"טנדר," חזרה רס"ל אלמוג, ופתחה את הפנקס בעמוד חדש. "ספר לי. לאט. כל מה שאתה זוכר."
בן פתח את הפה, וגילה שהוא לא יודע מאיפה להתחיל.
כל החיים, כשמבוגרים שאלו אותו שאלות, הוא ידע בדיוק מה לעשות: לשתוק. או לצעוק. או להגיד "לא יודע" ולהסתכל על הרצפה, ולחכות שזה ייגמר. אף פעם לא היה לו מה לספר, כי אף פעם לא שאלו אותו כדי לשמוע. שאלו אותו כדי שיודה.
עכשיו מישהי שאלה כדי לשמוע. והוא לא ידע איך עושים את זה.
היד של דניאל, בכיס, ליד שלו, ליד החבל, לחצה קצת.
בן נשם.
"לבן," אמר. "טנדר לבן. כזה של משלוחים, עם דלת אחורית כפולה. הוא עמד מאחורי השער האחורי, על דרך העפר, עם האורות כבויים. כל האורות. גם הקטנים."
"מה השעה הייתה?"
"לא יודע. לא היה לי טלפון. הוא אצל ליהי."
"עשרים לאחת עשרה," אמר נדב מיד, מהצד. כולם הסתובבו אליו. נדב הסמיק, אבל המשיך. "השירים השקטים התחילו בעשר וחצי. גילי מנגן שיר בממוצע בארבע דקות ועשרים שניות. הם עזבו אחרי השיר השני. אני ראיתי אותם הולכים, כי הכדור זהר." הוא דחף את המשקפיים על האף. "שתי דקות הליכה למגרש, בערך. ובן אמר שהם שיחקו עשרים דקות, אולי שלושים, לפני שראה את הטנדר. אז בין עשרים לאחת עשרה לחמישה לאחת עשרה. סטיית תקן של חמש דקות."
רס"ל אלמוג הסתכלה על נדב ארוכות.
"אתה רוצה עבודה?" שאלה.
"אני בן שש עשרה," אמר נדב.
"בעוד שנתיים," אמרה רס"ל אלמוג, ורשמה. "תמשיך, בן."
* * *
"הייתה מדבקה על הדלת האחורית," אמר בן. "דולפין. כחול. מחייך. מטופש כזה, כמו בציורים של ילדים בגן."
"דולפין," חזרה השוטרת.
"והפנס האחורי הימני היה שבור. מישהו הדביק עליו נייר דבק אדום, כדי שייראה כאילו הוא דולק." בן היסס. "ראיתי את זה כשהם נסעו. כשהם הגיעו לכביש, הם הדליקו אורות, והפנס הזה היה כהה יותר."
"הם?"
"איש אחד עמד בחוץ ועישן. ליד הטנדר. היו לו כתפיים רחבות וכובע. לא ראיתי את הפנים. אבל…" בן עצר. משהו עלה לו בראש. משהו קטן. "כשהוא זרק את הסיגריה, הוא נכנס לצד של הנוסע. לא של הנהג. אז היה עוד מישהו. בפנים. ליד ההגה."
רס"ל אלמוג הפסיקה לכתוב לרגע. היא הסתכלה על בן בעניין חדש.
"זה פרט חשוב מאוד," אמרה. "איך שמת לב לזה?"
בן משך בכתפיים, ואז הרגיש מטופש, ואז אמר את האמת. "אני שם לב לדברים. איך אנשים זזים. ירכיים, ידיים. זה מהכדורגל. אני חלוץ. אני קורא שוערים."
"הוא קורא את כולם," אמר דניאל בשקט. "הוא קרא את זהבה באבן נייר ומספריים."
"הוא קרא אותי," אמר שחר, בצער. "את הירכיים שלי."
* * *
"זה נכון," אמר רועי, ונכנס לעיגול של האור, עם אסף ועם עומר ועם שחר מאחוריו. "כל מה שהוא אומר. ראיתי את הטנדר גם. הוא שאל אותי אם אני רואה. אמרתי לו שזה בטח של שמעון, משלוח לבוקר."
"של מי?" שאל שמעון, והרים את גברת כהן כאילו הוא עומד להכות איתה מישהו.
"חשבתי שזה משלוח!" אמר רועי מהר. "בשביל החביתות!"
"אני לא מזמין משלוחים בלילה," אמר שמעון, נעלב עמוקות. "אני מזמין בשש בבוקר. מ'ירקות אבי' בטבריה. עם משאית ירוקה. ואבי מדליק אורות, ומצפצף, ומעיר את כל המחנה, ואת האווזה, ואותי. כי אבי הוא אדם הגון." הוא הניח את גברת כהן בחזרה מתחת לזרוע. "טנדר לבן בלי אורות. בחיים לא."
