מאחורי מחסן הסירות היה חושך.
לא חושך של לילה רגיל, עם ירח ועם פנסים. חושך של פינה. קיר עץ מצד אחד, הקנים מהצד השני, והקיאק ההפוך באמצע, זה שרועי ישב עליו לפני שני לילות, עטוף במגבת של בן. האורות הכחולים והאדומים של הניידות הגיעו גם לפה, אבל חלשים, מרוחים, כמו צבעים של מישהו שבכה על ציור.
בן ישב על החול, עם הגב לקיר, עם הברכיים צמודות לחזה.
והוא לא הצליח לנשום.
זה התחיל בחזה. משהו נסגר. כאילו מישהו קשר לו חבל סביב הצלעות, קשר בולין, החבל הולך לפה, ומשך. הוא ניסה לשאוף, ואוויר נכנס, אבל לא מספיק. אף פעם לא מספיק. הוא שאף שוב, מהר יותר. ושוב. ושוב. והאוויר המשיך לא להספיק, והלב שלו התחיל לדפוק כל כך חזק שהוא שמע אותו באוזניים, בגרון, באצבעות.
האצבעות שלו עקצצו. כמו נמלים. הידיים שלו רעדו. העולם התחיל להסתובב לאט, כמו הלימונים ברגטה, במעגל, בלי לעצור.
אני מת, חשב בן. אני מת מאחורי מחסן סירות, ואף אחד לא יודע, וכולם חושבים שגנבתי.
והמחשבות באו. לא אחת אחרי השנייה. כולן ביחד, כמו גל.
ייקחו אותי לתחנה. יתקשרו לאבא. אבא יגיד שידע. אמא תבכה. אמיר יסתכל עליי כמו שהמורה הסתכלה. ודניאל… דניאל יבין שטעה. שכל הקיץ טעה. שאני בדיוק מה שכולם אמרו.
הוא שאף. האוויר לא הגיע.
* * *
"בן."
דניאל כרע מולו, על החול. הוא לא נגע בו. הוא רק כרע שם, במרחק של מטר, ונשם בכבדות מהריצה.
"בן, אני פה."
בן לא הצליח לענות. הוא רק הניד בראש, מהר, שוב ושוב, והידיים שלו תפסו בחול, כאילו החול יכול להחזיק אותו.
"אני… לא… מצליח…" הוא נשנק. "לנשום… דניאל… אני לא…"
"אני יודע," אמר דניאל. הקול שלו היה שקט. שקט מאוד. שקט שבן לא שמע ממנו אף פעם, אפילו לא על המזח. "זה התקף. זה נורא, ואתה לא מת. אני מבטיח לך שאתה לא מת. זה עובר. זה תמיד עובר."
"איך… אתה…"
"כי היה לי," אמר דניאל. "אחרי אמא. בשנה הראשונה. בכיתה, באמצע מבחן במתמטיקה. חשבתי שאני מת. יצאתי למסדרון ושכבתי על הרצפה, והשרת מצא אותי." הוא חייך, חיוך קטן מאוד. "מאז אני שונא מבחנים במתמטיקה. אבל אני לא מת. רואה? אני פה."
בן הסתכל עליו. דרך הדמעות, דרך החושך, דרך החבל שסביב החזה.
דניאל. שהיה לו התקף. ששכב על רצפה במסדרון. שאף פעם לא סיפר.
"עכשיו," אמר דניאל, "תעשה איתי משהו. רק משהו אחד. אתה יודע לנשום לפני פנדל, נכון?"
בן הניד בראש. כן. אולי. לא יודע.
"אז נעשה פנדל. ביחד. אני סופר. שואפים, ארבע." דניאל שאף, לאט, באף, והחזה שלו עלה. "אחת. שתיים. שלוש. ארבע. מחזיקים." הוא החזיק. "ועכשיו נושפים, לאט, כמו מבלון. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש."
בן ניסה. האוויר נכנס קצת. רועד. הוא נשף, ויצא רק חצי.
"מעולה," אמר דניאל. "עוד פעם."
* * *
מאיה הגיעה באמצע הנשימה השלישית.
היא לא אמרה כלום. היא לא שאלה מה קרה. היא פשוט התיישבה על החול, ליד בן, מהצד השני, ככה שבן היה ביניהם. לא צמוד. קרוב. כמו קירות של אוהל.
"אני פה," אמרה בשקט. "שנינו פה. אתה לא לבד."
בן נשם. ארבע. החזיק. נשף. שש. זה היה קצת יותר טוב. קצת. כמו לעלות מתחת למים ולגלות שיש אוויר, אבל רק בפינה.
"אמא שלי רופאה," אמרה מאיה, באותו קול שקט, כאילו היא מספרת לו סיפור לפני השינה. "במיון. היא לימדה אותי משהו פעם, כשהיה לי התקף לפני ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה. תגיד לי חמישה דברים שאתה רואה. לא חשוב מה. סתם דברים."
בן הסתכל סביב. העולם עדיין הסתובב, אבל לאט יותר.
"קיאק," לחש.
"יופי. עוד."
"קנים." נשימה. "הנעליים של דניאל. הן מכוערות."
דניאל צחק, קצר, מופתע. "הן לא מכוערות."
"הן מכוערות," אמר בן, ונשם. וזה היה נשימה שלמה. כמעט. "אור כחול. ו…" הוא הסתכל למעלה. "הירח."
"ארבעה דברים שאתה שומע," אמרה מאיה.
"משרוקיות." הן כבר הפסיקו, בעצם. רק אחת, מרחוק, לפעמים. "צפרדעים." נשימה. "אותך." נשימה. "ואת… האווזה."
כי מתוך הקנים, ממש לידם, נשמע צליל. לא געגוע. משהו נמוך ושקט, כמעט כמו גרגור. והאדמירלית יצאה, לאט, בלי פנס הפעם, ועמדה שני מטר מהם, והסתכלה על בן. ואז, להפתעת כולם, היא התיישבה. על החול. ליד הקנים. כאילו גם היא החליטה להיות קיר של אוהל.
"היא שומרת עליך," לחשה מאיה.
"היא שונאת אותי," לחש בן.
"היא שונאת את כולם," אמר דניאל. "אבל אותך היא שונאת עם הכי הרבה אהבה."
"שלושה דברים שאתה מרגיש," אמרה מאיה. "בידיים. בגוף."
בן חשב. "חול," אמר. "קר. ורטוב, בגלל הממטרות." נשימה. "הקיר. יש בו קוץ. הוא דוקר לי בגב." נשימה. "ו…" הוא היסס. "ואת הכתף של דניאל. כי הוא התקרב. בלי לשאול."
"סליחה," אמר דניאל, ולא זז.
"זה בסדר," אמר בן. "אל תזוז."
* * *
לקח עוד כמה דקות. אולי חמש. אולי עשר. הזמן מאחורי מחסן הסירות לא עבד כמו בשאר העולם.
אבל לאט לאט, החבל סביב החזה של בן התרופף. הלב שלו המשיך לדפוק, אבל עכשיו רק בחזה, לא באוזניים. האצבעות הפסיקו לעקצץ. העולם הפסיק להסתובב, ונשאר במקום, עם הקיאק ועם הקנים ועם הנעליים המכוערות של דניאל.
"אבא יודע?" שאל בן קודם. בקול צרוד. "על ההתקף שלך? במסדרון?"
דניאל שתק רגע. "לא."
"למה?"
"כי הוא כבר ישב יום שלם בחוף של בת ים. כי הוא בכה במקלחת כשחשב שאני לא שומע. לא רציתי לתת לו עוד דבר אחד." דניאל משך בכתפיים. "אז שכבתי במסדרון, וקמתי, וחזרתי למבחן. וקיבלתי שישים ושתיים."
"זה טיפשי," אמר בן.
"אני יודע."
"אתה צריך לספר לו."
דניאל הסתכל על הקנים. "אולי מחר," אמר. "אם תבוא איתי."
בן לא ענה. הוא רק נשען קצת הצידה, בלי לתכנן, עד שהראש שלו נגע בכתף של דניאל. שנייה אחת. שתיים. ואז הרים אותו, כאילו לא קרה כלום. ודניאל לא אמר כלום, כאילו לא קרה כלום. אבל שניהם ידעו.
ומאיה, מהצד השני, הסתכלה על הירח, כדי לתת להם את הרגע לבד.
ואז, כשבן כבר יכול היה לדבר, הוא דיבר.
"הם ייקחו אותי," אמר. בשקט. בלי לבכות. וזה היה גרוע יותר מהבכי. "דניאל, הם ייקחו אותי לתחנה. ויתקשרו לאבא שלי. הוא בטח ישמח. סוף סוף תהיה לו סיבה לענות."
"אף אחד לא לוקח אותך לשום מקום," אמר דניאל.
"אתה לא יכול לדעת."
"אני יכול," אמר דניאל. "כי אני לא אתן להם. אני אעמוד לפניהם כמו שוער. עשיתי את זה כבר הערב, אתה יודע. לשוטרת. היא נתנה לי עשר דקות."
"ואם הם לא יקשיבו לך?"
"אז אני אגיד לאבא. ואבא יגיד לזהבה. וזהבה תשרוק בכל המשרוקיות. ושמעון יבוא עם גוליית. וליהי תדביק תווית על כל שוטר. ושירה תצעק בקונוס עד שכל הכנרת תשמע." דניאל הסתכל עליו. "בן, יש פה מחנה שלם של אנשים שמכירים אותך. לא את הילד מכיתה ד'. אותך. וכולם, כולם, אומרים אותו דבר."
"מה?"
"שזה לא אתה."
מאיה הנהנה. "רועי כבר אצל זהבה," אמרה. "ראיתי אותו רץ. עם עומר ואסף ושחר. כולם צועקים ביחד. ותמר הרימה את הבמבה שלך מעל הראש, כמו ראיה." היא חייכה קצת. "וליהי הראתה לכולם את הטלפון שלך. עם התווית."
בן הסתכל עליה. ואז על דניאל.
"אתם… מאמינים לי?" שאל. כאילו זאת שאלה בשפה זרה. כאילו הוא לא בטוח שהמילים מתחברות.
"לגמרי," אמרה מאיה.
"לגמרי," אמר דניאל. "לא 'כמעט'. לא 'בטח'. לא 'נראה מה יגידו'. לגמרי."
* * *
ואז דניאל הכניס יד לכיס, והוציא משהו צהוב.
בן קפא.
"הגרב שלי," לחש. "איך… איפה…"
"בצריף. על הרצפה. הם הפכו הכול. לקחו את הטלפונים, את הכסף. את זה השאירו." דניאל הושיט לו את הגרב. "הם חשבו שזה זבל."
בן לקח את הגרב בשתי ידיים. הוא לא פתח אותה. הוא רק החזיק אותה, ומישש דרך הבד. משהו קשה וקטן: המשרוקית. משהו רך: החבל. ומשהו שרשרש: הדף. והתווית.
"זה לא זבל," אמר בן.
"אני יודע," אמר דניאל. "בגלל זה לקחתי."
בן התיר את הקשר. הקשר הרע, שמחזיק. הידיים שלו עוד רעדו, אז זה לקח זמן, ודניאל לא עזר. הוא רק חיכה. ובסוף הקשר נפתח, ובן הכניס יד לגרב, והוציא את החבל.
החבל הקצר, מהמרוץ של הרגליים הקשורות. עם התווית המקומטת של ליהי, שכבר כמעט לא הייתה קריאה, מרוב ידיים ודשא ומים.
ביחד.
בן החזיק את החבל בשתי ידיים. חזק. כמו בסירה. כמו מתחת למים, כשהוא לא עזב.
"תחזיק בחבל," אמר דניאל בשקט. "תסתכל קדימה."
ובן, מאחורי מחסן הסירות, עם ניידות במחנה ועם אווזה לידו, עם מאיה מצד אחד ודניאל מהצד השני, החזיק בחבל.
והסתכל קדימה.
החבל היה מחוספס, וקצת רטוב, והריח מדשא ומכנרת ומהמרוץ ההוא, שבו נפלו אחת עשרה פעמים, וקמו אחת עשרה פעמים, ובפעם השתים עשרה ניצחו. בן החזיק בו, והרגיש, לראשונה הלילה, שיש משהו מתחת לרגליים. לא קרקע. אבל משהו.
* * *
"אני רוצה לחזור," אמר אחרי זמן מה.
דניאל הסתכל עליו.
"לשוטרת," אמר בן. "אני רוצה לחזור. לספר לה." הוא בלע רוק. "על הטנדר. היה טנדר. ליד השער האחורי. ראיתי אותו. עם דולפין על הדלת, ופנס שבור. אני זוכר הכול. חזרתי על זה בראש, כמו נדב."
מאיה ודניאל הסתכלו זה על זה.
"בן," אמרה מאיה לאט, "זה יכול להיות ממש חשוב."
"אני יודע. ואם לא אגיד עכשיו, אני אפחד מזה כל החיים." בן קם. הרגליים שלו עוד רעדו, אז הוא נשען על הקיר. "אבל רק אם אתה בא איתי."
"אני לא הולך לשום מקום," אמר דניאל, וקם גם. "חוץ מאיתך."
בן הכניס יד לגרב פעם נוספת, והוציא את משרוקית הפח. הקטנה, השרוטה, משנת שמונים ושבע. הוא הסתכל עליה רגע. ואז שם אותה בפה, ושרק. בשקט. צליל אחד, דק, שיצא מאחורי מחסן הסירות ועף מעל הקנים.
לרגע לא קרה כלום.
ואז, מרחוק, מהצד של חדר האוכל, ענתה משרוקית. אחת. עץ. קצרה.
מי ששורק, עונים לו.
"היא באה," אמרה מאיה. היא קמה, וניערה את החול מהקפוצ'ונים, והושיטה לבן יד, בדיוק כמו שהושיטה לדניאל על המזח אחרי הרגטה.
"אני יודע," אמר בן. והפעם, בפעם הראשונה הלילה, הקול שלו לא רעד.