הם יצאו מאחורי מחסן הסירות שלושה. ארבעה, אם סופרים את האדמירלית, שהלכה מאחוריהם בצעדים מדודים, כמו שומרת ראש שאף אחד לא שכר.
בן באמצע. דניאל מימין. מאיה משמאל. הם לא החזיקו לו את הידיים. הם רק הלכו צמוד, כתף בכתף, כך שאם הרגליים שלו ירצו לברוח שוב, הן ייתקלו קודם במישהו.
והוא החזיק את החבל. ביד ימין, בתוך הכיס. ביחד.
מול חדר האוכל כבר עמדו כולם.
לא כל המחנה. הקטנים כבר הלכו עם המדריכים לאולם הספורט, היחיד שלא נפרץ, עם שמיכות ועם השוקו של שמעון. אבל הגדולים היו שם. הגרביים, והדגים, והכרישים, והפלמינגו. המדריכים. קובי, עם החגורות. אהובה, בחלוק, עם פנס. שמעון, עם גברת כהן מתחת לזרוע, כי הוא סירב להניח אותה. וזהבה, באמצע, עם השרשרת ועם הלוח, ולידה השוטרת, רס"ל אלמוג, ושוטר נוסף, גבוה, עם מכשיר קשר שלא הפסיק לרשרש.
ולידם עמד המדריך עם הכובע. יגאל, קראו לו, בן הבין עכשיו, כי מישהו קרא לו בשם. יגאל מהשבוע הרביעי, שהגיע להחליף את נוגה בימים שהיא הייתה בחופש, ושלא הכיר אף אחד.
כשבן נכנס לאור, כל הראשים הסתובבו.
* * *
בן הרגיש את זה. כמו תמיד. כמו מצפן.
לא כולם. רוב הפנים היו פשוט מבוהלות, עייפות, מבולבלות. אבל היו כמה. הוא ראה אותם מיד, כי הוא תמיד ראה אותם מיד, כל החיים. שתי בנות מהדגים שלחשו אחת לשנייה. ילד מהכרישים שהסתכל על הנעליים המבוצות שלו. ואלעד, עם הידיים שלובות על החזה, ועם הבעה של מי שחיכה לזה.
ויגאל, שאמר בקול רם מדי: "הנה הוא. אמרתי לכם."
אבל לפני שמישהו אחר הספיק להגיד משהו, אהובה כבר הייתה שם.
היא לא מיהרה. אהובה אף פעם לא מיהרה. היא פשוט עברה דרך כולם, בחלוק ובכפכפים, כמו ספינה גדולה שעוברת בין סירות קטנות, ועצרה מול בן. היא הסתכלה עליו מלמעלה עד למטה. על הבוץ. על העיניים האדומות. על היד בכיס.
ואז הוציאה שמיכה מתחת לזרוע, שמיכה צמרית אפורה מהמרפאה, ועטפה אותו בה. על הכתפיים. חזק. כמו שעוטפים תינוק.
"דופק," אמרה, ושמה שתי אצבעות על פרק היד שלו. היא ספרה בשקט. "מהיר. אבל יורד." היא הנהנה. "היה לך התקף."
"כן," לחש בן.
"עבר?"
"כמעט."
"יופי." אהובה הסתובבה לאט, ישר אל יגאל, והסתכלה עליו בדיוק כמו שהיא מסתכלת על האדמירלית כשזאת מתקרבת למרפאה. "ומי שעושה לילד התקף," אמרה, בקול שלא היה בו שום דבר רך, "יקבל ממני זריקה. בטטנוס. בישבן. בלי סיבה רפואית."
יגאל לקח צעד אחורה. כמו כולם, תמיד, מול אהובה.
בן נעצר. החבל בכיס נמתח לו בין האצבעות.
ודניאל עשה צעד קדימה.
לא גדול. צעד אחד. מספיק כדי לעמוד קצת לפני בן, בינו לבין כל המבטים. כמו שוער. כמו בשביל, עם השוטרת, עם הידיים פתוחות.
"אמרת להם מה?" שאל דניאל.
יגאל הסתכל עליו מופתע. "סליחה?"
"שאלתי מה אמרת להם," אמר דניאל, בשקט. לא בצעקה. אבל השקט הזה היה חזק יותר מכל המשרוקיות של זהבה. "אמרת שיש לו היסטוריה. שמעתי. כולם שמעו. אז אני שואל אותך: מה ההיסטוריה שלו? תספר לי. אני רוצה לשמוע."
יגאל פתח את הפה. "אני… אמרו לי ש…"
"מי אמר לך?"
"זה לא משנה. שמעתי שבהתחלה של הקיץ הוא היה… שהוא רב עם כולם, ושהוא…"
"אז אתה לא יודע," אמר דניאל. "אתה שמעת. זה לא אותו דבר. בכיתה ד' גם המורה שלו שמעה. וגם המנהלת. כולם תמיד שמעו. אף אחד אף פעם לא ידע."
* * *
שקט.
השוטר הגבוה הוריד את מכשיר הקשר. רס"ל אלמוג לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה, עם הפנקס סגור ביד, כמו מי שיודעת שעכשיו מגיע משהו שצריך לשמוע.
"אני אספר לך את ההיסטוריה שלו," אמר דניאל. והקול שלו, בפעם הראשונה, היה חזק. מספיק חזק כדי שכל מי שעמד שם ישמע. "אני חי איתו שנה. אני ישן איתו בצריף ליד כבר חודש. אני יודע עליו הכול. אז תקשיבו.
"ביום השני הוא שיחק כדורגל עם ילדים שהוא לא הכיר, ותוך עשר דקות כולם רצו לקבל ממנו מסירה.
"ביום ההולדת שלו, כשאף אחד מהבית שלו לא התקשר, הוא לא בכה מול אף אחד. הוא הלך לישון. ובבוקר הוא קם ושיחק.
"הוא הכין עם שמעון עשרים קילו ג'לי, ביחד עם רועי, שכל הקיץ עשה לו את המוות." דניאל הצביע על רועי, שעמד בשורה של הכרישים. "תשאלו אותו."
"נכון," אמר רועי מיד, בקול רם. "הוא אפילו לא צעק עליי."
"הוא ניצח את זהבה באבן נייר ומספריים," אמר דניאל. "שלוש אפס. והיא נתנה לו את המשרוקית הראשונה שלה. תשאלו אותה."
זהבה לא אמרה כלום. היא רק הנהנה, פעם אחת, והשרשרת על הצוואר שלה רעדה.
"בשחייה הלילית הוא ישב על המגדלור עם אורי ושמר על כולם, כשהוא עצמו מפחד ממים. היום הוא ישב לבד בסירה, ליד הסלעים, והחזיק ילד בחגורה, ולא עזב אותו עד שהמדריך הגיע." דניאל הצביע על אסף. "תשאלו אותו."
אסף לא הצליח לדבר. הוא רק הניד בראש. כן. כן. כן.
"וכשהייתי צריך מישהו," אמר דניאל, והקול שלו נשבר רק קצת, רק בקצה, "על הבמה, באמצע שיר של אמא שלי, מול כל המחנה, הוא היה הראשון שקם. ראיתם. כולכם ראיתם. הוא שר הכי חזק, והכי גרוע, כדי שאני לא אהיה לבד."
* * *
איש לא זז.
דניאל נשם. הוא הסתכל על יגאל, ואז על אלעד, ואז על שתי הבנות מהדגים, ואז על כולם.
"זאת ההיסטוריה שלו," אמר. "זה מה שאני יודע. אתם רוצים לדעת מה עוד אני יודע?"
אף אחד לא ענה.
"הערב הוא היה עם החברים שלו. במגרש. בחושך. עם כדור שעטפו במקלות זוהר. עבר את החוק, כן. שיחק כדורגל כשאסור. אם רוצים להעניש אותו על זה, תענישו. הוא יקבל את זה." דניאל עשה צעד אחורה, עד שהכתף שלו נגעה שוב בכתף של בן. "אבל הוא לא גנב כלום. הוא לא הפך שום שולחן. הוא לא לקח משום אחד שום דבר."
הוא הסתכל על השוטרת.
"הוא היה עם החברים שלו. אני מאמין לו," אמר דניאל. "סוף הסיפור."
* * *
השקט נמשך עוד שנייה. ואז מישהו מחא כף.
אחת. חלשה. מהצד של הפלמינגו. תמר גולן, עם הסרט הוורוד ועם שקית הבמבה שעוד הייתה לה ביד, מחאה כף אחת, ואז עוד אחת, ואז הפסיקה, נבוכה, כי היא הבינה שזה לא בדיוק רגע של מחיאות כפיים.
אבל מאחוריה, שירה הרימה את הקונוס.
היא לא צעקה. בפעם הראשונה בקיץ, שירה ברק השתמשה בקונוס כדי לדבר בשקט. והקונוס הגדיל את השקט, כך שכולם שמעו.
"גם אני מאמינה לו," אמרה.
"גם אני," אמר נדב, ודחף את המשקפיים על האף. "ואני מאמין רק לנתונים. והנתונים, במקרה הזה, ברורים לגמרי."
"גם אני." ליהי, עם הטלפון של בן ביד, עם התווית.
"כן," אמר אלון. מילה אחת. אבל אלון לא מבזבז מילים, וכולם ידעו שזאת מילה ששווה עשר.
"גם אני," אמר רועי. "הייתי איתו. כל הזמן. הוא הבקיע עליי זהב."
"גם אני!" צעק עומר. "הוא הבקיע עליי גם! כלומר, איתי! על שחר!"
"למה?" שאל שחר. ואז, כשכולם הסתכלו עליו, הוסיף: "כלומר. גם אני."
"גם אני," אמר שמעון, והרים את גברת כהן מעל הראש, כאילו גם היא מצביעה.
"גם אני," אמר קובי. "אמונה." ואהובה, לידו, לא אמרה כלום, רק הידקה את השמיכה על הכתפיים של בן, וזה נחשב.
ואחד אחד, עוד קולות. מהדגים. מהכרישים. ילדה מהלימונים, שבכלל לא הייתה אמורה להיות שם. עדי. גל. אסף, שהצליח סוף סוף לדבר. ובסוף, קטן מאוד, מאחורי כולם, קול של מישהו שבן לא ציפה לו בכלל.
"גם אני," אמר אלעד.
כולם הסתובבו אליו. אלעד הוריד את הידיים מהחזה, והסתכל על הרצפה.
"אני… ראיתי אותו הולך לכיוון חדר האוכל," אמר בשקט. "אבל השביל למגרש עובר מאחורי חדר האוכל. אז…" הוא משך בכתפיים, אדום כולו. "אז אולי הוא הלך למגרש. אולי. סליחה."
זהבה הורידה את הלוח.
"שלושים ושבע שנה," אמרה, ולא במגפון. "שלושים ושבע שנה אני במחנה הזה. וראיתי ילדים שגונבים. כן. פעם אחת ממתקים מהמטבח, ופעם אחת את הדגל של הלימונים, ופעם אחת את הסירה של קובי, בשתיים בלילה, כדי לשוט לאי שאין בכנרת." קובי הסמיק מתחת לקרם. "אני יודעת איך נראה ילד שגנב. הוא לא רץ הביתה לצריף, צועק את השם של אח שלו. הוא לא שורק לי במשרוקית שלי מאחורי מחסן הסירות. הוא לא חוזר לאור." היא הסתכלה על יגאל. "ומחר, יגאל, נדבר. אתה ואני. על איך מדברים פה על ילדים."
יגאל השפיל את העיניים.
* * *
בן לא בכה.
הוא חשב שהוא יבכה. הוא הרגיש את זה עולה, מהבטן, מהחזה, לגרון. אבל זה לא היה הבכי של קודם, מאחורי מחסן הסירות, הבכי של חבל שנשבר. זה היה משהו אחר. משהו חם, ומבלבל, וגדול מדי, שלא היה לו שם.
הוא הסתכל על מאיה. היא עמדה לידו, עם שני הקפוצ'ונים ועם חול על הברכיים, ובלי טלפון. שני מיליון אנשים היו נותנים הכול כדי לראות את הרגע הזה, והיא לא צילמה אותו. היא רק עמדה שם, עם העיניים מבריקות, ולחשה לו, בלי קול, רק בשפתיים: רואה?
הוא ראה.
הוא הסתכל על דניאל.
דניאל לא הסתכל עליו בחזרה. הוא המשיך להסתכל קדימה, על השוטרת, עם הסנטר מורם, כמו שוער אחרי עצירה גדולה, שעדיין לא נותן לעצמו לחגוג, כי המשחק לא נגמר.
אבל היד שלו זזה. לאט. מהצד. בלי שאף אחד יראה, חוץ ממאיה, וחוץ מהאדמירלית.
והאצבעות שלו מצאו את היד של בן, זו שבכיס, זו שמחזיקה בחבל.
ונשארו שם.
רס"ל אלמוג פתחה את הפנקס. היא הסתכלה על דניאל, ואז על בן.
"בסדר," אמרה. בקול רך יותר ממקודם. "אני שומעת. כולם שמעו." היא עשתה צעד אחד קדימה, לאט, וכרעה, כך שהעיניים שלה היו בגובה של בן. "עכשיו אני רוצה לשמוע ממך, בן. לא בתור חשוד. בתור מישהו שהיה שם. ראית משהו הערב? משהו מוזר?"
בן הסתכל עליה. ואז על דניאל. דניאל הנהן, פעם אחת, בלי להסתכל.
בן נשם. ארבע. החזיק. נשף. שש. כמו לפני פנדל. הוא הסתכל על נקודה אחת, על התג שלה, עם השם, וחשב: היא שאלה אותי. היא שאלה אותי קודם. זה לא קרה לו אף פעם.
"כן," אמר. "היה טנדר."