ההורים התווכחו על זה שעה שלמה.
שירה אמרה שבשום אופן לא. אנה אמרה שבשום אופן לא. אדם אמר שבשום אופן לא, ואחר כך אמר שאולי, ואחר כך אמר שבשום אופן לא, יותר חזק, כי שירה הסתכלה עליו. תומאס לא אמר כלום, וזה היה, כמו תמיד, הכי חזק.
ובסוף, אלה אמרה את המשפט שסגר את הוויכוח.
"היא לקחה ממני את הלידה שלי," היא אמרה. "את השעות הראשונות. את אמא הראשונה. את האחות. ואני לא זוכרת כלום מזה. אני רוצה לפחות לזכור את זה. את הרגע שבו אני שואלת אותה למה. אני רוצה שזה יהיה שלי."
ונועה, לידה, אמרה רק: "ואני לא נותנת לה ללכת לבד."
ותומאס, בשקט, אמר: "עשר דקות. ואני מאחורי הזכוכית."
במסדרון, לפני הדלת, הבלשים חיכו להן, בשורה, כמו מאמנים לפני גמר.
"אל תתני לה לעשות מזה הצגה," אמרה ליבי, ותיקנה לאלה את הצווארון. "היא מומחית בהצגות. אני יודעת. אני גם."
"אל תאכלו שום דבר שהיא מציעה," אמר לוקאס, ברצינות גמורה.
"היא בתחנת משטרה, לוקאס," אמרה גרטה. "אין לה מה להציע." ואחר כך, לתאומות: "ותזכרו. היא תנסה להזיז את המלך. אל תסתכלו על הידיים. תסתכלו על העיניים."
וג'ס לא אמרה כלום. היא רק חיבקה את שתיהן, מהר, ודחפה אותן קדימה, כמו שדוחפים מישהו למים כשיודעים שהוא כבר יודע לשחות.
* * *
חדר החקירות היה קטן ולבן, עם שולחן מתכת, עם שלושה כיסאות, ועם מראה גדולה על הקיר, שכולם ידעו שהיא לא באמת מראה. מאחוריה עמדו ארבעה הורים, ושוטרת אחת, ונשמו על הזכוכית.
מרגרטה ישבה בצד אחד של השולחן. בלי השמלה הכחולה. בבגדים אפורים של תחנת משטרה, גדולים עליה, עם שרוולים מקופלים. בלי הטבעת. הטבעת הייתה עכשיו בשקית ניילון, עם מדבקה, בתוך ארגז ראיות. ובלי הטבעת, נועה שמה לב, היד השמאלית שלה לא ידעה מה לעשות. האצבעות שלה המשיכו לחפש אותה, ולהסתובב סביב אצבע ריקה.
"שלוש," לחשה אלה, כמעט בלי להזיז שפתיים. היא התרגלה לספור, מגרטה.
המפקחת הובר נכנסה איתן, והתיישבה בכיסא בפינה, עם המחברת, ולא אמרה כלום.
נועה ואלה התיישבו מול מרגרטה. כתף אל כתף.
מרגרטה הסתכלה עליהן הרבה זמן. ואז, מתוך הרגל של שלושים וחמש שנה, היד שלה זזה אל הכיס. אל הכיס שבו תמיד היו סוכריות לימון. והכיס היה ריק. כי בבגדים האפורים של המשטרה אין סוכריות.
היד שלה נשארה שם רגע. ריקה. ואחר כך חזרה לשולחן.
"אין לי מה להציע לכן," היא אמרה. והקול שלה היה רך כמו תמיד, אבל עייף. "זאת הפעם הראשונה."
"איך מצאתן אחת את השנייה?" היא שאלה. והיה בקול שלה משהו כמעט סקרן. כמעט חם. "במכרה מלח, אמרו. במקרה. ספרו לי. אני רוצה לשמוע איך."
נועה ואלה הסתכלו זו על זו. ונועה ידעה, בלי לשאול, שאלה חושבת בדיוק את מה שהיא חושבת.
"לא," אמרה נועה.
"את הסיפור הזה את לא מקבלת," אמרה אלה. "הוא שלנו. יש לך מספיק סיפורים של אנשים אחרים בקלסרים."
מרגרטה הנהנה לאט, כאילו קיבלה תשובה צפויה. "הוגן," היא אמרה. ובפעם הראשונה, היא נשמעה כמו מישהי שמפסידה במשחק, ויודעת את זה.
* * *
"למה?" שאלה אלה.
מילה אחת. בלי הקדמה. נועה, שתכננה כל הלילה רשימה של שבע שאלות, עם סדר, ועם סעיפי משנה, קיפלה את הרשימה בכיס, והבינה שאחותה צדקה. יש שאלות שלא צריך להן רשימה.
מרגרטה שתקה. ואחר כך היא התחילה לדבר. לאט. כמו מישהי שמספרת סיפור שהיא סיפרה לעצמה כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר נשחק בקצוות.
"היינו שתי בנות בבית," היא אמרה. "מגדה ואני. בכפר קטן, ליד גראץ. אבא שלנו היה עני. ואמא שלנו אמרה, הרבה פעמים, ליד השולחן, שתי בנות זה אחת יותר מדי. שהיא תכננה אחת. ושאני הייתי…" והיא חייכה, חיוך קטן, מוזר, "…תוספת. חלק עודף. מגדה הייתה החכמה, והיפה, והראשונה. ואני הייתי זאת שאמא אמרה עליה, מול אורחים, שלא תכננו."
נועה הרגישה את הכתף של אלה מתקשה ליד שלה.
"אז כשהתחלתי לעבוד במחלקת יולדות," המשיכה מרגרטה, "וראיתי תאומים, בפעם הראשונה, בלילה של סערה, שני תינוקות, להורים זרים, צעירים, בלי כסף, שבכו כי לא ידעו איך יגדלו שניים… הבנתי. הבנתי שאלוהים שם אותי שם. שאני היד שלו. שתמיד יש אחת שעודפת. ושאני יכולה לקחת את העודפת, ולתת אותה למשפחה שאין לה אף אחת. משפחה טובה. אוסטרית. עם בית, ועם גינה, ועם אבא שבונה ארונות." היא הסתכלה על אלה. "וזה עבד, נכון? תסתכלי על עצמך. בריאה. חזקה. עם הורים שמתים עלייך. נתתי לך חיים טובים."
"והכסף?" שאלה נועה.
מרגרטה הניפה יד, כאילו מגרשת זבוב. "הכסף היה של מגדה," היא אמרה. "מגדה תמיד צריכה כסף. מגדה תמיד צריכה משהו. הכסף היה רק… תוספת."
והיא שמעה את המילה, ברגע שהיא אמרה אותה. ונועה ראתה שהיא שמעה.
בפינה, הובר כתבה משהו במחברת. מילה אחת. ומתחה תחתיה קו.
* * *
אלה לא צעקה.
נועה חיכתה לצעקה. כל הגוף שלה היה מוכן לצעקה, כמו שהוא תמיד מוכן, מאז הקיץ, מאז הפעם הראשונה שאלה צעקה עליה, והיא גילתה שלאחות שלה יש קול של רעם. אבל אלה לא צעקה. אלה דיברה בשקט. וזה היה, נועה הבינה אחר כך, הרבה יותר מפחיד.
"לא נתת לי חיים," אמרה אלה. "אבא ואמא שלי נתנו לי חיים. אחר כך. בעצמם. כל יום. את רק לקחת. לקחת אותי מאמא שלי, ומאחות שלי, ומהשם שלי. היה לי שם. היה לי שם עוד לפני שנולדתי. טל. ואת לקחת גם אותו."
"זה רק שם," אמרה מרגרטה.
"זה לא רק שם. וזה לא רק אני." אלה השעינה את הידיים על השולחן. "את אומרת שהחלטת בשביל התינוקות. אבל לא החלטת בשבילנו. גנבת לנו את ההחלטה. אולי הייתי בוחרת את בוסטון. אולי הייתי בוחרת את זלצבורג. אולי הייתי בוחרת את שתיהן. אבל אף פעם לא נתת לי לבחור. לא לי, ולא לשמונה האחרים. החלטת שאנחנו עודפים. כי מישהו פעם אמר לך שאת עודפת. אבל זה לא היה נכון גם עלייך."
מרגרטה לא ענתה. האצבעות שלה המשיכו לחפש את הטבעת.
אבל משהו בפנים שלה זז. לרגע. כמו אצל ילדה קטנה, ליד שולחן של ארוחת ערב, בכפר ליד גראץ, שמישהו אמר עליה משהו מול אורחים. נועה ראתה את זה. ולשנייה אחת, בלי לרצות, היא הצטערה בשבילה. רק לשנייה. ואז השנייה עברה.
ואז נועה דיברה.
"את יודעת מה עוד גנבת?" אמרה נועה. "שתים עשרה שנים של מריבות על מזוודות."
מרגרטה הסתכלה עליה, בלבול.
"בכל קיץ," הסבירה נועה, "המשפחה שלי נוסעת לטיול. ובכל קיץ, אני אורזת לבד. מזוודה אחת. מסודרת. עם רשימה. ואין אף אחד שזורק לי חולצה מלוכלכת לתוך המזוודה הנקייה, ואין אף אחד שגונב לי את המטען של הטלפון, ואין אף אחד שאני צועקת עליו שהוא תפס את כל החלון באוטו. אין לי עם מי לריב. שתים עשרה שנה, אין לי עם מי לריב." הקול שלה נשבר קצת. "וזה מה שאחיות עושות. הן רבות על מזוודות. ואחר כך הן מתפייסות. ואחר כך הן רבות שוב. ולקחת לנו את כל זה. שתים עשרה שנים של מריבות. ושל השלמות. ושל לישון באותו חדר ולדבר בחושך עד שאמא צועקת שמספיק."
"אנחנו מנסות להשלים את זה עכשיו," אמרה אלה. "בקצב מואץ."
"בקצב מאוד מואץ," אמרה נועה. "אתמול רבנו על מי מחזיקה את המצלמה של פליקס. שלוש פעמים."
* * *
מרגרטה שתקה הרבה זמן.
ואז היא התחילה לזמזם. בשקט. כמעט בלי לשים לב. מנגינה רכה, עם עליות וירידות, שנועה הכירה מיד. היא הכירה אותה מכל לילה בחיים שלה. השיר של שירה. השיר שאמא שלה שרה לה, וגם, בלי לדעת, שרה בלילה ההוא, בחדר הלידה, לשתי תינוקות, לפני שהחשמל נפל.
"תפסיקי," אמרה נועה.
מרגרטה הפסיקה.
"השיר הזה לא שלך," אמרה נועה, והקול שלה רעד, אבל לא נשבר. "הוא של אמא שלי. היא שרה אותו לנו. לשתינו. ואת שמעת אותו, ולקחת אותו, כמו שלקחת את כל השאר. את שרת אותו לליבי, במכונית. את שרת אותו לתינוקות אחרים, אני בטוחה. אבל הוא לא שלך. ואת לא שרה אותו יותר. אף פעם."
מרגרטה הסתכלה על הידיים שלה. על האצבע הריקה.
"היא שרה יפה," היא אמרה בסוף, בקול נמוך. "אמא שלכן. באותו לילה. לפני החושך. היא שרה הכי יפה ששמעתי. ואת," היא הסתכלה על נועה, "את נרגעת מיד. ואת," על אלה, "את לא נרגעת בכלל. רק הסתכלת. פקוחה. כועסת. כאילו כבר ידעת."
"אולי ידעתי," אמרה אלה.
* * *
"עשר דקות," אמרה הובר מהפינה, בשקט, וסגרה את המחברת.
נועה ואלה קמו. ביחד, בלי לתאם. הכיסאות חרקו על הרצפה באותו רגע.
וכשהן כבר היו ליד הדלת, מרגרטה דיברה שוב. והקול שלה היה, בפעם הראשונה, לא רך. רק קטן.
"תזכרו אותי?" היא שאלה.
אלה עצרה. היא חשבה על זה רגע. באמת חשבה. נועה ראתה את זה, לפי האף שלה, שהתקמט קצת, כמו של נועה, כשהיא לא בטוחה.
"נזכור שמצאנו אחת את השנייה," אמרה אלה בסוף. "את רק הסיבה שהיינו צריכות לחפש."
והן יצאו. והדלת נסגרה מאחוריהן, בשקט, בלי בריח.
במסדרון, מאחורי הזכוכית, ארבעה הורים חיכו. ואף אחד מהם לא אמר כלום. הם רק פתחו ידיים. ונועה ואלה נכנסו לתוך החיבוק, ארבע ידיים ועוד ארבע, ועוד שתיים מהסבתא, שהגיעה מאחור, ועוד שתיים מבני, שכנראה היה בשירותים ופספס את כל הדרמה, אבל הגיע בזמן לחיבוק.
"אני רעבה," אמרה אלה, מתוך הערימה.
"גם אני," אמרה נועה.
"אז הולכים לאכול," אמר תומאס, מלמעלה, מעל כולם. ואז, בשקט, רק לנועה, בעברית עקומה שאלה לימדה אותו בלילות, שתי מילים: "את אמיצה." ונועה, שלא בכתה כל הזמן בחדר, בכתה עכשיו.
"אוטו פתוח עד שש," אמר בני. "ולוקאס כבר שם, מחכה. הוא אמר שאחרי שלוש פעמים לא, הוא צריך להשלים חוסרים. גם בקצב מואץ."
ובדרך החוצה, ליד היציאה של התחנה, אלה עצרה, והוציאה מהתיק את השמיכה הצהובה מהמרתף, המקופלת, ונתנה אותה להובר. "זאת ראיה," היא אמרה. "אבל אחרי המשפט, אני רוצה אותה בחזרה. אני אתן אותה לאמא. לשתי האמהות. שיחליטו ביחד מה עושים איתה."
הובר לקחה את השמיכה בשתי ידיים, בזהירות, כמו שמחזיקים משהו שהיה פעם תינוק. "אחרי המשפט," היא הבטיחה. ואחר כך הכניסה אותה לשקית, בלי לקפל מחדש, כי נועה כבר קיפלה אותה יפה, בפינות ישרות, כמו שרק נועה יודעת.