, שישבו צמודים, עם הידיים שלובות. "המשפחות שאימצו את התינוקות היו משפחות אוסטריות. משפחות טובות. משפחות שחיכו שנים בתור לאימוץ, ונואשו. וקן חם אמרה להן שיש תינוקת. מהר. בלי תור. רק צריך לתרום לעמותה. תרומה. כדי לעזור לעוד ילדים. הן תרמו בתום לב. הן חשבו שהן עוזרות. הן לא ידעו שהן משלמות. ואת הכסף, מגדה חילקה. חצי למרגרטה, וחצי לעצמה. היא רשמה כל אגורה. היא רואת חשבון."

* * *

אנה התחילה לבכות. בשקט. כמו שאמהות בוכות, כשהן לא רוצות שהילדים ישמעו.

"אנחנו תרמנו," היא לחשה. "שלושת אלפים יורו. כל החסכונות. ותומאס בנה להן ארון. בחינם. לחדר של התינוקות. הוא אמר שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות." היא הסתכלה על אלה. "חשבנו שעשינו מעשה טוב. חשבנו שהצלנו אותך."

"הצלתם," אמרה אלה. והקול שלה היה יציב. "אמא. הצלתם אותי. מה שהיא עשתה, היא עשתה. מה שאתם עשיתם, זה שתים עשרה שנה של ארוחות בוקר. ונעליים לא תואמות. ושיעורי חליל, שאבא שמע בלי לבקש לסגור את הדלת. זה לא היה כסף. זה הייתם אתם."

ואז, משהו קרה שאף אחד בחדר לא ראה אף פעם. אפילו לא אלה.

תומאס ברגר בכה.

הוא לא השמיע קול. הוא פשוט ישב, הגבר הגדול, עם הידיים הנגריות על השולחן, והדמעות ירדו לו על הלחיים, אחת אחרי השנייה, ונפלו על השולחן, ולא ניגב אותן. כאילו הן ירדו שתים עשרה שנה, בפנים, ועכשיו פשוט מצאו את הדרך החוצה.

אלה קמה מהכיסא שלה, והלכה מסביב לשולחן, והתיישבה על הברכיים שלו. כמו כשהייתה בת חמש. היא כבר הייתה גדולה מדי בשביל זה, הרגליים שלה הגיעו כמעט לרצפה, אבל זה לא היה חשוב.

"אבא," היא לחשה. "זה בסדר. אתה לא אשם. אתם לא אשמים. אף אחד בחדר הזה לא אשם."

ותומאס חיבק אותה, ואמר מילה אחת. בגרמנית. שנועה לא הבינה. אבל היא לא הייתה צריכה להבין. היא הבינה מהפנים של אלה.

נועה ישבה ממול, והסתכלה עליהם. ופתאום שמה לב למשהו מוזר. היא לא קינאה. בכלל. כל הקיץ היא פחדה שאם אלה תמצא את המשפחה של נועה, היא תאבד את שלה, ושאם נועה תקבל אחות, היא תצטרך לחלוק. ועכשיו, מול האבא הגדול שבוכה, והילדה על הברכיים שלו, היא הבינה שזה לא עובד ככה. אהבה זה לא עוגה שמחלקים לפרוסות. זה יותר כמו המאפייה של אוטו. תמיד יש עוד מגש.

* * *

שירה הסתכלה על תומאס ועל אלה, ועל אנה. ואחר כך, בלי להגיד כלום, היא קמה, והלכה, והתיישבה ליד אנה, והחזיקה לה את היד. שתי אמהות. אחת שאיבדה בלי לדעת, ואחת שקיבלה בלי לדעת. ושתיהן, בלי לדעת, אהבו את אותה ילדה.

"אנחנו לא כועסים עליכם," אמרה שירה. "אף פעם לא כעסנו. אפילו לא לשנייה אחת. אני רק…" והיא השתתקה. "אני רק כועסת על שתים עשרה השנים. לא עליכם. על השנים."

"גם אני," לחשה אנה.

בני, בצד, הוציא מהמעיל את הכובע הירוק המזויף, שהיה עכשיו בתוך שקית ניילון שקופה, עם מדבקה של המשטרה. הוא הסתכל עליו. "מתי אני יכול לשרוף אותו?" הוא שאל את הובר בשקט.

"אחרי המשפט," אמרה הובר. "אבל אני אבוא. ואביא נקניקיות."

ואדם, שתמיד יש לו בדיחה, לא אמר בדיחה. הוא רק הוציא ממחטה מהכיס, ונתן אותה לתומאס, בלי מילה. ותומאס לקח אותה. ופתאום, משום מה, זה היה הרגע הכי מצחיק בעולם, שני האבות, אחד ענק ושקט ואחד קטן ומדבר, עם ממחטה אחת, ושניהם מנסים לא לבכות, ושניהם נכשלים. ונועה צחקה, בתוך הבכי, ואלה צחקה, וכל החדר צחק, ובכה, באותו זמן.

* * *

"ולמה זה נגמר?" שאלה ג'ס, אחרי זמן, מהרצפה. "לפני עשר שנים. מה קרה?"

"גנרטור," אמרה הובר. "בית החולים התקין גנרטור חירום חדש, מיד אחרי המקרה האחרון, התינוק מאירלנד. מאז, אף פעם לא היה חושך בסנט אורסולה. ובלי חושך, לא היה לה איך." היא הרימה את הכתפיים. "השיטה שלה מתה בגלל פיסת ציוד. ואת קן חם הן סגרו באותה שנה. ומחקו את האתר. ושכחו. או חשבו ששכחו. עד שתי בנות שתים עשרה במכרה מלח בהאלסטט."

"ופליקס?" שאלה נועה.

פליקס, בפיג'מה ובז'קט, הרים את הראש.

"פליקס צילם תינוקות בבית החולים," אמרה הובר. "שירות צילום של יום ראשון בעולם. הוא היה שם באותו לילה, עם המצלמה. הוא ראה. הוא לא הבין מה ראה. אבל מרגרטה הבינה שהוא ראה. ולכן היא דאגה שכולם יחשבו שזה הוא. שתלה אצלו קבלות. כתבה מכתבים. וגרמה לו לעזוב את בית החולים, ואת העבודה, ואת וינה. היא לקחה ממנו שתים עשרה שנים. בדיוק כמו מכן."

פליקס לא אמר כלום. אבל אלה, מהברכיים של תומאס, הושיטה לו יד מעבר לשולחן. והוא לקח אותה.

"ושמונה המשפחות האחרות?" שאלה אנה. "ההורים שחושבים שהתינוק שלהם מת? והילדים, שגדלים כאן, בלי לדעת?"

"כל השמות בקלסרים," אמרה הובר. "כל התאריכים. כל הכתובות של המשפחות המאמצות, באוסטריה, וכל הכתובות של ההורים בחו"ל, כמו שהם נרשמו בבית החולים. השגרירויות כבר קיבלו את הרשימה הבוקר. קנדה, ספרד, אוסטרליה, ברזיל, יפן, דרום אפריקה, אירלנד, שוודיה." היא הניחה יד על הערימה. "זה ייקח זמן. אנשים עברו דירה. אנשים שינו מספרי טלפון. אבל אנחנו נמצא את כולם. אני מבטיחה."

"ואני אעזור," אמרה ג'ס מהרצפה, והמחשב כבר היה פתוח. "אני טובה במציאת אנשים. שאלו את נועה ואלה."

"היא באמת טובה," אמרו נועה ואלה ביחד. ואחר כך הסתכלו זו על זו, ואמרו ביחד: "תפסיקי!" ולוקאס, מהחלון, אמר שזה כבר מתחיל להפחיד אותו.

"יש דבר אחד שהיא לא מסכימה להגיד," אמרה הובר לבסוף, וסגרה את הקלסר העליון. "שלוש שעות היא מסבירה איך. אבל כשאני שואלת למה, היא שותקת. ואז היא אומרת רק משפט אחד." הובר הסתכלה על התאומות. "'אני אסביר לבנות. רק לבנות. לאף אחד אחר.'"

החצי השני שלי פרק 87: השיטה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין