דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 87: אזעקה

דניאל שמע את זה קודם בכתפיים של מאיה.

דניאל שמע את זה קודם בכתפיים של מאיה.

הם ישבו ליד המזח, צמודים, וגילי ונוגה ניגנו משהו ישן ואיטי, משהו על חלון ועל גשם. מאיה הניחה את הראש על הכתף שלו, בפעם הראשונה, ודניאל לא זז כבר עשר דקות, כי פחד שאם יזוז, זה ייגמר. ואז הכתפיים שלה התקשו. בבת אחת. כמו של חתול ששומע משהו.

"מה זה?" לחשה.

מהשביל של חדר האוכל רץ מישהו. מהר. מהר מדי בשביל ערב של שירים שקטים.

זה היה אורי. המציל. אורי, שישב כל הקיץ על המגדלור "שמואל" עם משקפי שמש ועם שעמום מקצועי, ושאף אחד לא ראה אותו רץ אף פעם, חוץ מבשחייה הלילית. עכשיו הוא רץ. יחף. עם פנס ביד שהאור שלו קפץ לכל הכיוונים.

"זהבה!" צעק. "זהבה!"

הגיטרה נעצרה באמצע אקורד.

זהבה כבר עמדה. היא תמיד כבר עמדה. "מה קרה?"

אורי נעצר מולה, מתנשף, עם הידיים על הברכיים. "חדר האוכל," אמר. "הלכתי להביא קרח. חדר האוכל… הכול הפוך. השולחנות. הכיסאות. המטבח. והמחסן פתוח, והארגזים של הרמקולים החדשים, אלה שקנית לשנה הבאה…" הוא בלע אוויר. "אין אותם. ובמשרד, הקופה. פתוחה. ריקה."

שקט.

מאה ושלושים אנשים על החוף, ואף אחד לא נשם.

"והצריפים," אמר אורי, בקול נמוך יותר. "עברתי בדרך. שקנאי. שפמנון. אנפה. הדלתות פתוחות. התיקים על הרצפה. הכול זרוק."

* * *

אחר כך דניאל לא זכר בדיוק מה קרה ראשון.

הוא זכר את זהבה מרימה את השרשרת. כל המשרוקיות, אחת אחרי השנייה, כסף, אדום, עץ, פליז, דג, מהר ובלי סדר, צליל שאף אחד לא שמע ממנה אף פעם, ושגרם לקטנים להתעורר על השמיכות ולהתחיל לבכות.

הוא זכר את קובי, עם שלוש החגורות, מוציא טלפון ומחייג, והאצבעות שלו רועדות כל כך שהוא פספס את המספר פעמיים. "משטרה," אמר בסוף. "כן. מחנה גלים ירוקים. כן, ליד הכנרת. לא, אף אחד לא נפגע. לא, אני לא יודע לשחות, למה זה רלוונטי?"

הוא זכר את מאיה, שקמה מיד והלכה לשחפים, אל יובל, שבכה, ואל אלי, שהחזיק את מר כפתור ושאל שוב ושוב אם גנבו גם דובים.

"לא גונבים דובים," אמרה מאיה, וכרעה לידו. "אף פעם. זה החוק הכי חשוב של גנבים."

"באמת?"

"באמת. תשאל את נדב. הוא יודע סטטיסטיקה."

"אפס אחוז," אמר נדב מיד, עם הפנים הכי לבנות שדניאל ראה. "אפס אחוז של דובים. זה נתון מבוסס."

ואת שירה, שעמדה ליד נדב ואחזה לו בשרוול, בלי להגיד כלום, בלי קונוס.

* * *

"כולם לפי קבוצות!" צעקה זהבה במגפון. "עכשיו! אני רוצה לספור!"

הם עמדו בשורות על החול. הגרביים. הדגים. הכרישים. הלימונים. הקטנים עם המדריכים. זהבה עברה עם הלוח ועם הפנס, וספרה, וסימנה, והשפתיים שלה זזו בלי קול.

אצל הגרביים היא עצרה.

"נדב. שירה. אלון. ליהי. דניאל." היא הרימה את הפנס. "בן?"

דניאל הסתובב.

בן לא היה שם.

הוא הסתכל על השמיכה בשורה השלישית, איפה שבן ישב עם תמר. השמיכה הייתה ריקה. רק שקית במבה, שלמה, סגורה, מונחת בחיק של תמר גולן, שעמדה עכשיו עם הפלמינגו, והסתכלה עליו בעיניים גדולות.

"גם רועי חסר," אמר מישהו מהכרישים. "ואסף. ושחר."

"ועומר," אמר אלי בקול קטן. "עומר שלי."

זהבה כתבה משהו על הלוח. חמישה שמות.

ואז, מהשורה של הכרישים, קול. אלעד. אלעד, שהיה פעם הצל של רועי, ושבשבועות האחרונים נשאר קצת לבד, כי רועי התחיל להסתובב עם היתוש.

"היתוש לא היה פה כבר חצי שעה," אמר. לא בשקט. "ראיתי אותו הולך. לכיוון חדר האוכל."

"זה לא אומר כלום," אמרה שירה מיד.

"אני רק אומר מה ראיתי." אלעד משך בכתפיים. "וגם, כולם יודעים שהוא… בהתחלה של הקיץ הוא…" הוא לא סיים את המשפט. הוא לא היה צריך.

"הוא הלך לשחק כדורגל!" אמרה תמר גולן מהשורה של הפלמינגו, חזק, והסרט הוורוד רעד לה בשיער. "עם רועי ועם עומר! הוא אמר לי! רבע שעה! הוא השאיר לי את הבמבה שלו, בתור ביטוח!" היא הרימה את השקית, כאילו זאת ראיה במשפט.

"זה מה שהוא אמר לך," אמר אלעד.

תמר פתחה את הפה, וסגרה אותו. היא לא ידעה מה עונים על משפט כזה. אף אחד לא יודע. זה משפט שאין לו תשובה, רק כאב בטן.

דניאל הרגיש את זה. לא ראה. הרגיש. כמו המשב לפני שהוא מגיע, הפס הכהה על המים. כמה ראשים הסתובבו. כמה עיניים זזו, מהר, מהשורה של הכרישים לשמיכה הריקה בשורה השלישית. ומבוגר אחד, אחד המדריכים החדשים מהשבוע הרביעי, שדניאל אפילו לא ידע איך קוראים לו, אמר בשקט לזהבה, אבל לא מספיק בשקט:

"זה הילד עם ההיסטוריה? זה שאמרו שהוא…"

"אף אחד פה אין לו היסטוריה," אמרה זהבה, בקול שחתך את החוף לשניים. "יש לו שם. בן נבון. ואני אמצא אותו."

"אני אמצא אותו," אמר דניאל.

מאיה תפסה לו את היד, לפני שהספיק לזוז.

"אני באה איתך."

"תישארי עם יובל," אמר דניאל. "הוא בוכה. ואלי. הם צריכים מישהו."

מאיה הסתכלה עליו שנייה. ואז הנהנה. "תמצא אותו," אמרה. ואז, חזק יותר, כך שכל השורה שמעה, וגם אלעד, וגם המדריך החדש: "ודניאל. גם אני מאמינה לו."

מאחוריה, ליהי הרימה יד. ביד היה טלפון. עם תווית: של בן. לא לגעת. (ליהי שומרת).

"הטלפון שלו אצלי," אמרה ליהי, בקול רועד אבל ברור. "כל הערב. מהשמונה וחצי. הוא לא לקח אותו. אז אם מישהו חושב שהוא… אז הוא לא היה צריך טלפון כדי…" היא הסתבכה, ועצרה, והדביקה תווית על האוויר, כמעט, ואז שירה שמה לה יד על הכתף.

"היא אומרת," תרגמה שירה, "שהיתוש שלנו לא גנב כלום. ושמי שמסתכל עליו ככה, יצטרך לעבור דרכה. ודרכי. ודרך הקונוס."

והוא כבר רץ.

* * *

הדרך לצריפים עברה ליד חדר האוכל.

דניאל לא רצה לעצור. אבל הדלת הייתה פתוחה, והאור דלק, והוא ראה.

השולחנות הארוכים, שעליהם כל המחנה אכל עוגת תיקו לפני שלוש שעות, היו הפוכים, עם הרגליים לתקרה, כמו חיפושיות על הגב. הכיסאות היו מפוזרים. הלוח של גביע הגלים, עם ה"מאה עשרים ושש" ועם ה"מאה עשרים ושש", נפל מהקיר, ושבר את המסגרת. ובמטבח, דרך הדלת המתנדנדת, דניאל ראה סירים על הרצפה. גוליית על הצד. מכסים מפוזרים. ושמעון.

שמעון עמד באמצע המטבח, בשקט, בלי לצעוק, וחיבק את גברת כהן. את הסיר. עם הסינר הוורוד.

"הם לא לקחו את הסירים," אמר, כשראה את דניאל בדלת. בקול שקט ומוזר. "לקחו רמקולים. לקחו כסף. את הסירים השאירו." הוא הניד בראש לאט. "טיפשים. הסירים זה הדבר היחיד פה ששווה משהו."

"שמעון, ראית את בן?"

שמעון הרים את העיניים. משהו בפנים שלו השתנה. "לא," אמר. "אבל אני אגיד לך מה אני יודע. הילד הזה חתך איתי בצל, והכין איתי ג'לי, וחילק את הפרוסה שלו לשניים. ילד כזה לא הופך שולחנות." הוא חיבק את הסיר חזק יותר. "לך. תמצא אותו. לפני שהוא ישמע מה אנשים אומרים."

דניאל רץ.

הוא ידע בדיוק למה שמעון התכוון. הוא שמע את זה מבן, פעם אחת, בלילה, באוהל, בקול שכמעט לא נשמע: על החלון בכיתה ד', שתומר שבר עם כדור טניס, ושבן נענש עליו. על המורה שלא שאלה. על אבא שלו, שעמד תמיד לצד המורים. תמיד אני. זה תמיד אני.

ועכשיו, בלילה האחרון, עם ניידות בדרך, ועם אלעד שאומר "כולם יודעים", ועם מבוגר אחד שאומר "הילד עם ההיסטוריה".

דניאל רץ מהר יותר.

* * *

הוא הגיע לשפמנון.

הדלת הייתה פתוחה לרווחה, נתלית על ציר אחד. בפנים, האור דלק, ונראה כאילו מישהו הפך את הצריף כמו שמנערים שקית. המזרנים על הרצפה. הארונות פתוחים. התיק של עומר, זה שהוא עמד עליו כדי לסגור, היה קרוע ופתוח, והבגדים שאמא שלו קיפלה, ושעומר פרק, היו עכשיו מפוזרים מהדלת ועד לחלון.

"בן?" קרא דניאל.

שקט.

המיטה העליונה, המיטה של בן, הייתה הפוכה. המזרן נזרק לרצפה. והקרש הרופף, הקרש הסודי שבן הרים כל ערב, כשחשב שאף אחד לא רואה, היה זרוק בצד, שבור לשניים.

דניאל הרגיש את הלב שלו נופל.

הוא ידע מה היה שם. הוא לא אמור היה לדעת, ובן לא סיפר לו אף פעם. אבל דניאל ראה, פעם אחת, בלילה של יום ההולדת, כשישב על המדרגות, דרך החלון. את בן, על המיטה העליונה, מרים את הקרש. ומכניס משהו. ומחזיר.

עכשיו הקרש היה שבור, והמקום היה ריק.

התיק של בן היה הפוך על הרצפה. החולצות. חולצת מכבי. מגבת כחולה. כוס קפה ריקה, מפלסטיק, שדניאל לא הבין מאיפה היא. ובין הכול, בפינה, ליד הרגל של המיטה, משהו צהוב.

גרב.

הגרב הצהובה. הגרב של כולם. מהבלדה של גילי. קשורה בקשר. קשר רע. אבל מחזיק.

דניאל כרע והרים אותה. היא הייתה כבדה יותר ממה שגרב אמורה להיות. משהו היה בפנים. משהו קשה, ומשהו רך, ומשהו שרשרש כמו נייר.

הוא לא פתח אותה. הוא לא היה צריך. הוא הבין.

מישהו זרק את התיק של בן על הרצפה, והוציא ממנו כל מה שהיה שווה משהו. אבל גרב צהובה, עם קשר רע, נראתה לו כמו זבל. אז הוא השאיר אותה.

דניאל הכניס את הגרב לכיס של המכנסיים. עמוק. ושם עליה את היד.

"אני שומר לך עליה," אמר בשקט, לצריף ריק. "עד שתבוא."

* * *

הוא יצא החוצה, והלילה השתנה.

מהכביש, למעלה, בין האקליפטוסים, הגיעו אורות. כחולים ואדומים. מסתובבים. הם החליקו על הגזעים של העצים, על הגגות של הצריפים, על הקנים, כמו יד ענקית ששולחת אצבעות צבעוניות לחפש משהו בחושך.

ניידת. ואחריה עוד אחת.

דניאל עמד על המדרגות של שפמנון, עם יד אחת בכיס, על הגרב, ועם הלב דופק לו באוזניים. מאחוריו, מהחוף, הוא שמע את זהבה במגפון, ואת הקטנים בוכים, ואת קובי מסביר למישהו שהוא לא יודע לשחות.

ואז, מהשביל הקטן שבין האקליפטוסים לגדר, מהצד של המגרש, הוא שמע משהו אחר.

צעדים. רצים. הרבה צעדים, מהר.

וקול. קול שדניאל היה מזהה מכל מקום בעולם, גם מתחת למים, גם מגרמניה. קול שבור, מתנשף, קורא בשם שלו.

"דניאל! דניאל!"

דניאל קפץ מהמדרגות.

הוא לא חשב על הניידות. הוא לא חשב על אלעד, ולא על המדריך החדש, ולא על חדר האוכל ההפוך. הוא חשב רק על דבר אחד, שהיה פתאום פשוט כמו קשר בולין: הקול הזה קורא לו. לא לזהבה. לא לאמא שלו. לא לאף אחד אחר בעולם.

לו.

מה שקורה במחנה פרק 87: אזעקה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין