דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 93: תמיד

המדרגות של אולם הספורט היו קרות.

המדרגות של אולם הספורט היו קרות.

בן ישב על המדרגה העליונה, עם השמיכה האפורה של אהובה עליו ועם הגב לדלת. מבפנים עוד נשמעו קולות: הצחוק של עומר, הגיטרה של גילי, שחזרה לנגן, ושמעון, שהסביר למישהו בפעם השלישית שכריך בלי שם הוא העונש הכי גדול שיש. בחוץ היה שקט. רק הצפרדעים, והרוח בין האקליפטוסים, ומרחוק, הכנרת, שבלילה נשמעת כמו מישהו שנושם בשינה.

הניידות כבר נסעו. כל האורות הכחולים והאדומים נעלמו, והלילה חזר להיות סתם לילה, עם ירח כמעט מלא ועם כוכבים.

דניאל יצא ממש אחריו, וסגר את הדלת, והתיישב לידו. לא במרחק של חצי מטר. צמוד.

הם שתקו הרבה זמן.

"תפסו אותם," אמר בן לבסוף. כאילו הוא צריך להגיד את זה בקול כדי שזה יהיה נכון.

"תפסו אותם," אמר דניאל.

"זה נגמר."

"זה נגמר."

בן הנהן. ואז הנהן שוב. ואז הבין שהוא לא מפסיק להנהן, ושהסנטר שלו רועד, ושהעיניים שלו שורפות, ושמשהו עולה לו מהבטן, לאט, כמו גל ענק שמתקרב מרחוק, שאתה רואה אותו מגיע ולא יכול לברוח.

"דניאל," אמר. הקול שלו נסדק.

"אני פה."

"האמנת לי."

הוא לא שאל. הוא אמר את זה כמו שאומרים משהו שלא מבינים. משהו בשפה זרה, שאתה חוזר עליו, ועוד פעם, ועדיין לא מבין מה זה אומר.

"האמנת לי," אמר שוב. "לפני שאמרתי משהו. לפני שסיפרתי על הטנדר. לפני שרועי בא. לפני הכול. רצתי אלייך, והייתי כולי בוץ, ושמעת מה כולם אומרים, ו… ואתה אמרת 'זה לא אתה'. בלי לשאול איפה הייתי. בלי לשאול כלום."

"כן," אמר דניאל.

"למה?"

דניאל הסתכל עליו. הפנים שלו היו רציניות מאוד, בלי שום חיוך, כמו כשהוא מסתכל על הרוח לפני מירוץ.

"כי אני מכיר אותך," אמר. "ותמיד אאמין לך."

"תמיד?"

"תמיד."

* * *

ואז הגל הגיע.

בן לא החליט לבכות. זה פשוט קרה. כל הגוף שלו התקפל בבת אחת, קדימה, כמו מפרש שהרוח עזבה, והוא בכה. לא כמו מאחורי מחסן הסירות, עם הנשימות הקצרות ועם הפחד. אחרת. בכי עמוק ורועד וארוך, מהמקום הכי נמוך בבטן, מהמקום שבו הוא שמר כל השנים את כל הפעמים שאף אחד לא האמין.

החלון בכיתה ד'. המורה. המנהלת. למה אתה תמיד עושה לי את זה. שתי וי אפורות. תמונה של תינוק בכובע מפוספס. יום הולדת בלי טלפון. אני מתנצל בשמו. שוב. תמיד אתה.

הכול יצא. בבת אחת. כמו קרש שנשבר.

ודניאל לא אמר כלום. הוא רק פתח את הידיים, ובן נפל לתוכן. לא כמו בשביל, כשהתנגש בו כמו בקיר. אחרת. כמו מי שמגיע הביתה אחרי נסיעה ארוכה מאוד, וסוף סוף מוריד את התיק.

דניאל החזיק אותו. חזק. עם יד אחת על הגב, ויד אחת על הראש, כמו שאמא שלו החזיקה אותו, פעם, בבת ים, אחרי שגל הפיל אותו והוא בלע מים ובכה. הוא לא אמר "די". הוא לא אמר "זה בסדר". הוא לא אמר שום דבר. הוא רק החזיק, ונשם, לאט, ארבע ושש, כמו לפני פנדל, עד שבן, בלי לשים לב, התחיל לנשום באותו קצב.

זה לקח הרבה זמן. דניאל לא ספר.

* * *

"קראתי את המכתב," אמר דניאל, כשבן כבר רק רעד, ולא בכה.

בן לא זז. הראש שלו עוד היה על הכתף של דניאל. "איזה מכתב?"

"לאבא. מה שכתבת בשעת המכתבים. ולא שלחת." דניאל נשם. "הוא נפל לך, ומצאתי אותו, וקראתי. לפני שהחזרתי. אני מצטער. זה היה לא בסדר. אני רוצה שתדע."

בן שתק רגע ארוך. ואז, מתוך הכתף של דניאל, בקול צרוד:

"קראת את השורה המחוקה?"

"רק את ההתחלה."

"'ואם אני אתחיל לאהוב,'" אמר בן.

"כן."

בן הרים את הראש. הפנים שלו היו אדומות, רטובות, נפוחות, ואף פעם, חשב דניאל, הוא לא נראה כל כך בן ארבע עשרה, וכל כך מבוגר, באותו זמן.

"אתה רוצה לדעת איך זה נגמר?" שאל בן.

דניאל לא ענה. הוא רק חיכה.

"'ואם אני אתחיל לאהוב אתכם,'" אמר בן לאט, מילה אחרי מילה, כאילו הוא קורא אותה מתוך הדף הקרוע, "'אתם תלכו. כולם הולכים בסוף. אבא הלך. אז עדיף שלא.'"

הצפרדעים המשיכו לקרקר. הכנרת המשיכה לנשום.

"מחקתי את זה," אמר בן, "כי זה היה נכון. ולא רציתי שאמיר יקרא משהו נכון."

"אתה יודע איך הוא הלך?" שאל בן. "רוני?"

דניאל הניד בראש.

"הייתי בן אחת עשרה. זה היה בשבת האחרונה שלי אצלו בדירה, לפני ברלין. אני זוכר, כי באותו בוקר היה משחק. חזרתי מהמגרש, והמזוודה שלו כבר עמדה ליד הדלת. הכחולה, הגדולה, עם המדבקה של המטוס. והוא עמד לידה, עם המפתחות ביד." בן הסתכל על הידיים שלו. "הוא לא חיבק אותי. הוא רק אמר: 'תהיה ילד טוב לאמא. ואל תעשה לה את מה שעשית לי.'"

דניאל לא אמר כלום. אבל בן הרגיש את הזרוע שלו מתהדקת.

"שלוש שנים," אמר בן, "חשבתי שזה בגללי. שאם הייתי ילד טוב יותר, הוא היה נשאר. שאם לא הייתי שובר את החלון, שלא שברתי, ואת האגרטל, שהחתול שבר, הוא היה נשאר." הוא משך באף. "ואז אמא הכירה את אמיר, ואמיר היה נחמד. נחמד מדי. ופחדתי שאם אני אהיה ילד רע, גם הוא ילך. ושאם אני אהיה ילד טוב, ואז הוא ילך, זה יהיה עוד יותר גרוע. אז החלטתי להיות רע מראש. ככה לפחות אני יודע למה."

"זה ההיגיון הכי עצוב ששמעתי בחיים," אמר דניאל בשקט.

"אני יודע," אמר בן. "אבל זה עבד. עד שבאת."

"ועכשיו?" שאל דניאל בשקט.

בן הסתכל עליו הרבה זמן.

"עכשיו זה לא נכון," אמר. "כי אתה לא הלכת. אפילו כשצעקתי. אפילו כשאמרתי שאני לא צריך אותך. ישבת על המדרגות כל הלילה. חזרת בשביל אסף. עמדת מול השוטרת. אתה… אתה לא הולך." הוא בלע. "אתה טוב בלחזור."

"אני טוב בלהישאר," אמר דניאל. "זה החצי השלישי. אמא לא הספיקה ללמד אותי. למדתי לבד. ממך."

* * *

בן צחק. צחוק קטן, רטוב, מתוך האף, שבא באמצע הבכי, ושבר אותו לשניים.

"אין חצי שלישי," אמר.

"עכשיו יש."

"זה לא מתמטיקה."

"אני שונא מתמטיקה," אמר דניאל. "סיפרתי לך. מבחן אחד, מסדרון, שרת."

בן צחק שוב, והפעם זה היה צחוק אמיתי. הוא ניגב את הפנים בשמיכה האפורה של אהובה, שהייתה עכשיו, כנראה, השמיכה הכי רטובה במחנה. ואז נשען אחורה, על הדלת, והסתכל על הכוכבים.

"דניאל."

"מה?"

"אני רוצה לתת לו אותו. את המכתב. לאמיר. מחר."

דניאל לא זז. "עם השורה?"

"בלי למחוק אותה שוב," אמר בן. "אני אכתוב מתחת. משהו חדש. אני עוד לא יודע מה."

"אתה תדע," אמר דניאל.

"איך אתה יודע?"

"כי אתה תמיד יודע מה אתה רוצה להגיד. אתה פשוט מחכה שיהיה מישהו שמקשיב."

* * *

"גם אני פחדתי," אמר דניאל אחרי רגע.

בן הסתובב אליו.

"ממך," אמר דניאל. "בהתחלה. לא שתשנא אותי. ידעתי שתשנא אותי, זה היה ברור. פחדתי ממשהו אחר." הוא הסתכל על הכנרת. "פחדתי שאם אני אתחיל לאהוב את המשפחה החדשה, אני אשכח את אמא. שאם אני אצחק עם מיכל, ואם אני אקרא לך אח שלי, זה כאילו אני אומר שאפשר להחליף אותה. אז שמרתי מרחק. חצי מטר. כל הזמן."

"חצי מטר," חזר בן. הוא זכר. כל הקיץ. דניאל יושב לידו, תמיד, אבל במרחק.

"ואז הבנתי," אמר דניאל, "שזה לא עובד ככה. שאהבה זה לא כיסא אחד, שמישהו צריך לקום ממנו כדי שמישהו אחר ישב. זה יותר כמו… כמו המחנה. תמיד יש עוד מזרן."

"אתה לוקח את זה מגילי," אמר בן.

"לגמרי," הודה דניאל.

בן חשב על זה. "נעמה הייתה אוהבת אותי?" שאל פתאום. בשקט. כאילו זו השאלה הכי מסוכנת בעולם.

דניאל צחק. צחוק אמיתי, מופתע, כזה שבא מהבטן. "היא הייתה משגעת אותך," אמר. "היא הייתה קוראת לך 'מותק', ומושיבה אותך בסירה בשש בבוקר, ומדברת לסירה, ושרה לך את השיר, ומכריחה אותך לצעוק 'אולה!' באמצע המירוץ. היא הייתה מתה עליך." הוא עצר. המילה נשארה באוויר רגע. "היא הייתה אוהבת אותך מאוד, בן. מהיום הראשון. גם כשהיית צועק."

בן לא אמר כלום. אבל הוא לא הזיז את הראש מהכתף.

* * *

הדלת מאחוריהם נפתחה סדק.

מאיה הציצה. היא ראתה את שניהם, צמודים, על המדרגה העליונה, עם השמיכה האפורה ועם הראש של בן על הכתף של דניאל. היא לא אמרה כלום. היא רק חייכה, חיוך קטן מאוד, עם עיניים מבריקות, והניחה ליד הדלת שתי כוסות שוקו חם.

ואז סגרה את הדלת בשקט, ונתנה להם את הלילה.

* * *

"רגע," אמר דניאל פתאום, וקם.

"לאן אתה הולך?" בן קם חצי, בבהלה קטנה, שבאה מהר ונעלמה מהר. כי הוא ידע. הוא כבר ידע.

"אני חוזר," אמר דניאל. "שתי דקות. אל תזוז."

והוא רץ. בן ראה אותו רץ בחושך, על השביל, לכיוון של שקנאי. וחשב, באופן מוזר מאוד, שזאת הפעם הראשונה בחיים שמישהו אומר לו "אני חוזר", והוא לא סופר את השניות.

דניאל חזר אחרי שתי דקות. בדיוק. עם משהו ביד. משהו צהוב וכחול, מקופל.

השמיכה של מכבי.

"היא הייתה על המיטה שלי," אמר דניאל, מתנשף. "הצריף הפוך לגמרי, המזרן על הרצפה, התיק שלי קרוע. והיא הייתה שם, מקופלת, על המיטה. הם לא נגעו בה." הוא פרש אותה. "כנראה חשבו שהיא ישנה מדי."

"היא ישנה מדי," אמר בן.

"היא מושלמת," אמר דניאל, והניח אותה על הכתפיים של בן, מעל השמיכה האפורה, ועטף אותו כמו שעוטפים מלך עייף מאוד.

בן הסתכל על הצהוב והכחול. על הכתם הקטן של התה, מהבוקר באוהל. על השוליים הפרומים.

"זאת השמיכה שלך," אמר. "נתתי לך אותה."

"זאת השמיכה שלנו," אמר דניאל.

ובן, על המדרגות הקרות של אולם הספורט, בלילה האחרון, עם שתי שמיכות ועם חבל בכיס ועם אח לידו, הניח שוב את הראש על הכתף של דניאל. והפעם לא הרים אותו.

"אח שלי," אמר בשקט. בקול שכמעט לא נשמע. לא לרוני. לא לליהי. לא לאף אחד אחר. ישר לדניאל.

דניאל לא ענה. הוא לא היה מסוגל. הוא רק הניח את הסנטר על הראש של בן, והסתכל על הכוכבים, והדמעות ירדו לו בשקט, אחת אחת, לתוך השיער של אח שלו.

מבפנים, דרך הדלת, גילי ניגן את "מלח קטן". בשקט. בלי מילים.

ובחוץ, על המדרגות, אף אחד לא היה צריך את המילים.

מה שקורה במחנה פרק 93: תמיד - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין