דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 88: תמיד אני

בן רץ הכי מהר שרץ אי פעם.

בן רץ הכי מהר שרץ אי פעם.

מהר יותר מבגמר הטורניר, מהר יותר מבמרוץ השקים, מהר יותר מבבוקר שבו האדמירלית החליטה שהנעליים שלו הן אויב. הוא רץ בשביל הקטן, בין האקליפטוסים לגדר, עם הנעליים הרטובות שמשמיעות פלוץ' פלוץ' בכל צעד, ועם הלב שקופץ לו בגרון, ועם המשרוקיות של זהבה שעדיין צורחות אחת על השנייה מהחוף.

מאחוריו רצו האחרים. עומר, עם הכדור הזוהר. רועי. אסף. שחר, שרץ לאט, אבל בנחישות, כמו מקרר שהחליט להגיע.

"מה קרה?" צעק אסף. "מה קרה?"

"לא יודע!" צעק רועי.

בן לא צעק. בן כבר ידע. לא מה. אבל ידע. הבטן שלו ידעה, מהרגע שראה את הטנדר. כמו שהיא תמיד יודעת.

הוא חשב, תוך כדי ריצה, על דברים מטופשים. על הבמבה שהשאיר אצל תמר. על הטלפון שלו אצל ליהי, עם תווית. על "רבע שעה" שהפך לשלושת רבעי שעה. על השלט ליד המגרש, המגרש סגור בשעות החושך, שהוא קרא, ושהוא עבר לידו, ושהוא צחק עליו עם שחר. כל אחד מהדברים האלה היה קטן. כל אחד מהם היה כלום. אבל ביחד, בראש שלו, הם התחילו להיערם, אחד על השני, כמו תיק של עומר שאי אפשר לסגור.

בקצה השביל, איפה שהאקליפטוסים נגמרים ומתחיל המחנה, הוא עצר.

* * *

מול חדר האוכל עמדו שתי ניידות.

האורות הכחולים והאדומים הסתובבו על הקירות, על הדלת הפתוחה, על החלונות. דרך החלונות בן ראה שולחנות הפוכים. כיסאות זרוקים. הלוח של גביע הגלים על הרצפה. ובדלת עמדו שני שוטרים, אישה וגבר, עם פנסים ועם מכשירי קשר שמצפצפים, ומולם עמד אחד המדריכים החדשים, זה עם הכובע, מהשבוע הרביעי, שבן אפילו לא ידע איך קוראים לו.

והמדריך דיבר. לא חזק. אבל הלילה היה שקט, חוץ מהמשרוקיות, והקול שלו הגיע עד האקליפטוסים.

"…חמישה ילדים חסרים. אחד מהם, אומרים לי שהוא… יש לו היסטוריה. נבון. בן נבון. הילד הקטן. הוא היה בעייתי מההתחלה, ככה שמעתי. רב עם כולם. ואף אחד לא ראה אותו כבר חצי שעה."

בן הפסיק לנשום.

השוטרת רשמה משהו בפנקס. "בן נבון," חזרה. "בן כמה?"

"ארבע עשרה, נראה לי. נמוך. שיער כהה. תמיד עם כדור."

"ומה הוא לבש?"

בן הסתכל על עצמו. על הנעליים, מלאות בוץ. על המכנסיים, רטובים עד הירכיים. על החולצה, עם כתמים של דשא. הוא נראה כמו מישהו שהיה במקום שאסור להיות בו. הוא נראה בדיוק כמו מה שהם חושבים.

"לא," לחש. "לא, לא, לא. זה לא קורה. זה לא קורה שוב."

"יתוש?" רועי עמד לידו, מתנשף. "מה קורה? מה הם אומרים?"

אבל בן כבר לא שמע אותו.

רועי הסתכל עליו, ואז על הניידות, ואז שוב עליו. ומשהו בפנים של רועי, שכל הקיץ היו פנים של מי שצוחק על כולם, השתנה. הוא הבין. לאט, אבל הבין.

"אסף," אמר רועי. "שחר. עומר. בואו."

"לאן?"

"לזהבה," אמר רועי. "עכשיו. היינו איתו. כל הזמן. אנחנו אומרים לה לפני שמישהו אומר משהו אחר." הוא התחיל לרוץ לכיוון החוף, ואז נעצר, והסתובב לבן. "יתוש! אל תזוז! אנחנו מסדרים את זה!"

אבל בן כבר זז.

* * *

זה קרה בבת אחת. כמו המשב.

הוא היה בן תשע, בכיתה ד', והחלון של הכיתה היה שבור, וזכוכיות על הרצפה, וכדור טניס צהוב ליד הלוח. והמורה הסתכלה על כל הכיתה, ועצרה עליו. רק עליו. לא שאלה. לא חיכתה. "בן. בוא איתי."

והוא אמר "זה לא אני", ואף אחד לא הקשיב.

חוץ מאמא. אמא הקשיבה. היא באה לבית הספר אחרי העבודה, עם התיק של העבודה ועם השיער אסוף, ואמרה למורה, בשקט, "הוא אומר שזה לא הוא. אז זה לא הוא." אבל המורה רק הנהנה בנימוס, ובשבוע אחרי זה תומר שבר עוד משהו, ושוב כולם הסתכלו על בן. כי אמא אחת זה לא מספיק נגד כיתה שלמה שכבר החליטה.

והוא היה בן עשר, בחדר של המנהלת, ואבא שלו נכנס, עם הפנים האלה, הפנים של "שוב". ואבא שלו לא שאל אותו כלום. אבא שלו אמר למנהלת "אני מתנצל בשמו", ואמר לו בדרך הביתה, באוטו, בלי להסתכל עליו, "למה אתה תמיד עושה לי את זה?"

והוא היה בן אחת עשרה, ובן שתים עשרה, ובכל פעם שמשהו נשבר, או נעלם, או נקרע, כל הראשים הסתובבו אליו. כמו מצפן. כמו שהם הסתובבו עכשיו, על החוף, אל השמיכה הריקה בשורה השלישית. הוא לא היה צריך לראות את זה כדי לדעת.

תמיד אני. זה תמיד אני.

ועכשיו זה לא חלון. עכשיו זה משטרה. עכשיו יש פנקס, ויש שם, והשם הוא שלו.

ועכשיו יתקשרו לאבא שלו.

לא לאמיר. לאבא שלו. לברלין. ואבא שלו יענה, בפעם הראשונה כל הקיץ, יענה דווקא לזה, ויגיד, עם הקול הזה, "ידעתי. ידעתי שזה ייגמר ככה."

בן התחיל לרוץ שוב. לא לחוף. לא לשוטרים. לכיוון אחד בלבד, הכיוון היחיד שהגוף שלו ידע, כמו שגוף יודע לנשום.

לשפמנון. אל המקום שבו, הוא ידע, דניאל יחפש קודם.

"דניאל!" צעק. הקול יצא לו שבור, מתנשף, לא שלו. "דניאל! דניאל!"

* * *

דניאל קפץ מהמדרגות של שפמנון ורץ אליו, ובאמצע השביל, ליד העמוד עם התווית פנס (אחרון), הם נפגשו.

בן לא עצר. הוא התנגש בדניאל, כמו שמתנגשים בקיר, ודניאל תפס אותו, בשתי ידיים, בכתפיים, ובן נאחז בו. בחולצה שלו. בשתי אגרופים. כמו בחבל.

"הם יחשבו שזה אני," אמר בן. המילים יצאו לו מהר מדי, אחת על השנייה. "דניאל, הם יחשבו שזה אני. הם כבר חושבים. שמעתי. המדריך עם הכובע, הוא אמר לשוטרת, הוא אמר את השם שלי, הוא אמר היסטוריה, הוא אמר שהייתי בעייתי, ותראה אותי, תראה אותי, אני כולי בוץ, הייתי במגרש, אסור במגרש, יש שלט, ואף אחד לא ראה אותי, ו…"

"בן."

"…ויתקשרו לאבא שלי. דניאל, יתקשרו לאבא שלי. הוא יגיד שידע. הוא תמיד אומר שידע. וייקחו אותי לתחנה, ויכניסו אותי לחדר, כמו בסרטים, עם מנורה, ו…"

"בן, תסתכל עליי."

"זה תמיד אני," אמר בן, והקול שלו נשבר באמצע, ופתאום הוא בכה. לא כמו ילד שנפל. כמו מישהו ששמר משהו בפנים שנים, והקרש שעליו הוא שמר את זה נשבר. "זה תמיד אני. זה תמיד, תמיד אני."

דניאל לא אמר "תירגע". הוא לא אמר "זה יהיה בסדר". הוא לא אמר אף אחד מהדברים שמבוגרים אומרים, ושבן שמע אלף פעם, ושאף פעם לא עזרו.

הוא אמר משהו אחר.

"זה לא אתה."

בן הרים את הראש. הפנים שלו היו רטובות, מבוץ ומדמעות ומהממטרות.

"אתה לא יודע," לחש.

"אני יודע," אמר דניאל. "אני לא צריך שתגיד לי איפה היית. אני לא צריך הסבר. זה לא אתה. נקודה."

"אבל…"

"זה. לא. אתה."

"איך אתה יודע?" לחש בן. "איך אתה יכול לדעת? לא היית שם. לא ראית."

"לא הייתי צריך לראות," אמר דניאל. "אתה קורא ירכיים, נכון? אתה קורא ידיים, ומשרוקיות, ושוערים. אז אני קורא אותך. כל הקיץ. חודש שלם. אני יודע איך אתה מחזיק כוס כשאתה כועס, ואיך אתה מסתיר את הפנים כשאתה שמח, ואיך אתה אוכל את הלימון לפני השוקולד." הוא נשם. "היום, ליד הסלעים, היית לבד בסירה, ופחדת יותר מכל דבר בעולם, והחזקת את אסף בחגורה, ולא עזבת. ילד כזה לא הופך שולחנות. ילד כזה לא לוקח כלום משום אחד."

"היה… היה טנדר," אמר בן פתאום, בלי הקשר. "דניאל, היה טנדר, ליד השער, עם…"

אבל המילים נתקעו לו. הן לא הצליחו לעבור את הגרון, שהיה סגור כולו, כמו שער נעול. הוא ניסה שוב, ויצא רק אוויר.

בן הסתכל עליו הרבה זמן. משהו בעיניים שלו רעד, כמו המפרש רגע לפני שהרוח מתמלאת בו. הוא רצה להאמין. דניאל ראה את זה. הוא רצה להאמין כל כך, שזה כאב לו.

ואז מאחוריהם, מהשביל של חדר האוכל, נדלק פנס.

* * *

"בן נבון?"

קול של אישה. רגוע. מקצועי. השוטרת. על התג שלה, באור של הפנס, היה כתוב רס"ל מירי אלמוג. היא עמדה עשרים מטר מהם, עם הפנס מכוון לרגליים שלהם, לא לפנים, כמו מי שיודעת לא לסנוור. מאחוריה עמד המדריך עם הכובע.

"זה הוא," אמר המדריך. "זה הילד."

"בן?" שאלה השוטרת שוב, ועשתה צעד קדימה. "אני רק רוצה לדבר איתך, חמוד. רק כמה שאלות."

רק כמה שאלות. ככה המורה אמרה. ככה המנהלת אמרה. רק כמה שאלות, ואחר כך החדר, ואחר כך אבא שלו, ואחר כך הפנים של "שוב".

בן עזב את החולצה של דניאל. האצבעות שלו נפתחו לבד, כמו שהן נפתחות כשמשהו חם מדי, בלי לשאול אותו בכלל.

"בן," אמר דניאל, בשקט. "בן, לא, חכה…"

אבל בן כבר רץ.

לא לשוטרת. לא לחוף. לא לשפמנון. הוא רץ לצד השני, למקום היחיד במחנה שבו אין פנסים ואין אנשים ואין לוחות שנפלו מהקיר. למקום שבו לפני שני לילות מצא את רועי עטוף במגבת כחולה.

למחסן הסירות. מאחוריו. אל החושך.

"בן!" צעק דניאל.

השוטרת הרימה את מכשיר הקשר. דניאל ראה את זה. הוא ראה את התנועה של היד, את הפה שנפתח לדבר.

"לא," אמר דניאל, ועמד מולה, באמצע השביל, עם הידיים פתוחות לצדדים. כמו שוער. "בבקשה. לא. תני לי. אני אח שלו."

השוטרת עצרה. היא הסתכלה עליו. ילד בן שש עשרה, רטוב, עם ידיים פתוחות, עם גרב צהובה שבולטת מהכיס.

"הוא לא בורח ממך," אמר דניאל, והקול שלו לא רעד בכלל, וזה הפתיע גם אותו. "הוא בורח מכל מי שלא האמין לו פעם. זה הרבה אנשים. תני לי עשר דקות. אני אחזיר אותו. אני מבטיח."

המדריך עם הכובע פתח את הפה.

"עשר דקות," אמרה השוטרת, לפני שהוא הספיק. היא הורידה את מכשיר הקשר. "ואני פה."

דניאל כבר רץ.

הוא רץ, והגרב הצהובה קפצה לו בכיס, ובכל צעד הוא חשב על משפט אחד שאמא שלו אמרה לו פעם, כשהיה קטן ופחד מגל גדול בבת ים: כשמישהו נבהל במים, אל תצעק עליו לשחות. תהיה הדבר שהוא יכול להחזיק.

הוא לא ידע אם הוא יודע איך לעשות את זה. הוא ידע רק שהוא חייב.

ומאחוריו, מהחוף, מישהי אחרת רצה גם. עם שני קפוצ'ונים סגולים, בלי טלפון ביד, ישר למחסן הסירות. היא השאירה את יובל עם שירה, ואת אלי עם נדב, ואת שני מיליון העוקבים שלה בשום מקום. כי היו דברים חשובים יותר. והיא ידעה בדיוק איפה הם.

מה שקורה במחנה פרק 88: תמיד אני - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין