דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 94: על הגג

בארבע וחצי לפנות בוקר, בן פקח עיניים וגילה ששלושה דברים לא בסדר.

בארבע וחצי לפנות בוקר, בן פקח עיניים וגילה ששלושה דברים לא בסדר.

אחד: הוא ישן על מזרן באולם ספורט, ולא במיטה העליונה בשפמנון.

שתיים: הוא היה מכוסה בשתי שמיכות, אחת אפורה ואחת צהובה־כחולה, ובכל זאת היה לו קר ברגליים, כי עומר, במזרן הסמוך, משך אליו את הגרביים שלו בשינה, וחיבק אותן.

שלוש: דניאל לא ישן.

דניאל ישב על המזרן שליד, עם הגב לקיר, עם העיניים פקוחות, והסתכל על החלון הגבוה של האולם, שעוד היה שחור לגמרי.

"אתה לא ישן," לחש בן.

"גם אתה לא."

"אני ישנתי. התעוררתי. זה שונה."

"כמה ישנת?"

בן חשב. "עשרים דקות."

"אז זה לא שונה," אמר דניאל.

בן התיישב. כל הגוף שלו כאב, כמו אחרי משחק של תשעים דקות ועוד הארכה ועוד פנדלים. הראש שלו היה כבד וריק באותו זמן, כמו בלון מים שלא החליט אם להתפוצץ.

"אני לא יכול לישון פה," לחש. "עומר נוחר כמו טרקטור שמתווכח עם עצמו."

"אני יודע. אני שומע אותו מפה."

"אז מה עושים?"

דניאל הסתכל עליו. ואז, לאט, חייך. החיוך הזה, שבן התחיל להכיר רק בשבוע האחרון. חיוך של מישהו שעומד לשבור חוק קטן מאוד.

"יש סולם," אמר.

* * *

הסולם של קובי עוד עמד מאחורי חדר האוכל, מאתמול, מהפנסים, נשען על הקיר בזווית שנדב בטח היה מחשב כבלתי יציבה בשלושים ושבעה אחוז.

"זה לא בטוח," אמר בן.

"זה לא בטוח," הסכים דניאל.

"אז למה אנחנו עושים את זה?"

"כי מהגג של חדר האוכל רואים את הזריחה מעל הכנרת. אמרו לי שזה הדבר הכי יפה במחנה. אף פעם לא ראיתי. וזה הבוקר האחרון."

"מי אמר לך?"

"מאיה," אמר דניאל, ואז קול מאחוריהם אמר:

"אני אמרתי."

שניהם הסתובבו. מאיה עמדה שם, עם שני הקפוצ'ונים, עם השיער אסוף בגומייה, ועם פנים של מי שגם היא ישנה עשרים דקות.

"גם את לא ישנה?" שאל בן.

"יובל מדבר מתוך שינה," אמרה מאיה. "על אגמות. כל הלילה. 'נדב השני, אל תלך. נדב השני, תחזור.'" היא משכה בכתפיים. "אז אני באה. אם לא אכפת לכם."

בן הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל על בן. ובן, בפעם הראשונה בקיץ, החליט בעצמו, בלי שמישהו שאל אותו.

"את באה," אמר.

* * *

הם טיפסו אחד אחד. בן ראשון, כי הוא היה הכי קל, ו"אם הסולם נופל, נדע שזה לא בגלל המשקל", כמו שמאיה אמרה. אחריו מאיה. ואחרון, דניאל.

דניאל עלה שלושה שלבים ועצר.

"אתה בסדר?" שאלה מאיה מלמעלה.

"כן," אמר דניאל.

הוא לא זז.

"דניאל," אמר בן, שכבר ישב על הגג, ממש בקצה. "אתה מפחד מגבהים?"

"לא."

"דניאל."

"קצת," הודה דניאל, מהשלב השלישי, עם הידיים לבנות על המתכת. "רק מגבהים שאין להם מים מתחת. במים זה בסדר. נופלים, ושוחים. פה נופלים, ו… נופלים."

בן התחיל לצחוק. הוא לא הצליח לעצור. הוא שכב על הגב על הגג של חדר האוכל, וצחק, בשקט, כדי לא להעיר את כל המחנה, עד שהבטן כאבה.

"אלוף שייט," אמר. "אח שלי, אלוף ישראל בשייט לנוער, מפחד מסולם."

"זה לא מצחיק."

"זה הכי מצחיק בעולם."

ואז בן התיישב, הושיט יד מקצה הגג, למטה, לדניאל.

"תחזיק," אמר. "תסתכל קדימה. לא למטה. על הנקודה. כמו לפני פנדל."

דניאל הסתכל על היד. ואז הסתכל על בן, וצחק, צחוק קטן של מי שהבין משהו. והוא תפס את היד, ועלה.

* * *

הגג היה שטוח ומחוספס, עם ריח של זפת ושל לילה. הם ישבו בקצה שפונה לכנרת, שלושתם בשורה. בן באמצע. כמו תמיד, עכשיו.

הכנרת הייתה עוד שחורה. אבל לא כמו בלילה. משהו התחיל להשתנות בקצה, מעבר למים, מעל ההרים של הצד השני. לא אור. עוד לא. רק השחור נעשה פחות שחור. כמו מישהו שמתחיל להתעורר, ועוד לא פתח עיניים.

"אז מה עכשיו?" שאלה מאיה בשקט.

"עכשיו מחכים," אמר דניאל.

"לא. אני מתכוונת… אחרי. מחר. היום. כשנחזור הביתה."

בן הסתכל עליה. "את שואלת את דניאל או אותי?"

"את שניכם," אמרה מאיה.

בן חשב על זה ברצינות.

"אני חוזר הביתה," אמר לאט. "לרמת גן. לחדר שלי. שהוא גם החדר של… לא, בעצם, יש לנו שני חדרים. אבל הקיר דק." הוא חשב עוד. "ואני חושב שאני אדפוק לו בקיר בלילה. פעמיים. כמו קוד. רק כדי שיידע שאני שם."

"אני אדפוק בחזרה," אמר דניאל.

"שלוש פעמים," אמר בן. "שאני אדע שזה אתה ולא השכנים."

"שלוש פעמים."

מאיה חייכה. ואז הסתכלה על הידיים שלה.

"ואני," אמרה, "אני מוחקת הבוקר את הסרטון מהקישוטים. ואת עוד כמה. ואני לוקחת חודש בלי לעלות כלום. רונית תתעלף, אמרתי. אבל ההורים שלי…" היא עצרה. "כתבתי להם אתמול בלילה, מהטלפון של זהבה. שאני רוצה שנאכל ארוחת ערב ביחד. פעם בשבוע. בלי בית חולים. בלי טלפונים. אמא שלי ענתה בשלוש לפנות בוקר, בין ניתוחים. היא כתבה 'כן'. רק 'כן'. עם שלושה סימני קריאה."

"זה הרבה סימני קריאה," אמר בן, "בשביל רופאה."

"זה הכי הרבה שהיא אי פעם כתבה לי," אמרה מאיה, והקול שלה רעד קצת.

* * *

"מאיה," אמר בן, כשהשמיים עוד היו כחולים כהים. "אפשר לשאול משהו?"

"אסור," אמרה מאיה.

"את אוהבת אותו?"

דניאל, מהצד השני, נחנק מהאוויר. ממש נחנק. הוא השתעל כל כך חזק, שהציפור הראשונה בקנים נבהלה ועפה.

"בן!"

"מה? אני שואל שאלה. אני חוקר. ועדת ריגול. ליהי הדביקה תווית."

מאיה הסתכלה על בן ארוכות. ואז, לאט, הרכינה את הראש אליו, כאילו היא עומדת לגלות לו סוד עצום, והוא הרכין את הראש אליה, ודניאל הפסיק לנשום.

"אחר כך," לחשה מאיה.

"זה לא תשובה!"

"זאת התשובה הכי טובה שיש," אמרה מאיה. "אחר כך זה כשמשהו חשוב מדי להגיד עכשיו." והיא חייכה, ושלחה מבט אחד, קצר, מעליו, לדניאל.

בן ראה את המבט. הוא קרא אותו, כמו שהוא קורא ירכיים.

"הבנתי," אמר. "זה כן."

"לא אמרתי כן."

"הירכיים שלך אמרו."

"אני יושבת!"

"גם בישיבה יש ירכיים," אמר בן בחשיבות. "תשאלי את שחר."

* * *

בחמש בדיוק, הטלפון של דניאל רטט בכיס.

הטלפון שלו לא נגנב, כי כל הערב הוא היה בכיס, צמוד, ודניאל לא הוציא אותו אפילו פעם אחת. לא בדואט. לא במזח. הוא אפילו שכח שהוא שם.

אבא: יצאנו. אמא הכינה כריכים במשולשים. למורל. נגיע בשמונה. תגיד לבן.

ומתחת, תמונה. מיכל, באוטו, בחמש בבוקר, עם עיניים נפוחות משינה ועם חיוך ענק, מחזיקה קופסה מלאה בכריכים חתוכים לשני משולשים בדיוק. ובחלון האחורי, ליד הכתף שלה, משהו אדום ולבן. צעיף של הפועל.

"הוא הביא את הצעיף," אמר דניאל.

"של הפועל?" בן הציץ. "למה?"

"כי הוא תמיד מביא אותו כשהוא נוסע למשחק חשוב," אמר דניאל.

בן הסתכל על התמונה הרבה זמן. על הכריכים. על הצעיף. על מיכל, שנראתה כמו מישהי שלא ישנה כל הלילה, אבל שמחה.

"תגיד לו…" התחיל, ועצר.

"מה?"

"תגיד לו שהכריכים במשולשים זה טוב," אמר בן. "זה הכי טוב."

דניאל כתב בדיוק את זה. מילה במילה. והוסיף לב כחול, ואחר כך מחק את הלב, ואחר כך החזיר אותו.

* * *

אחר כך הם שתקו, כי השמיים התחילו לעשות משהו שהיה אסור לדבר עליו.

זה התחיל בקו. קו דק, ורוד־כתום, מעל ההרים, כמו מישהו שחתך את הלילה בסכין עדינה מאוד. אחר כך הקו נעשה רצועה. אחר כך הרצועה נשפכה למים, והכנרת, שהייתה שחורה, נעשתה כסופה, ואחר כך ורודה, ואחר כך משהו שלא היה לו שם בשום שפה. ליהי הייתה צריכה להמציא לו תווית. אולי בשפה של נעמה. אולי רק בשפה של סירות.

ציפורים התעוררו בקנים. אחת. ואז עשר. ואז מאה, צועקות על השמש שהיא מאחרת.

ומתוך כל הרעש הזה, מהקנים שליד המזח, מהמקום שבו האדמירלית ישבה כל הקיץ על הקן שלה כמו שומרת ראש של מלכה, בן שמע משהו אחר. צליל קטן. דק. כמו מישהו שמנסה לשרוק בפעם הראשונה, ולא מצליח.

"שמעתם את זה?" לחש.

"מה?" אמרה מאיה.

הצליל לא חזר. רק האדמירלית, שהרימה את הצוואר הארוך שלה מעל הקנים, הסתכלה סביב בחשדנות של אווזה עם סוד, וישבה שוב.

"כלום," אמר בן. "נדמה לי."

אבל לא היה נדמה לו.

ומאיה, שאמרה שזה הדבר הכי יפה במחנה, ושכל הקיץ צילמה כל דבר יפה, ישבה על הגג בלי טלפון בכלל, כי הטלפון שלה היה עכשיו בשקית זבל בתחנת משטרה בטבריה. וזה, הבינה, לא הפריע לה בכלל.

"את לא מצלמת," אמר בן.

"לא," אמרה מאיה.

"למה?"

"כי זה בשבילנו," אמרה. "לא בשבילם."

דניאל לא אמר כלום. אבל בן ראה, מהצד, את היד של דניאל זזה על הגג, מאחורי הגב שלו, עד שהאצבעות שלה ושלו נפגשו. ממש מאחורי בן. כאילו הוא הקיר של האוהל שלהם.

"אני רואה אתכם," אמר בן, בלי להסתובב.

"אנחנו יודעים," אמרה מאיה.

"זה מגעיל."

"אנחנו יודעים," אמר דניאל.

ובן חייך אל הזריחה, כי זה לא היה מגעיל בכלל.

* * *

כשהשמש כבר הייתה חצי בחוץ, ענקית, כתומה, עם שביל זהב על המים שהגיע כמעט עד המזח, בן הכניס יד לכיס.

הוא הוציא דף מקופל. לא את הדף של העסקה. דף אחר. ישן יותר. מקומט יותר. עם קרע באמצע.

המכתב לאמיר.

הוא פתח אותו על הברכיים. דניאל ראה מיד את השורה. הקו העבה, החוזר, שקרע את הנייר. ומתחתיו, בקושי, ההתחלה: ואם אני אתחיל לאהוב.

בן הוציא את העט של נדב, שעוד היה אצלו מאתמול, מהתווית הריקה. כי לנדב תמיד יש עט, ואף פעם לא מקבל אותו בחזרה.

ואז, בלי למחוק כלום, מתחת לשורה המחוקה, בכתב עקום, על הגג, באור הראשון, הוא כתב:

כבר התחלתי.

הוא לא הראה לאף אחד. הוא רק קיפל את הדף שוב, פעמיים, והחזיר לכיס, ליד החבל.

אבל דניאל ראה. ומאיה ראתה. ושניהם, בלי לתאם, הסתכלו מיד על הכנרת, כאילו לא ראו כלום.

מלמטה, מהשביל, נשמע צליל. משרוקית. פליז. זאת שאומרת השכמה.

ומתחת לגג, ליד הדלת של חדר האוכל, עמדה זהבה עם השרשרת ועם כוס קפה, והסתכלה למעלה, על שלושה ילדים על גג שאסור לעלות אליו, בשעה שאסור להיות ער בה, עם סולם שאסור להשתמש בו.

"בוקר טוב," אמרה זהבה.

"בוקר טוב," אמרו שלושתם, כמו מקהלה מאוד אשמה.

זהבה הרימה את הכוס. לגמה. הסתכלה על הזריחה, ואז עליהם.

"מאה עשרים ושמונה," אמרה. "לשתי הקבוצות. על אומץ על הגג." ואז הלכה, בלי להוסיף מילה.

ובאולם הספורט, נדב התעורר מצרחה שאף אחד לא שמע, עם תחושה ברורה מאוד שהטבלה השתנתה שוב.

מה שקורה במחנה פרק 94: על הגג - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין