המפקחת הובר צעקה עליהם במשך שבע דקות.
נועה מדדה. היא ישבה על הספה בלובי של הפנסיון, בין אלה לליבי, עם השעון של הטלפון על הברך, ומדדה, כי זה מה שהיא עושה כשהיא לא יודעת מה לעשות עם הידיים. שבע דקות ועשרים שניות. בלי הפסקה. על מרתפים, ועל חצות, ועל "אל תזוזו", ועל מה זה בדיוק אומר "אל", ועל ילד בן שמונה בתא מטען.
ואחרי שבע דקות ועשרים שניות, הובר התיישבה על הכיסא מולם, והורידה את המשקפיים, ושפשפה את העיניים.
"ועכשיו," היא אמרה, בקול אחר לגמרי, "תודה."
כולם הסתכלו עליה.
"מגדה לינד נעצרה הבוקר בשש, בגראץ," אמרה הובר. "בבית שלה. במוסך היו חמישה ארגזים, עם קלסרים, עם רשימות, עם קבלות. שלושים וחמש שנה של רשימות. פליקס צילם את מרגרטה מכניסה אותם, בשלוש בלילה, מהצד השני של הרחוב, עם עדשה ארוכה. כל ארגז. כל פרצוף." היא הניחה על השולחן תמונה מודפסת, מגורענת, של אישה בכובע צמר ליד מוסך פתוח. "השופט חתם על הצו תוך עשר דקות. אני חושבת שזה שיא."
"ומרגרטה?" שאלה אלה.
הובר שתקה רגע. "נעלמה," היא אמרה. "המכונית האדומה נמצאה בחניה של תחנת הרכבת בגראץ. היא לא חזרה הביתה. היא לא חזרה לבית החולים. היא התקשרה בשבע בבוקר ואמרה שהיא חולה."
* * *
"היא לא נעלמה," אמרה גרטה.
כולם הסתובבו אליה. גרטה ישבה על השטיח, עם לוח השחמט המתקפל שלה, שעליו לא היה אף כלי, רק המלך הלבן, לבד, באמצע.
"היא חושבת שאנחנו במרתף," אמרה גרטה. "עד יום חמישי. היא לא יודעת שתום פתח את הבריח. היא לא יודעת שפליקס עקב אחריה. היא לא יודעת שמגדה נעצרה, כי זה לא היה בחדשות, נכון?"
"לא היה," אמרה הובר לאט. "שמרנו את זה בשקט."
"אז מבחינתה," אמרה גרטה, "הכול בסדר. הניירות אצל אחותה. הילדים בחושך. ואין שום סיבה לברוח. בריחה זה הודאה. ומרגרטה לא מודה. מרגרטה מקבלת פרסים." היא הזיזה את המלך הלבן משבצת אחת קדימה. "היא תבוא לכנס. מחר. לקבל את לב הזהב. ואחר כך, אולי, היא תיעלם. אבל קודם את הפרס."
"היא צודקת," אמרה ליבי בשקט. "היא דיברה על הפרס הזה כל החודש. על הנאום. על השמלה. היא קנתה שמלה כחולה, חדשה. היא הראתה לי תמונה. היא לא תוותר על השמלה."
הובר הסתכלה על הילדים הרבה זמן. ואחר כך הוציאה את המחברת, וכתבה משהו, ומתחה קו מתחתיו פעמיים.
"הכנס מחר," היא אמרה. "בהיכל העירייה. הפרס בשתיים בצהריים. אני אהיה שם, עם שני שוטרים בבגדים רגילים. ונעצור אותה בשקט, בכניסה, לפני שהיא עולה לבמה." היא קמה. "ואתם תהיו כאן. בפנסיון. עם פראו פוגל ועם ברבורי מפיות. ואני רצינית הפעם. רצינית כמו ניתוח."
בלילה, בחדר 17, כשהאור כבה, אלה לחשה מהמיטה שלה: "נועה? את ערה?"
"כן."
"מחר היא תעמוד שם, בשמלה הכחולה, וכולם ימחאו לה כפיים. ואנחנו נשב פה."
"אני יודעת."
שקט. ואז נועה לחשה, בקול הכי שקט שלה, את השם שמותר לה להגיד רק בחושך: "טל?"
"מה?"
"לילה טוב. ואם משהו ישתנה, אנחנו הולכות. ביחד."
"ביחד," לחשה אלה. ונרדמה, בפעם הראשונה מאז המרתף, בלי לחשוב על קירות.
* * *
הם היו בפנסיון. באמת. עד תשע ועשרים בבוקר של יום רביעי.
בתשע ועשרים, ליבי, שבדקה את האתר של הכנס כל רבע שעה כבר מאז הבוקר, כי לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר אחר, צרחה.
"הם שינו!" היא צעקה, ורצה למטה במדרגות, עם הטלפון מורם, כמו לפיד. "הם שינו את הסדר! בגלל שהשר צריך לטוס בצהריים, הם העבירו את הפרס לפתיחה! תשע וחצי! עוד עשר דקות!"
ג'ס כבר חייגה להובר. תא קולי. עוד פעם. תא קולי.
"היא בבית המשפט בגראץ," אמרה ג'ס, בלבן. "עם מגדה. היא אמרה אתמול. בבוקר בית משפט, בצהריים הכנס. היא כיבתה את הטלפון."
"אז מרגרטה תעלה לבמה," אמרה נועה. "ותקבל את הפרס. ותרד. ותצא מהדלת האחורית. ותיעלם. לפני שמישהו בכלל יגיע."
"ואנחנו נשב כאן," אמרה אלה, "ונקפל ברבורים."
שקט.
"מי מבוגר?" שאלה נועה.
* * *
המבוגרים לא היו. שירה ואדם, תומאס ואנה, קלרה וסבתא רות, כולם יצאו בשמונה לתחנת המשטרה, למסור עדות, "רק לשעה". ד"ר פוקס הייתה איתם, עם קיסר בסל. פליקס ישן בחדר 3, אחרי לילה בלי שינה, כמו אבן.
רק בני היה. בני, ששמע את הצעקה של ליבי מהמטבח, ועמד עכשיו בפתח, עם פרוסת לחם ביד אחת ועם הכובע הירוק ביד השנייה.
וליד הדלת של הפנסיון, בחניה, עמדה המכונית הצהובה, הקטנה, של קלרה. היא הלכה לתחנה ברגל, כי זה קרוב. והמפתחות היו תלויים על הוו, ליד הדלפק של פראו פוגל.
כולם הסתכלו על המפתחות. ואחר כך על בני.
בני הסתכל על המפתחות. ואחר כך על התאומות. והפרוסה נפלה לו מהיד.
"אני לא נוהג," הוא אמר. "זה התנאי. אני תמיד מתבלבל ברמזורים. אני…"
"דוד בני," אמרה אלה. "אתה זוכר כל קרב באירופה. כל תאריך. כל מלך. אדום זה עצור. ירוק זה סע. זה הרבה יותר פשוט מווטרלו."
"וטרלו היה פשוט מאוד," אמר בני. "פשוט כולם הבינו אותו לא נכון."
"אז תבין את הרמזורים נכון," אמרה נועה. "בשבילנו."
בני הסתכל עליהן עוד שנייה. ואז הוא הרים את המפתחות מהוו. "אני נוהג," הוא אמר. "בפעם האחרונה בחיים. ואף אחד לא מספר לשירה."
פראו פוגל, מאחורי הדלפק, הרימה את הראש מהעיתון, והסתכלה על בני, ועל המפתחות, ועל שמונת הילדים במעילים. היא לא אמרה כלום. היא רק הושיטה לנועה ברבור מפית אחד, לבן, מושלם, עם צוואר ארוך. "למזל," היא אמרה. "ואני לא ראיתי אף אחד יוצא מכאן. אני קוראת עיתון. העיתון מאוד מעניין היום."
"על מה כתוב בו?" שאל תום.
פראו פוגל הסתכלה בעיתון. "על כלום," היא אמרה. "וזה מרתק."
נועה הכניסה את הברבור לכיס, ליד הרשימה. ובדרך החוצה, בריצה, היא הוציאה עט, וכתבה על הרשימה, בכתב עקום, סעיף חדש. סעיף ארבע עשרה. "להגיע בזמן." ומתחתיו, בכתב עוד יותר עקום: "בפעם אחת בחיים, לא שמונה דקות מוקדם. פשוט בזמן."
* * *
שמונה אנשים נכנסו למכונית שנבנתה לארבעה. תום ישב על הברכיים של לוקאס. גרטה ישבה על הברכיים של ג'ס. התיק עם השמיכה הצהובה והכובע המזויף היה על הברכיים של אלה. והמחשב של ג'ס, עם כל התמונות מהמרתף ועם התמונות של פליקס, היה על הברכיים של נועה, כי הברכיים שלה היו הכי יציבות.
"חגורות," אמר בני. וכולם חגרו, איך שהיה אפשר.
ואז בני נהג.
הוא נהג לאט. בשתי ידיים על ההגה, בשעה עשר ושתיים, כמו בספר. הוא דיבר כל הזמן, בקול רם, לעצמו, כמו מדריך מול אוטובוס. "רמזור. אדום. אדום זה עצור. אני עוצר. אני עוצר בנחת. הנה, עצרתי." ואחר כך: "ירוק. ירוק זה סע. אני נוסע. מסתכל ימינה. מסתכל שמאלה. מסתכל ימינה עוד פעם, למקרה שמישהו הגיע מהמאה התשע עשרה."
"צהוב!" צעק לוקאס.
"צהוב זה עוצר אם אפשר," אמר בני בשלווה, ועצר. "וזה היה אפשר."
הם עברו ליד המאפייה של אוטו ברונר. אוטו עמד בחוץ, עם הסינר, ותלה שלט חדש. הוא ראה את המכונית הצהובה, הקטנה, הדחוסה, עם שמונה פרצופים לחוצים לחלונות, ועם בני מאחורי ההגה, בשתי ידיים. והוא לא שאל כלום. הוא רק הרים באגט ארוך, כמו חרב, והצדיע.
"קדימה, צבא!" צעק לוקאס מהחלון.
"קדימה, צבא!" צעק אוטו בחזרה, בקול שאף אחד מהם לא שמע ממנו אי פעם.
הוא לא טעה אף פעם. לא ברמזור הראשון, ולא בשני, ולא בכיכר הגדולה עם החשמליות, שבה אפילו נהגי מוניות מתבלבלים. בכל רמזור, הוא עצר בדיוק. בכל צומת, הוא הסתכל פעמיים. ובכל פעם שהאור התחלף לירוק, הוא אמר "קדימה, צבא!", ונסע.
"איך זה שאתה נוהג כל כך טוב?" שאלה אלה, בהלם.
"כי עכשיו זה חשוב," אמר בני. "כל החיים התבלבלתי, כי חשבתי על אלף דברים. עכשיו אני חושב רק על דבר אחד. עליכן." ואז הוא הוסיף, אחרי רגע: "וגם, תודה לאל, אין היום גשם. בווטרלו היה גשם."
* * *
ג'ס, מאחור, ניסתה שוב את הובר. תא קולי. היא השאירה הודעה, מהר: "זאת ג'ס. הם הקדימו את הטקס לתשע וחצי. אנחנו בדרך. עם בני. הוא נוהג טוב, אל תדאגי. תבואי."
ואז היא ניסתה את שירה. שירה ענתה מיד.
"איפה אתם?" צעקה שירה.
"במכונית," אמרה ג'ס. "של קלרה. בני נוהג. בדרך להיכל העירייה. הם הקדימו."
שקט מוחלט בטלפון. ואז, מרחוק, הם שמעו את קלרה צועקת: "בני נוהג?! באוטו שלי?!", ואת תומאס אומר, בשקט שלו, מילה אחת: "בואו."
"אנחנו יוצאים," אמרה שירה. "מהתחנה. כולנו. ד"ר פוקס מכירה את הדרך. עשר דקות. ג'ס, תגידי לנועה… תגידי לנועה ולאלה שלא יעשו כלום עד שאנחנו שם."
"היא אומרת שלא תעשו כלום עד שהם שם," העבירה ג'ס.
נועה ואלה הסתכלו זו על זו.
"נעשה קצת," אמרה אלה.
"רק קצת," אמרה נועה.
* * *
היכל העירייה היה בניין ענק, אפור, עם מגדלים ועם דגלים, ועם שלט גדול בכניסה: "כנס האחיות הארצי". בני חנה את המכונית הצהובה, בלי לעלות על המדרכה, בלי לגעת באף מכונית אחרת, בדיוק בין שני הקווים, וכיבה את המנוע, והוריד את הידיים מההגה, והן רעדו.
"חניתי," הוא לחש. "חניתי בין הקווים. אף אחד לא יאמין לי."
"אנחנו נאמין," אמרה נועה, ונישקה אותו על הלחי. "אנחנו עדות."
"תשע עשרים ושמונה," אמרה ג'ס, והסתכלה בשעון. "שתי דקות."
נועה הסתכלה על הרשימה בכיס, על סעיף ארבע עשרה, ולא ידעה אם לצחוק או לבכות. בפעם הראשונה בחיים, היא לא הגיעה מוקדם. היא הגיעה בדיוק.
הם רצו במדרגות, שמונה, כמו להקה של יונים מבוהלות, ובני מאחור, עם הכובע ביד. בכניסה לאולם עמד שומר מבוגר, עם שפם, שהרים יד. "רגע, רגע. לאן? יש כנס. זה רק לאחיות."
"אני," אמרה ליבי, ונעמדה מולו בכל הגובה שלה, "הנכדה של מרגרטה וולף. היא מקבלת את הפרס עכשיו. ואני מאחרת לטקס של סבתא שלי."
השומר הסתכל עליה. על הדמעות שכבר עמדו בעיניים שלה, שהן היו, נועה ידעה, חצי אמיתיות וחצי ברודווי. והוא זז הצידה. וליבי עברה על פניו בלי להסתכל אחורה, וכל השאר אחריה, צמודים, כמו זנב ארוך של עפיפון, ובני אחרון, עם הכובע מורם, כמו דגל של צבא קטן.
ומבפנים, מהאולם, מבעד לדלתות הכבדות, הם שמעו מחיאות כפיים. ואת הקול. רך. מתגלגל. עם צחוק קטן בסוף.
"תודה, יקיריי. תודה. אני כל כך מתרגשת…"