אמי לא זזה.
היא תכננה את הרגע הזה כבר שבועיים. כל לילה, במיטה, היא תכננה אותו מחדש. היא תרד במדרגות, לאט, כמו גברת. היא תושיט יד. היא תגיד "שלום, נועה, ברוכה הבאה לבית הגבעה," בקול רגוע, בוגר, של בלשית. היא אפילו כתבה את זה בפנקס, כדי לא לשכוח.
אבל עכשיו, כשהאישה עם המעיל עם הכפתורים הכחולים עמדה בשער, הרגליים של אמי פשוט לא זזו. והפה לא נפתח. והפנקס, שהיה ביד, רעד.
ונועה גם לא זזה. היא רק עמדה שם, עם המזוודה ביד אחת, ועם הכלוב של החתול, הכועס, ביד השנייה, והסתכלה על אמי. והפנים שלה עשו משהו מוזר. הן התחילו לחייך, ובאמצע נתקעו, כאילו החיוך פגש בדרך משהו כבד יותר.
"את נראית בדיוק כמוה," היא אמרה. בשקט. כמעט לעצמה. "בגיל שלך. בדיוק."
ואז נועה הניחה את המזוודה על הדשא. ואת הכלוב, בזהירות, ליד המזוודה. ופתחה את הידיים.
ואמי רצה. לא לאט, כמו גברת. לא עם יד מושטת. היא פשוט רצה, במורד המדרגות, עם הצמות עפות, ועם הפנקס, שנפל לה באמצע הדרך ונשאר על המדרגה הרביעית. ונועה כרעה, ואמי נכנסה לתוך הזרועות שלה, ולתוך המעיל, ולתוך הריח. והריח היה של לימון, ושל קור של מטוס, ושל עוד משהו. משהו שאמי לא הריחה כבר כל כך הרבה זמן, שהיא כמעט שכחה שהוא קיים. ריח של מישהי שהיא משפחה.
והן נשארו ככה. הרבה זמן. ואף אחד לא הפריע. לא זהבה, שעמדה בחלון של המטבח עם מגבת על הפנים. לא גברת כהן, שעמדה בפתח, ונשענה על המשקוף, כאילו היא צריכה משהו שיחזיק אותה. ולא ארבעים הילדים של בית הגבעה, שנדחסו בחלונות של הקומה העליונה, כמו ביום של החמניות, עם האפים על הזכוכית.
רק מוצרט הפריע. מתוך הכלוב, על הדשא, הוא השמיע צליל ארוך, עמוק, נורא, כמו צפירה של ספינה שמישהו דרך לה על הזנב.
נועה צחקה, עם הפנים בשיער של אמי. "זה מוצרט," היא אמרה. "הוא כועס. הוא כועס כבר שתים־עשרה שעות. הוא כועס על המטוס, ועל הכלוב, ועל העולם. הוא יתאושש."
"הוא נושך?" שאלה אמי, עם הפנים בתוך המעיל.
"רק את מי שהוא אוהב," אמרה נועה. "אז אל תדאגי. הוא ינשוך אותך עד מחר."
ורק אחר כך, כשהן קמו, ונועה ניגבה לאמי את הלחיים באגודל, כמו שאמא עשתה פעם, אמי שמה לב לכפתורים. חמישה כפתורים כחולים, עגולים, בשורה, על המעיל הקל, האביבי. ובאמצע, השלישי, היה שונה מהאחרים. קצת יותר כהה. קצת יותר ישן.
"תפרתי אותם לפני שבוע," אמרה נועה, כשראתה לאן אמי מסתכלת. "חיפשתי בכל חנות בטורונטו כפתורים כמו של המעיל של סבתא. מצאתי ארבעה דומים. והשלישי…" היא נגעה בו. "השלישי הוא אמיתי. מהמעיל. הוא נשאר אצלי, בקופסה, כל השנים. נפל כשאמא שלך ואני רבנו, אז, ונשאר על הרצפה. לא החזרתי אותו אף פעם." היא הסתכלה על אמי. "חשבתי שאולי… יש לך אחד, נכון? כתבת לי שיש לך."
אמי הכניסה יד לתוך הבטנה של הסוודר. והוציאה את הכפתור הכחול שלה. והחזיקה אותו ליד הכפתור השלישי, על המעיל של נועה. והם היו אותו דבר. בדיוק. אותו כחול. אותם ארבעה חורים קטנים. אותה שריטה קטנה ודקה בשוליים.
"שני כפתורים מאותו מעיל," לחשה נועה. "סוף־סוף באותו מקום."
הערב הראשון היה ערב של רעש.
כל בית הגבעה רצה להכיר את נועה. בני הראה לה איך הוא עוצר פנדל, שלוש פעמים, ופעם אחת על המרפק. אוליבר הראה לה את המחסן, ואת האפיקומן, שעדיין היה במקפיא. מאיה הכירה לה את פלאפל, ופלאפל הריח את המעיל, והחליט שהוא מסכים. וחוטי קלעה לה צמיד, תוך כדי ארוחת הערב, בלי להסתכל על הידיים, כחול וזהוב. "בשביל משפחה של אמי," היא הסבירה. ונועה, שלא ידעה שזה הדבר הכי רציני שחוטי יכולה לתת, ענדה אותו מיד, ולא הורידה.
ומוצרט, כשפתחו את הכלוב, יצא לאט, עם הזנב באוויר, ועם פרצוף של מלך שהגיע למקום שלא מגיע לו. הוא היה חתול גדול, כתום, עם פסים, ועם אוזן אחת קצת קרועה בקצה, "מקרב עם איל", נועה טענה, אבל אמי חשבה שהיא צוחקת. הוא הסתכל על חדר האוכל. על ארבעים הילדים. על פלאפל, שהקפיא את האוזניים. ואז הלך, בשקט, בלי למהר, וקפץ על הכיסא של גברת כהן, בראש השולחן, והתיישב, והתחיל ללקק את הכפה.
ופלאפל, שעד אותו רגע קפא, הסתכל על החתול, והחתול הסתכל עליו, ושניהם החליטו, כנראה, שהם לא מתעניינים זה בזה בכלל, והסתובבו בבת אחת.
"טוב," אמרה גברת כהן, אחרי שתיקה ארוכה. "אני מניחה שהוא המנהל עכשיו."
ואחרי ארוחת הערב, אמי לקחה את נועה לסיור. רק שתיהן. היא הראתה לה את המדרגה השלישית, ואת המדרגה השביעית, שחורקת, ואת החדר השקט, מאחורי הדלת הירוקה, ושם נועה לא דיברה, רק נכנסה, וישבה רגע על הכרית, ויצאה. ובסוף, היא הראתה לה את הספרייה. ואת הארון. ארון ארכיון הבלשים, עם המפתח שדוד נתן, ועם כל הפנקסים בשורה. הפנקס הראשון, מרותי, מהלילה הראשון. והשני. והשלישי, מפורים, שכבר היה מלא כמעט עד האמצע.
נועה פתחה את הראשון, בעמוד הראשון, וקראה, בקול, לאט: "תיק מספר 1: הכף שנעלמה. האשם: סוכר, בגלל הבננות." והיא צחקה כל כך, שמוצרט, שבא אחריהן, ברח מתחת לשולחן, ונעלב. ואז קראה את השני, ואת השלישי, ולא הפסיקה, עד שהשעון בחדר האוכל צלצל תשע, כלומר תשע ושבע דקות. וכשסגרה את הפנקס, היא הסתכלה על אמי בפנים של מי שמצאה משהו שחיפשה הרבה זמן. "ארבעים ושישה תיקים," היא אמרה. "בשנה וקצת. אמא שלך פתרה בערך שלושה בשנה. וכולם היו על שוקולד."
"ומי לקח את השוקולד?" שאלה אמי.
"אני," אמרה נועה. "תמיד אני. והיא תמיד ידעה." היא החזירה את הפנקס למקום, בזהירות, כמו שמחזירים משהו יקר. "את יודעת, היא הייתה גאה בך. אני בטוחה. איפה שהיא לא תהיה."
ובלילה, נועה ישנה בחדר האורחים הקטן, ליד המשרד, עם החלון אל הגבעה של סוכר. ולפני שהלכה לישון, היא באה לחדר שבע, עם רשות מרותי, וישבה על הקצה של המיטה של אמי. וכל הבנות של חדר שבע העמידו פנים שהן ישנות, וכולן הקשיבו.
ונועה שרה. בשקט. את השיר. השיר לפני השינה. השיר של אמא, ושל הסבתא שתפרה את הכפתורים. אותה מנגינה, אותן מילים. אבל בקול אחר. קול נמוך יותר, קצת צרוד, קצת מזייף בשורה השלישית. ואמי, עם העיניים עצומות, חשבה שזה בסדר. שזה אפילו יותר טוב. כי אם זה היה בדיוק אותו קול, היא הייתה בוכה כל הלילה. וככה, היא רק בכתה קצת, ונרדמה באמצע הבית השני.
ובבוקר, התחילה התעלומה.
זה היה היום של קבלת הפנים הגדולה. אוליבר תכנן אותה כבר שבועיים, מהיום שהמכתב של נועה הגיע. לא קבלת פנים רגילה, עם עוגה ועם שלט. אוליבר לא עושה דברים רגילים. הוא תכנן מכונה. "מכונת קבלת הפנים," הוא קרא לה, בלחש, כמו מי שאומר שם של המצאה שתשנה את העולם. מכונה ענקית, שתתחיל בכדור אחד קטן, שמתגלגל, ומפיל משהו, שמפיל משהו אחר, שמושך חוט, שמצלצל בפעמון, שמעיר את קוקו, שקורא, ש… ובסוף, אחרי שלושים ושבעה שלבים, נפתח שלט ענק, "ברוכה הבאה נועה", מעל הדלת של חדר האוכל, וקונפטי נופל על הראש שלה מהתקרה.
וכל התוכנית, כל שלושים ושבעה השלבים, עם ציורים, ועם חצים, ועם מידות, ועם רשימה של כל מה שצריך, הייתה כתובה במחברת אחת. המחברת של ההמצאות של אוליבר. מחברת עבה, עם כריכה ירוקה, ועם מדבקה של רקטה, ועם כתמים של שוקו, ושל ריבה, ושל צבע, ועם כל ההמצאות שאוליבר המציא אי פעם, מאטמי האוזניים מבצק משחק ועד הביצים הזוהרות של הלול.
ובשש וחצי בבוקר, כשאוליבר פתח את התיק שלו, שהשאיר בערב על הספסל באולם, ליד הבמה, המחברת לא הייתה שם.
כי אוליבר רץ לאולם בשש וחצי, עוד לפני הפעמון, עם פנים של ממציא ביום הגדול, כדי להתחיל לבנות. הוא לא אכל. הוא לא צחצח שיניים. הוא אפילו לא הכין תעלול בוקר, וזה, רותי אמרה אחר כך, לא קרה מאז שהיה בן ארבע.
"היא איננה," הוא אמר. ואמי, ששמעה אותו מהמסדרון, עצרה. כי היא אף פעם לא שמעה את אוליבר מדבר ככה. בלי צעקות. בלי דרמה. בלי "קללה של הצגה". רק שלוש מילים, שקטות, ריקות. "היא איננה. הכול."
והוא התיישב על הרצפה, באמצע האולם, עם התיק הפתוח, ולא אמר כלום יותר.
אמי עמדה בפתח. ומאחוריה, במסדרון, עמדה נועה, עם כוס קפה, ועם הצמיד של חוטי, ועם פנים שאלו אם להתקרב. והיא הרגישה את זה בבטן, משיכה כפולה. מצד אחד, נועה. שהגיעה רק אתמול. שנשארת רק עשרה ימים. שאמי רצתה להיות איתה כל דקה, ולשאול אותה מיליון שאלות, ולשמוע ממנה, סוף־סוף, את החדשות. ומצד שני, אוליבר. על הרצפה. אוליבר, שתמיד צוחק, ועכשיו לא.
ונועה, כאילו קראה לה את המחשבות, ניגשה, ושמה לה יד על הכתף. "אמא שלך הייתה בלשית," היא אמרה בשקט. "בבית. סיפרתי לך. והיא אף פעם לא הייתה עוזבת חבר על הרצפה." היא לגמה מהקפה. "ואני, אם מותר, אשמח להיות העוזרת שלך. אני אחות. אני טובה בלמצוא דברים שכואבים."
אז אמי פתחה את הפנקס. תיק מספר 47: המחברת של אוליבר. ונכנסה לאולם.
והרמזים היו מוזרים. התיק של אוליבר לא היה קרוע, ולא חתוך, והרוכסן היה סגור, כמו שאוליבר סגר אותו בערב. אבל על הרוכסן, ועל הספסל, ועל הרצפה מסביב, היו שערות. שערות קצרות, דקות, בצבע כתום. ועל האבק של הבמה, שאיש לא ניקה מאז פורים, היו סימנים. לא של כפות רגליים קטנות, שתיים ליד שתיים, כמו של פלאפל. סימנים עגולים, רכים, אחד אחרי השני, בשורה ישרה, כמו מישהו שהולך על חוט.
"כתום," אמרה חוטי, שבאה בריצה, עם הצעיפים. "שערות כתומות."
"מי בבית הגבעה כתום?" שאל ליאו.
כולם הסתכלו על אוליבר. כי אוליבר אוהב כתום יותר מכל אחד בעולם, וצבע פעם בכתום את כל האבנים בשביל. אבל אוליבר, על הרצפה, לא צחק אפילו.
ואז נועה הסתכלה סביב, על האולם, ועל המסדרון, ועל הבמה. והפנים שלה השתנו. "רגע," היא אמרה. "איפה מוצרט?"
ואף אחד לא ידע. כי מוצרט, החתול הכתום, שישן אתמול על הכיסא של גברת כהן, ואחר כך על הכרית של נועה, ואחר כך, בשתיים בלילה, לפי מה שרותי ראתה, הלך לטייל במסדרונות, עם הזנב באוויר, כמו מי שבודק את הממלכה החדשה שלו, נעלם.