בחצות, אולם הספורט נראה כמו מחנה פליטים של פיג'מות.
מזרנים מהמחסן נפרשו על הרצפה, בשורות עקומות, כי הפעם אלון ויובל לא היו אחראים על הסידור. הקטנים ישנו, סוף סוף, אחרי שעה של בכי ושוקו, מכורבלים זה על זה, עם דובים, עם כריות שהביאו מהצריפים, ועם השמיכות האפורות של אהובה. אלי ישן עם מר כפתור על הצד השמאלי, כמובן. יובל ישן עם המשקפיים על הפנים, ומאיה הורידה לו אותן בעדינות ושמה אותן ליד הראש שלו, מקופלות.
הגדולים לא ישנו.
הם ישבו לאורך הקירות, עם הגב לסורגים של הקיר הסיני, ודיברו בשקט, או שתקו, או שיחקו קלפים בלי לספור נקודות. גילי ישב בפינה עם הגיטרה, ופרט בשקט, בלי לשיר, רק אקורדים, ונוגה ישבה לידו וקלעה לעצמה את הצמה, ופרמה, וקלעה שוב.
ושמעון עבר בין כולם עם קומקום ענק של שוקו חם, ומילא כוסות, ולא דיבר. מדי פעם הוא הניח יד על ראש של מישהו, רגע, והמשיך.
בן ישב ליד הקיר, באמצע. דניאל מימין. מאיה משמאל. כמו מאחורי מחסן הסירות, רק עם יותר אור ועם שוקו.
השמיכה האפורה של אהובה עדיין הייתה לו על הכתפיים. החבל עדיין היה לו בכיס. והיד של דניאל, אחרי שעה שלמה, סוף סוף עזבה, אבל רק כדי להחזיק כוס שוקו. בן שם לב שדניאל שותה ביד שמאל. בצורה מגושמת מאוד. כדי שהיד הימנית תישאר קרובה.
"אתה יכול לשתות ביד הנכונה," אמר בן.
"אני יודע," אמר דניאל, ושפך קצת שוקו על המכנסיים. הוא לא ניגב. הוא רק המשיך לשתות, ביד הלא נכונה, בפנים רציניות מאוד.
* * *
"מה הם עושים עכשיו?" שאל עומר, מהמזרן ממול. "השוטרים. מה הם עושים?"
"מחפשים טנדר," אמר רועי.
"איך מחפשים טנדר בלילה?"
"לפי הסטטיסטיקה," אמר נדב, שישב עם שירה מתחת לסל הכדורסל, "יש רק שתי דרכים לצאת מהאזור הזה ברכב. כביש תשעים צפונה, לטבריה, וכביש תשעים דרומה, לצמח. אם הם חכמים, הם נוסעים דרומה, כי צפונה יש יותר ניידות. אם הם טיפשים…"
"הם השאירו את הסירים," אמר שמעון, שעבר בדיוק עם הקומקום. "הם טיפשים."
"אז צפונה," סיכם נדב.
"אבל הם לא טיפשים לגמרי," אמרה שירה. "הם ידעו מתי כולם יהיו על החוף. הם ידעו איפה המחסן. הם ידעו שבערב האחרון אף אחד לא שומר על כלום."
שקט.
"אז מאיפה הם ידעו?" שאל אסף בשקט.
אף אחד לא ענה. בן הרגיש את הבטן מתהפכת שוב, קצת, את הרגע הזה שבו כל הראשים יכולים להסתובב. אבל הפעם אף ראש לא הסתובב אליו. אפילו לא אחד. והוא הבין, לאט, שזה לא כי הם לא חושבים על זה. זה כי אף אחד מהם לא חושב עליו.
"כל אחד יכול לדעת," אמרה מאיה. "התאריך של המסיבה כתוב על האתר של המחנה. עם תמונות. של החוף. ושל המחסן." היא השפילה את העיניים. "וגם אצלי. העליתי סרטון מהקישוטים בשמונה וחצי. שני מיליון אנשים ידעו שכל המחנה על החוף."
"מאיה…" התחיל דניאל.
"אני יודעת," אמרה. "זה לא אשמתי. אבל אני מוחקת את זה מחר. ובשבוע הבא אני לוקחת חופש מהטלפון. אני כבר החלטתי." היא חייכה, חיוך קטן ועייף. "רונית הולכת להתעלף."
* * *
הדלת של האולם נפתחה.
אהובה נכנסה. עם החלוק, עם הכפכפים, עם הפנס, ועם משהו ביד. משהו חום, ומשהו שהבהיק באור.
"מישהו פה איבד ארנק?" שאלה, בקול רם מדי, כך שכמה מהקטנים התעוררו. "לא? אף אחד? אני לא מופתעת."
כולם הסתכלו עליה.
"הלכתי לבדוק את האדמירלית," אמרה אהובה, ובאה למרכז האולם, למקום שבו האור הכי חזק. "היא לא נרגעה. כל הזמן צרחה מהקנים, ושרקה, ועשתה רעש כמו משאית זבל. חשבתי שמישהו נגע לה בביצה." היא הרימה את היד. "אז נכנסתי לקן. עם המגפיים."
"נכנסת לקן של האדמירלית?" לחש קובי, בהערצה ובאימה.
"היא לא נוגעת בי," אמרה אהובה. "אנחנו מבינות זו את זו. שתינו זקנות ועצבניות." היא פתחה את כף היד. "והנה מה שמצאתי."
ארנק חום, מעור, עם פינה אחת לעוסה. וצרור מפתחות. ובצרור המפתחות, תלוי על טבעת, מחזיק קטן מפלסטיק.
דולפין. כחול. מחייך. מטופש. בדיוק כמו בציורים של ילדים בגן.
בן קם. השמיכה נפלה לו מהכתפיים.
"זה הדולפין," אמר. "זה הדולפין מהטנדר. זה אותו דולפין."
* * *
"היא אוספת," אמר נדב, בקול של מי שגילה את סוד היקום. "אמרתי לכם. היא אוספת דברים. חבל כחול, שרוך, תווית, משרוקית, פנס. היא בונה דירה." הוא קם גם. "הם העמיסו את הרמקולים ליד המחסן. המחסן ליד הקנים. היא יצאה, היא נשכה, והיא לקחה. כמו תמיד."
"היו שם עוד דברים," אמרה אהובה. "בקן. כובע. וחתיכה מגרב. גרב של גבר, אפורה, עם חור." היא חייכה, חיוך שאף אחד לא ראה אצלה. "אני מניחה שמישהו בחוץ, עכשיו, הולך עם חור במכנסיים. ובקרסול."
"היא נשכה אותו," לחשה ליהי.
"היא נשכה אותו," אישרה אהובה. "ולקחה לו את הארנק, ואת המפתחות של הבית, ואת הכובע. הם ברחו בלי כל זה, כי הם פחדו יותר מאווזה מאשר משוטרים. וזה," סיכמה, "בדיוק כמו שצריך."
גילי, בפינה, פרט אקורד אחד מנצח. טה־דאם.
ובפתח האולם, מאחורי אהובה, בלי שאף אחד שם לב שהיא הגיעה, עמדה האדמירלית. רטובה. עם נוצה אחת עקומה. עם חוט אפור תלוי לה מהמקור. והיא הסתכלה על כל האולם, על מאה ושלושים אנשים בפיג'מות, במבט של מי שמחכה למחיאות כפיים.
ומישהו מחא.
ואז כולם.
* * *
רס"ל אלמוג נכנסה רבע שעה אחר כך.
היא נראתה עייפה, ומאובקת, ובפעם הראשונה הלילה, היא חייכה.
"טוב," אמרה, בקול רם מספיק כדי שכל האולם ישמע, וגם הקטנים, שכבר התעוררו כולם, בגלל מחיאות הכפיים. "יש לי חדשות."
כולם השתתקו. גילי הניח את הגיטרה.
"לפני עשרים דקות," אמרה רס"ל אלמוג, "ניידת עצרה טנדר לבן בצומת צמח. דלת אחורית כפולה. מדבקה של דולפין כחול. פנס אחורי ימני שבור, עם נייר דבק אדום." היא הסתכלה על בן. "השוטר זיהה אותו ממאתיים מטר. בגלל נייר הדבק. הוא אמר שבחיים לא קיבל תיאור כל כך מדויק."
בן לא זז. הוא לא היה מסוגל.
"בפנים," המשיכה השוטרת, "היו הרמקולים החדשים של המחנה. עדיין בארגזים. הקופה של המשרד. ושלושים ושבעה טלפונים, בשקית זבל גדולה." היא עצרה. "ושני גברים. לא מפה. מחוץ לאזור. הם עשו את זה כבר בשני מחנות אחרים החודש, ולא תפסנו אותם."
"ועכשיו תפסתם," אמרה זהבה, מהדלת. היא עמדה שם עם השרשרת ביד, כאילו שכחה מתי הורידה אותה.
"ועכשיו תפסנו," אמרה רס"ל אלמוג. "ואחד מהם היה עם תחבושת על הקרסול, ועם מכנסיים קרועים, וכשהשוטר שאל אותו מה קרה, הוא אמר, ואני מצטטת: 'אווזה. אווזה מטורפת. היא רדפה אחרינו לאורך כל המחסן. היא לקחה לי את הארנק.'"
האולם התפוצץ.
הקטנים צרחו. הגדולים צחקו. קובי קפץ ממקומו וצעק "אמונה!" ונתקל בסל הכדורסל. עומר הרים את הכדור הזוהר מעל הראש, למרות שהזוהר כבר כמעט נגמר. נדב חיבק את שירה, ושירה, לתדהמת כולם, חיבקה אותו בחזרה מול כל המחנה, ואחר כך דחפה אותו ואמרה, "זה לא קרה."
והאדמירלית, בפתח, פתחה כנפיים. ענקיות. מלכותיות. וגעגעה.
קובי, שלא יכול היה להתאפק, קם באמצע האולם כדי לשחזר את מה שקרה, לפי מה שהוא דמיין. הוא היה הפורץ. הוא סחב ארגז דמיוני. ואז הוא היה האדמירלית: הוא פתח את הידיים, הוציא את הצוואר, ורדף אחרי עצמו, ונשך את עצמו בקרסול, וצרח, ונפל על מזרן, וגנב לעצמו ארנק דמיוני מהכיס.
"אמונה," התנשף מהמזרן. "זה היה בערך ככה."
"זה היה בדיוק ככה," אמרה אהובה, שלא ראתה כלום, "רק שהיא עשתה את זה יותר טוב."
"ומה איתם עכשיו?" שאל שמעון. "הגנבים. הם יקבלו אוכל במעצר?"
"הם יקבלו כריך," אמרה רס"ל אלמוג.
שמעון הנהן לאט, בסיפוק עמוק. "כריך," חזר. "בלי שם. טוב מאוד."
* * *
אחרי כמה דקות, כשהרעש נרגע קצת, אלעד בא.
הוא לא בא ישר. הוא הסתובב קודם ליד המזרנים, ליד הסל, ליד שמעון, כמו מי שמחפש משהו שהוא לא איבד. ובסוף התיישב על הרצפה, מול בן, במרחק של מטר.
"אני רציתי…" התחיל, ועצר. "אתה יודע. מה שאמרתי. על החוף."
"כבר אמרת סליחה," אמר בן.
"אמרתי 'אולי' וסליחה," אמר אלעד. "זה לא אותו דבר." הוא הסתכל על הידיים שלו. "רועי היה החבר הכי טוב שלי. כל הקיץ. ואז הוא התחיל להסתובב איתך, ואני נשארתי לבד. וזה עשה לי רע. ואז כשכולם חיפשו מישהו להאשים, אני…" הוא משך בכתפיים. "אני רציתי שזה תהיה אתה. כדי שרועי יחזור. זה טיפשי."
בן חשב על זה. על מה זה לרצות שמישהו יחזור.
"זה לא טיפשי," אמר. "זה מגעיל. אבל לא טיפשי."
אלעד צחק, חצי צחוק, מופתע. "הוגן."
"אתה יכול לשחק איתנו," אמר בן. "בפעם הבאה. במגרש. ביום, עם רשות. צריך עוד מישהו מול שחר."
"למה?" שאל שחר מהמזרן הסמוך.
"כי אתה רחב," אמרו בן ואלעד ביחד. ואז הסתכלו אחד על השני, וצחקו.
* * *
בן ישב בחזרה ליד הקיר.
הוא לא צחק. הוא לא צרח. הוא רק ישב, עם השמיכה האפורה שמאיה הרימה מהרצפה ושמה לו בחזרה על הכתפיים, והסתכל על השוטרת.
"הם תפסו אותם," אמר בשקט.
"הם תפסו אותם," אמר דניאל.
"בגלל נייר הדבק."
"בגללך."
בן הסתכל עליו. "וגם בגלל האווזה."
"וגם בגלל האווזה," הסכים דניאל. "זה צוות."
רס"ל אלמוג ניגשה אליהם. היא כרעה שוב, כמו קודם, בגובה של בן.
"רציתי להגיד לך משהו," אמרה. "אני שוטרת עשרים ושתיים שנה. ראיתי הרבה ילדים בורחים מאיתנו. רובם בורחים כי עשו משהו." היא עצרה. "ומעט מאוד, כמוך, בורחים כי פעם מישהו לא האמין להם. וכמעט אף אחד מהם לא חוזר." היא הושיטה לו יד, כמו למבוגר. "אתה חזרת. זה אומץ. יותר מאשר לראות טנדר."
בן הסתכל על היד. ואז לחץ אותה.
"תודה ששאלת אותי," אמר.
"תודה שענית," אמרה רס"ל אלמוג.
טיק. זמזום.
ליהי, כמובן. היא עמדה מאחורי השוטרת עם מכונת התוויות, והדביקה תווית קטנה, בזהירות רבה, על הדש של השרוול של רס"ל אלמוג.
שואלת קודם (תמיד).
ואחר כך, לפני שמישהו הספיק לעצור אותה, היא ניגשה לאדמירלית, בצעדים קטנים ואמיצים, כמו מי שמתקרבת לדרקון, והדביקה לה תווית על הנוצות שמעל הזנב.
עדה ראשית (עם נוצות).
האדמירלית הסתובבה, הסתכלה על התווית, הסתכלה על ליהי, והחליטה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המחנה, לא לנשוך.