"ראיתי את הדולפין," אמר עומר. "בן הראה לי, ולא הקשבתי, כי היה שלוש־שלוש. אבל עכשיו אני זוכר. היה לו חיוך. חיוך מעצבן. כמו של רועי בשבוע הראשון."
"הֵי," אמר רועי.
"זה נכון," אמר אסף.
"למה הם נסעו בלי אורות?" שאל שחר. כולם הסתכלו עליו. שחר שאל "למה" כל הקיץ על כל דבר, ואף אחד לא התייחס לזה אף פעם. אבל הפעם זאת הייתה שאלה מצוינת, וכולם ידעו את זה. "כלומר, אם אתה משלוח, אתה רוצה שיראו אותך. אם אתה לא רוצה שיראו אותך…" הוא חשב. "אתה לא משלוח."
רס"ל אלמוג רשמה גם את זה.
"אתם יודעים," אמרה, בלי להרים את הראש מהפנקס, "שאתם העדים הכי טובים שהיו לי השנה?"
* * *
היא הרימה את מכשיר הקשר.
בן שמע את הקול שלה משתנה. מהרך, שהיא דיברה בו אליו, לקול אחר. מהיר, יבש, מלא מספרים ומילים שהוא לא הכיר. כל הניידות. טנדר מסחרי לבן. דלת אחורית כפולה. מדבקה של דולפין כחול. פנס אחורי ימני שבור, מכוסה בנייר דבק אדום. שני חשודים לפחות. יצא מדרך העפר של מחנה גלים ירוקים בסביבות אחת עשרה וחמש, לכיוון כביש תשעים.
ומכשיר הקשר ענה. קולות. רשרושים. מישהו אמר "מאשר". מישהו אחר אמר משהו על צומת.
השוטר הגבוה כבר רץ לניידת. אחרי שנייה היא נסעה, עם האורות הכחולים, ובלי סירנה, למעלה, לכביש.
בן עמד והסתכל עליה נוסעת.
הוא חשב על כל הפעמים שהוא אמר משהו נכון, ואף אחד לא האמין. על החלון. על המורה. על אבא. ועכשיו הוא אמר משהו, וניידת נסעה. בגלל מה שהוא אמר. בגלל הירכיים, והדולפין, והפנס השבור, ונייר הדבק.
"אתה בסדר?" לחש דניאל.
"לא יודע," לחש בן. "זה מוזר."
"מה מוזר?"
"שמקשיבים לי."
דניאל לא ענה. הוא רק לא עזב את היד שלו. גם כשבן הזיז אותה, כדי להוציא את החבל מהכיס. גם כשבן הכניס אותה בחזרה. גם כשהוא עצמו היה צריך לגרד באף, ועשה את זה ביד השנייה, בצורה מגושמת מאוד.
"אתה יכול לעזוב," לחש בן.
"אני יודע," אמר דניאל, ולא עזב.
* * *
"בן," אמרה רס"ל אלמוג, אחרי שהניידת נעלמה. "עוד שאלה אחת. לא על הטנדר."
בן התכווץ. הנה זה. השאלה שתמיד מגיעה בסוף.
"אתה רוצה שנתקשר להורים שלך?"
הוא לא ענה. החבל בכיס נמתח לו באצבעות.
לא אבא, חשב. בבקשה, לא אבא. לא ברלין. לא הקול הזה.
"מי ההורים שלך?" שאלה השוטרת בעדינות, כאילו שמעה את המחשבה.
בן פתח את הפה. והמילים יצאו לבד, לפני שהספיק לחשוב עליהן.
"אמא שלי. מיכל." הוא הסתכל על דניאל. "ו… ואמיר."
דניאל לא זז. אבל היד שלו, בכיס, לחצה. חזק.
"אני אתקשר," אמרה זהבה, ושלפה את הטלפון שלה מהכיס, אחד הבודדים במחנה שלא נגנבו, כי היא אף פעם לא משאירה אותו בשום מקום. "יש לי את המספר."
היא חייגה. היא חיכתה. היא דיברה, בשקט, בצד, עם הגב אליהם, דקה ארוכה. ואז הסתובבה, והושיטה את הטלפון לבן.
"אמא שלך," אמרה.
בן לקח את הטלפון בשתי ידיים.
"אמא?"
"בן." הקול של מיכל היה מבוהל, ער לגמרי, כאילו היא קמה מהמיטה ברגע אחד. "בן, אהוב שלי, אתה בסדר? זהבה סיפרה לי. אתה בסדר?"
"זה לא הייתי אני," אמר בן. המשפט יצא לו לפני שלום. לפני הכול. "אמא, זה לא הייתי אני."
"אני יודעת," אמרה מיכל מיד. בלי לחכות. בלי לשאול. "אני יודעת, חמוד שלי. אני יודעת."
"דניאל איתך?" שאלה מיכל.
בן הסתכל על היד שלו, בכיס. על היד של דניאל, עליה.
"כן," אמר. "הוא מחזיק לי את היד. הוא לא עוזב. ניסיתי."
מהצד השני של הקו נשמע צליל משונה. חצי צחוק, חצי בכי, כמו כשמשהו מתפוצץ לך בגרון בבת אחת.
"אל תתן לו לעזוב," אמרה מיכל.
"אני לא," אמר בן.
ומאחוריה, ברקע, קול נוסף. עבה. עייף. של מי שהתעורר מהר ועומד כבר עם מפתחות ביד.
"תגידי לו," אמר אמיר. "תגידי לו שאנחנו יוצאים בחמש. זהבה ביקשה שלא ניסע בלילה, אז בחמש. שנהיה הראשונים, לפני כולם. ותגידי לו שאני מאמין לו."
"שמעת?" שאלה מיכל, בוכה קצת.
"שמעתי," לחש בן.
ובפעם הראשונה בחייו, הוא שמע מבוגר אומר את המשפט הזה, ולא חיכה לאבל.
* * *
אחרי השיחה, יגאל ניגש.
הוא בא לאט, עם הכובע ביד, לא על הראש. בלי הכובע הוא נראה צעיר יותר. אולי בן עשרים. אולי פחות. סטודנט, שבא להחליף מדריכה בשבוע הרביעי, ושלא הכיר אף אחד, ושמע דברים.
הוא עמד מול בן ולא ידע מה לעשות עם הידיים, כמו אסף אחרי הרגטה.
"אני…" התחיל. "רציתי להגיד שאני מצטער. אני לא הייתי צריך להגיד את מה שאמרתי. לא הכרתי אותך. שמעתי משהו מילדים בשבוע הראשון שלי, ופשוט… חזרתי על זה. בלי לחשוב." הוא הסתכל על הכובע. "זה היה מכוער. וזה היה לא נכון. ואני מצטער."
בן הסתכל עליו הרבה זמן.
כל החיים הוא חיכה שמבוגר יגיד לו את זה. מורה. מנהלת. אבא. אני מצטער. זה היה לא נכון. ועכשיו זה קרה, ממבוגר שהוא לא הכיר בכלל, בלילה הכי גרוע של הקיץ. וזה היה מוזר. וזה היה קטן. וזה היה הרבה.
"אוקיי," אמר בן. זאת הייתה, הוא שם לב, הפעם השנייה היום שהוא אומר את המילה הזאת למבוגר. ובשתי הפעמים היא הספיקה.
יגאל הנהן. הוא כמעט הלך. ואז בן הוסיף, בלי שתכנן:
"בפעם הבאה, תשאל."
"אני אשאל," אמר יגאל. "אני מבטיח."
טיק. זמזום. ליהי, שעמדה קרוב מדי, כרגיל, הדביקה תווית על הכובע של יגאל. שואל קודם (מעכשיו). ויגאל, להפתעת כולם, לא הוריד אותה.
* * *
"ועכשיו," אמרה זהבה, והרימה את הלוח, "על המגרש."
בן התכווץ שוב. שכח מזה לגמרי. המגרש. השלט. החוק.
"חמישה ילדים במגרש סגור, בחושך, בלי רשות," אמרה זהבה. "זה נגד החוקים. ויש עונש."
"מה העונש?" שאל רועי, בקול של מי שמוכן לכל דבר.
"מחר בבוקר," אמרה זהבה, "כל החמישה עוזרים לשמעון לסדר את חדר האוכל. כל שולחן. כל כיסא. כל סיר."
"זה עונש?" שאל עומר.
"זה עונש קשה מאוד," אמר שמעון ברצינות. "גוליית כבד."
"ועוד דבר," אמרה זהבה, והסתכלה על בן. "המשחק. מי ניצח?"
בן מצמץ. "אנחנו. אני ועומר. זהב."
זהבה רשמה משהו על הלוח. "נקודה לגרביים," אמרה. "על אומץ במגרש."
"זה לא נחשב!" צעקה מאיה מיד. "זה בכלל לא אירוע!"
"זה אירוע," אמרה זהבה. "כל דבר שקורה במחנה הוא אירוע. ככה זה כתוב בתקנון. אני כתבתי אותו." ואז, אחרי רגע, בלי שום הבעה: "ונקודה לדגים. על אומץ על המזח."
מאיה הסמיקה. דניאל הסמיק. ונדב, שעמד עם המחברת, רשם בקול, "מאה עשרים ושבע, מאה עשרים ושבע. עדיין תיקו," וישב על החול, כי הוא כבר לא היה מסוגל. הפעם הוא בדק קודם שאין מתחתיו אווזה. האדמירלית, שעמדה מאחוריו בדיוק, נראתה מאוכזבת מאוד.